שמיה רבה

{{ציטוט
| תוכן = ואין רצוני להאריך בזה, כיון שיראתי לנגוע במהלך מחשבת כת"ר. וגם עתה לא הייתי כותב את כל הנ"ל באם לא ראיתי בזה – הכרזת "[[אתחלתא דגאולה]]" – ענין של סכנה. כי זהו הביאור היחידי ש({{מונחון|לע"ע|לעת עתה}}) מצאתי על ענין הקרבנות והחללים באה"ק ת"ו וביניהם אפילו כאלו שניצולו מהשואה וראו נסים גלויים בזה, ובכל זה נפלו ב{{מונחון|אה"ק|ארץ הקֹדש}} {{מונחון|ת"ו|תיבנה ותיכונן}} וג"כ באופן בלתי טבעי כנ"ל, [[הי"ד]].{{ש}}והביאור הוא על דרך שראו בכל פעם שקם משיח שקר והסית ומשך את מישהו אחריו – נסתיים הדבר בקרבנות ר"ל. על דרך זה הוא גם בנוגע להרעיון שהגאולה כבר התחילה. [ואף שהמצב נסי והצלה וגדולה של מליונים מישראל, אבל – אין זה הגאולה מהגלות הרביעי, ואדרבה – על פי כל הסימנים זהו – ירידה למטה יותר בחושך הכפול ומכופל דגלות זה, דאומרים לחושך אור וכו']. ועונש המר הוא – דנפל עוד חלל בישראל ועוד קרבן באה"ק ת"ו ועוד, הי"ד
| מקור = [[אגרות קודש (מנחם מנדל שניאורסון)|אגרות קודש]], כרך כו, אגרת ט'תרי"ג
}}