עריכת הדף "חסיד"

{{לעריכה}}

'''חסיד''' הוא שם תואר בו נקראים תלמידי וחסידי ה[[בעל שם טוב]] ותלמידי תלמידיו המשתייכים ל[[תנועת החסידות]]. חסיד הוא המתעסק בעבודת ה' באופן פנימי, כלומר עם כוחות נפשו הפנימיים ולא רק במעשה בפועל, ומשלב בקיום התורה והמצוות את יכולותיו השכליות והרגשיות. לאחר התפשטות [[תורת החסידות]] בהנהגת הבעש"ט, דבק הכינוי הזה בכל המאמינים ב[[תורת החסידות]] וההולכים בדרכיה. (במסורת חב"ד שפורסמה על ידי הרבי הריי"צ סופר כי בשנים הראשונות של תנועת החסידות, קרא הבעש"ט לתלמידיו בשמות 'אהובים' 'ידידים' או 'חֶברה אהובים' ו'חֶברה ידידים' ולא בשם חסידים. את השם 'חסידים' אנו מוצאים לראשונה בדפוס בחרמותיהם של המתנגדים נגד החסידים - שנדפסו בערוב ימיו של המגיד ממעזריטש בשנת תקל"ב: "ובשם חסידים וקדושי עליון מכונים"; "ומכנים שמם חסידים". הכינוי הזה נדרש אצל המתנגדים לגנאי: "המכנים עצמם בשם חשודים או כת חשודים" כאשר הם עושים שימוש בחילוף האותיות ש"ין וסמ"ך אצל יהודי ליטא. פרט זה נתבאר  במשנתו של הרבי הריי"צ כאשר הוא מתעכב על כך שמן הנכון היה שהמתנגדים יקראו לחסידים בשם 'מתנגדים', שהרי אי אפשר להתנגד לדבָר קודם היוולדו, והם לכאורה קדמו בזמן אלא שההשגחה העליונה זיכתה את המתנגדים וקראו לחסידים בשם הראוי להם. {{הערה|"נשיא וחסיד", עמ' 25-26. ראו שם עוד.}}

הרבי אומר בשיחה: "השם "חסידים" – שם שבו נקראים בש"ס ומדרשי חז"ל סוג מיוחד מבני ישראל – נקבע בפי כל ישראל בלי הבדל מפלגה דוקא לתלמידי הבעש"ט, המגיד, אדמו"ר הזקן וכו'. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם {{הערה|אגרות קודש - כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, חלק ד, עמ' תקד. וראה ספר השיחות תש"א עמ' 32.}}, שלכאורה, היו החסידים צריכים להיקרא בשם שבו נקראים המנגדים שלהם, והמתנגדים היו צריכים להיקרא בשם חסידים, שהרי החסידים הם אלה שבאו עם '''דברים חדשים''' (שאליהם היתה ההתנגדות), ובפועל, המנגדים עצמם קראו לחסידים בשם "חסידים" ולעצמם בשם "מתנגדים"! אלא, שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, כך, שעם התגלות תורת החסידות, '''הודו כולם''' וקראו לה בשם "'''חסידות'''" ולהולכים בה בשם "'''חסידים'''", ו"כיון שהִגיד שוב אינו חוזר ומגיד"(כתובות יח, ב) ׁׁׂ"{{הערה|משיחת ש"פ לך לך, יו"ד מרחשון ה'תשי"א. תורת מנחם, חלק ב, עמ' 78.}}.

 

התואר 'חסיד' מופיע בדברי חז"ל כבר בנוגע לאדם הראשון, וגם מאוחר יותר. הם העניקו את הכינוי 'חסיד' למי שנוהג לפנים משורת הדין, ומוותר על טובתו האישית למען הזולת.

 

שיטת ה[[חסידות]], שבאה להיטיב את תכונותיו של האדם, מדגישה ענינים אלה: אהבת כל אדם מישראל, הידור במצוות, שמחה של מצווה ועוד. לכן, יהודי שלומד חסידות, ומתנהג על פי [[דרכי החסידות]], נקרא חסיד.

 

בשיחות ובמכתבי [[רבותינו נשיאינו]], יש עיסוק רב בשאלות מיהו חסיד ומה הן [[דרכי החסידות]]. התשובות על כך מגוונות: יהודי שמתנהג בכל ענייניו טוב יותר מכפי שהוא מחוייב, המקיים מצוות בהידור ובשמחה, המתפלל באריכות ומתעמק במשמעות ה[[תפילה]], האוהב כל יהודי יותר מאשר עצמו, המהדר במצוות [[צדקה]] ובעשיית חסד עם זולתו ועוד.

 

עבודה זו של החסיד, לתיקון לשיפור המידות והמעשים, זוכה לעזרה רבה כאשר קשורים אל ה[[צדיק]], אל ה[[רבי]]. הרבי נותן כוחות, מדריך ומנחה. ה[[התקשרות לרבי]] נעשית על ידי לימוד תורתו והתמסרות לקיום הוראותיו. (הן הוראות פרטיות שנתקבלו במכתבים, ב[[יחידות]] וכדומה, והן הדרכות כלליות שנתן [[הרבי]] לכלל ישראל, ב[[התוועדויות]] וכדומה). בנוסף לאלה, יש עוד הנהגות המחזקות את רגש ההתקשרות של החסיד ל[[רבי]] ומסייעות לו לדעת כיצד למלא באופן הטוב ביותר את רצון ה'.

 

החיים על פי החסידות הם כמו אילן: הגזע הוא [[תורת החסידות]], השורשים הם [[רבותינו נשיאנו]], והענפים הם ה[[חסידים]]. על ידי השורשים וגוף האילן, מקבל כל ענף את המים, כל חסיד מקבל חיות, וכך מצמיח פירות, שהן קיום המצוות בחיוניות ובשמחה.

 

[[אדמו"ר מהר"ש]] נהג לנסוע לעיר [[וויטבסק]] לצרכי רפואה. באחת מנסיעותיו, ביקשו אנשי המקום שיאמר בפניהם [[מאמר חסידות]]. הרבי ענה שהוא חלש מכדי לומר [[דא"ח]] (דברי אלוקים חיים, כינוי למאמר חסידות), אך הסכים לצאת אליהם לזמן קצר.

 

 

 

 

[[הרבי מהר"ש]] הוסיף, כי לחסיד 'לא מתאים', שלא לנהוג בכל פרט ופרט כפי שתאר. הוא סיים את דבריו, ברך את הקהל וחזר לחדרו.

 

 

ענה לו אביו: [[דרכי החסידות]] הן שהחסידים כולם יהיו כמו משפחה אחת.

 

כבר אצל [[אדמו"ר הזקן]], מייסד [[חסידות חב"ד]], הוקדשה תשומת לב רבה מאוד לחינוכם של החסידים לנהוג ולחיות זה עם זה כמו אחים ממש. [[אדמו"ר הזקן]] הסביר זאת במשל לגוף האדם: לכל איבר יש תפקיד ואופי שונה, אך רק כשכל האיברים פועלים יחד עוזרים זה לזה, הגוף בריא ושלם.

 

 

 

 

כאשר [[היצר הרע]] מפתה אותנו לעשות דבר אסור ואנחנו מתגברים עליו, קוראים לזה 'אתכפיא'. מקור הביטוי הוא בספר ה[[זוהר]], ומשמעותו בארמית היא 'כפיה'. אנחנו כופים על [[יצר הרע]] איפוק.

 

 

 

 

 

 

נניח, למשל, שאנחנו רוצים לאכול עוגה טעימה במיוחד, יש לה הכשר מהודר ואין בה כל דבר אסור, אבל מצד שני, אין באכילתה שום עניין של קדושה, כי היא לא תתן לנו כח [[תורה ומצוות|לקיים תורה ומצוות]]. אם נתגבר על הרצון שלנו, ונאכל במקומה אוכל בריא שניתן לנו כח לעשות טוב, גם זו אתכפיא!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[[הבעש"ט]] היה קורא לתלמידיו בשמות 'אהובים', 'ידידים', או 'חברה ידידים' ו'חברה אהובים' ולא בשם 'חסידים'. כמו כן כונו החסידים בשם 'די פריילעכע' (=השמחים) וזאת משום שהחסידות הדגישה מאוד את [[עבודת ה']] ב[[שמחה]], בכל מצב ובכל תנאי, עד שרווחה האימרה ש"אצל חסידים ב[[תשעה באב]] יותר שמח מאשר אצל ה[[מתנגד|מתנגדים]] ב[[שמחת תורה]]"{{מקור}}.

הכינוי הופיע לראשונה בדפוס, בחרמותיהם של ה[[מתנגד|מתנגדים]], שנדפסו בערוב ימיו של [[המגיד ממעזריטש]], בשנת [[תקל"ב]]: "ובשם חסידים ו[[קדוש]]י עליון מכונים"; "ומכנים שמם חסידים". הכינוי הזה נדרש אצל המתנגדים לגנאי: "המכנים עצמם בשם חשׂידים", או "כת חשׂודים" - כאשר הם עושים שימוש בחילוף האותיות שי"ן (ימנית) וסמ"ך, כנהוג אצל יהודי ליטא.

 

[[הרבי הריי"צ]] מתעכב על כך שמן הנכון היה שהמתנגדים יקראו לחסידים בשם 'מתנגדים', שהרי אי אפשר להתנגד לדבר קודם הוולדו והם לכאורה קדמו בזמן, אלא שה[[השגחה פרטית|השגחה העליונה]] זיכתה את המתנגדים שיכוונו לקרוא לחסידים בשם הראוי להם{{הערה|אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ חלק ח' עמ' תקד. וראה גם ספר השיחות תש"א ע' 32. הרבי לאחר מכן ציטט והסביר זאת ב[https://chabadlibrary.org/books/admur/tm/4/26/222.htm שיחת שבת פרשת וישב, כ"ג כסלו תשי"ב]}}.

באחת מרשימותיו של [[הרבי הריי"צ]] בו הוא מתאר את ראשית התנועה ה[[חב"ד|חב"דית]] הוא כותב: [[חסידות חב"ד]] דורשת מאת ההולכים בשיטתה - נוסף על אורחות חיי שאר החסידים - ללמוד מדע החסידות ואשר הלימוד יביא לידי מעשה בפועל להפוך טבע ה[[מדות]] ובמקום אחר מוסיף כי חסיד אינו רק המקושר אל הרבי כי אם גם המסור לפעולותיו של הרבי.

נשיאי חב"ד השרישו ביותר שחסיד הוא [[מהות]] אחרת לגמרי. לא כל מה שמתאים לכל אחד מתאים גם לחסיד. [[אדמו"ר המהר"ש]], לדוגמה, היה משריש בקרב חסידיו, כי כשם שיש מושג של "לא מתאים" בגשמיות, כך יש מושג של "לא מתאים" ברוחניות, ולדוגמה אמר, שלחסיד לא מתאים שלא ילמד כל יום פרק ב[[ספר התניא]], לא מתאים שלא להיות שקוע בתיקון המדות. לא מתאים לחסיד שלא להיות עוסק ב[[עבודת התפילה]], בהתקשרות, שאז משתקפים ב[[ניגוני חב"ד|ניגון החב"די]] ה[[געגועים]] הנכונים לה[[רגש]] אלקי. לא מתאים לחסיד שלא להיות עוסק בעבודה של [[קריאת שמע]] שעל המטה ולהירדם עם כל האבק או עם כל הבוץ של עבודת היום, ול[[חלום]] על מילי דכדיבין, שהממונה על החלומות מכבדו בהם.