עריכת הדף "יונה הנביא"

'''יונה הנביא''',  הידוע על שמעלתו כ[[נביא]], מופיע בספר מלכים ב' י"ד כנביא בימי המלך ירבעם בן יואש (המכונה ירבעם השני). לפי המדרש, יונה היה הנביא שמשח את יהוא למלך{{הערה|מלכים ב' ט'.}}

בירושלמי מובא שיונה בן אמיתי שאב רוח הקודש משמחת בית השואבה, ומקדים לזה "יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה".

הרבי מקשה, כאורה אינו מובן כלל – למאי נפקא-מינה? הרי כוונת הירושלמי היא לספר ש"למה נקרא שמה בית שואבה שמשם שואבים רוח הקודש", ומשם שאב יונה בן אמיתי את נבואתו, ולמאי נפקא מינה אם הי' "מעולי רגלים" או לא?

ובפרט שהדבר מובן בפשטות – דכיון שיונה בן אמיתי השתתף ב[[שמחת בית השואבה]], שהשאיבה היתה במעיין השילוח – מסתמא עלה גם "לראות את פני ה'"  ב[[בית המקדש]]!

ובהכרח לומר, שענין העליה לרגל הוא הקדמה להענין ד"ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", "שמשם שואבים רוח הקודש", כדלקמן.

כדי להבין זאת, יש להקדים ביאור ענין העלי' לרגל – בעבודת האדם: קריאת הימים-טובים בשם "רגלים" – "שלש רגלים תחוג גו'"  – היא מפני שהעלי' "לראות את פני ה'" צריכה להיות ברגל דוקא.

ואין זה "מליצה" בלבד, שהליכה סתם היא ברגל, אלא זהו ענין הנוגע להלכה – כדאיתא במשנה252 "איזהו קטן (שפטור מראי') . . כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר שלש רגלים", "הראוי לעלות ברגליו חייב הכתוב", וכן בגמרא – "חיגר ברגלו אחת פטור מן הראי' שנאמר רגלים"253, "רגלים פרט לחיגר".

והיינו, שרק מי שיכול לעלות לרגל ברגליו – יש לו שייכות לענין העלי' לרגל, אבל מי שאינו יכול לעלות ברגליו – אף שביכלתו ללכת באופנים אחרים – אין לו שייכות לזה, כיון שהענין ד"לראות את פני ה'", "כדרך שבא לראות כך בא ליראות", קשור עם רגליים בריאות דוקא.

הרבי מבאר, כי ענין ה"רגל" באדם – אין זה אבר הנותן הבנה באדם, ואפילו לא אבר הנותן הרגש באדם (ענין השייך ללב), ואפילו לא אבר המעכל את המזון ומבררו, להבחין מהו פסולת ומהו אוכל וטוב; הרגל – אינו אלא אבר שמוליך את האדם ממקום למקום, ומצד עצמו אין בו שום רצונות וענינים כלל, והוא רק ממלא את הפקודה שמקבל מהמוח והלב, שהם ה"שליטין" באדם.

ועל פי זה ניתן להבין את ענין ה"רגל" באיברי הנשמה – שהרי איברי הגוף מכוונים כנגד איברי הנשמה, שגם בה ישנם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וכל איבר שבנשמה מתלבש באיבר המתאים שבגוף – שהוא עניין העבודה שאינה על פי שכל והבנה, וגם אינה על-פי הרגש (אפילו הרגש הטבעי), אלא עבודה של קבלת-עול בלבד, ללא עריבות ו[[תענוג]] כלל, וכיון שקיבל "פקודה" ללכת למקום פלוני, לצאת מהמעמד ומצב שנמצא בו עתה, ולילך למקום אחר – אזי עבודתו היא עבודה של "רגל", שמוליכו ממקום שהיה בו עד עתה, "אסורה מכאן", כדי "להתקרב לשם", כך שעבודה זו היא מצד קבלת-עול – שאין לו בזה לא תענוג ב[[שכל]], לא הרגש ה[[לב]], ואפילו לא רגש טבעי, ואדרבה – זהו אצלו ענין של "עול", דהיינו דבר כבד, שעשייתו היא רק מפני ציווי [[הקב"ה]] – על ידי עצם ה[[נשמה]] שלו, הנקראת ה"ראש" שב[[נשמה]].

וכאשר יש אצלו אופן העבודה של עליה לרגל, אזי יכול להיות שבהיותו נברא יהיה אצלו הענין ד"לראות את פני הויה" – לא רק "ליראות", דהיינו שהקב"ה יראה אותו, אלא גם "לִרְאות", שהוא יראה את הקב"ה.

ובאופן ד"כדרך שבא לראות כך בא ליראות": כשם שהקב"ה רואה אותו לאמיתתו ולפנימיותו, בכל הפרטים ופרטי- פרטים, ככל שיהיו מוסתרים ונעלמים – כך הוא בהענין ד"בא לִרְאות" - שהוא רואה אלקות, שראייתו היא לא רק באור הממלא כל עלמין שהוא בגלוי, אלא הוא עומד בהתאחדות ובהתקשרות עם פנימיות אלקות{{הערה|1=[http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/admur/tm/15/10/89&search=%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%94 תורת מנחם].}}.
{{הערות שוליים}}