עריכת הדף "אדם כי יקריב"

{{מקורות|}}
[[קובץ:סמיכה.jpg|שמאל|ממוזער|250px|איור המתאר את הסמיכה שלפני הקרבת הקרבן]]
"'''אָדָם כִּי יַקְרִיב''' מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'". כך נפתח [[ספר ויקרא]] שהוא ספר ה[[קרבנות]].

על פי פשוטו של מקרא, בא המקרא ללמד על האדם שהוא מכם - מבני ישראל, כאשר יקריב קרבן לה', הנה כך וכך - יהיה משפט ה[[קרבן]] והלכותיו.
ובא למעט מי שאינו מכם, שאינו מבני ברית, ורוצה להקריב קרבן לה', יוכל להקריב רק באמצעות אדם מישראל.

אך מלבד זאת לפי [[תורת החסידות]] בא הכתוב ללמד כי קיימת גם חובת הקרבת קרבן רוחני בנפש האדם, ולהורות מה משפט הקרבן הרוחני הזה. על פי זה יתפרש הפסוק בשני אופנים, כדלהלן:

== הקרבת קורבן רוחני - אופן ראשון ==

1. אדם (הוא ה[[אדם העליון]] שעל הכסא - [[הקב"ה]]) כי יקריב מכם [[קרבן]] לה', (שיקרב ויעורר את האדם התחתון מ[[ישראל]], על ידי [[אתערותא דלעילא]], לעבודת ה'), הנה, העצה היעוצה היא - מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם.

זו עצה טובה ממנו יתברך לבני ישראל, שמיד בעת [[רצון]] זה, כאשר נמשך מלמעלה הגילוי בשביל להעיר את [[נפש]] האדם לעבודתו יתברך, הנה, תיכף ומיד יתחיל בעבודה ב[[אתערותא דלתתא]], [[אתכפיא|לאכפיא]] ול[[אתהפכא|אהפכא]] את ה[[מידות]] הבהמיות שבו - "הבהמה הבקר והצאן" שבתוך לבבו, היא [[נפש בהמית|הנפש הבהמית]] וה[[יצר הרע]].

כי אם לא ינצל האדם את ההזדמנות הניתנת לו ב[[אתערותא דלעילא]] בעת [[רצון]] זה, תחלוף ההארה האלקית שבאה מלמעלה על [[נפש]]ו, ועמה גם ההתעוררות, ולא ישאר בידו מאומה.

== הקרבת קורבן רוחני - אופן שני ==

2. אדם כי יקריב - כאשר האדם ירצה להקריב עצמו לה', וכמו שכתוב ב[[ספר הבהיר]]: {{ציטוטון|אמאי איקרי קרבן? אלא מפני שמקרב}}, היינו שמקרב הכוחות והחושים שלו לאלקות, מכם קרבן לה' - את עצמכם תקריבו לה', לא רק את הבהמה הגשמית בלבד - שהיא רכושו של אדם, אלא את ה[[נפש הבהמית]] שבכם.

זאת אומרת, שמלבד חובת כל איש ישראל בקיום מצוות התורה בפועל - בגשמיות, הנה עוד זאת חייב כל אדם מישראל לעבוד את ה' בלבו פנימה, בתיקון המדות הבהמיות, עיבודן והפיכתן מרע לטוב, ובהתעוררות [[אהבת ה']] [[יראת ה'|ויראתו]], שזהו פנימיות ועיקר ענין [[עבודת התפילה]] - עבודה שבלב. וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק "ולעבדו בכל [[לב]]בכם" - {{ציטוטון|איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה}}. זאת אומרת, שה[[תפילה]] אינה רק סדר בקשת צרכיו של אדם, אלא, עבודת ההתקשרות וההתחברות של לב האדם בקב"ה.

מכאן לשון "תפילה" - התחברות, כמו "נפתולי אלקים נפתלתי וגו'".

וזוהי עבודת ה[[קרבנות]] ב[[רוחניות]] - בנפש האדם, שהיא פנימיות ועיקר עבודת ה[[תפילה]] - שתקנוה כנגד הקרבנות, וכדאיתא במדרש:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=ויפגע במקום רבנן אמרי כנגד תמידים תקנום, [[תפילת שחרית|תפלת השחר]] כנגד תמיד של שחר, [[תפילת מנחה]] כנגד תמיד של בין הערבים, תפלת הערב אין לה קבע, אמר רבי תנחומא: אפילו [[תפילת ערבית|תפלת הערב]] יש לה קבע, כנגד אברים ופדרים שהיו מתאכלים ב[[אש|אור]] על ה[[מזבח]]|מקור=בראשית רבה פרשה סח ד"ה ט ויפגע במקום}}.

== הקרבת הקורבנות בגשמיות וברוחניות ==

סדר הקרבת הקרבן ברוחניות מקביל במדויק לסדר הקרבת הקרבן הגשמי.
===בגשמיות===
בקרבן הגשמי שלושה שלבים עיקריים:

א. בדיקת הקרבן ממום, כי "כל מום לא ירצה".

ב. שחיטה, בשביל סילוק החיות שבבהמה, על ידי הוצאת הדם - "כי הדם הוא הנפש".

ג. שריפת [[בשר]] הבהמה באש האלקית שהייתה על המזבח, שירדה מן השמים.

===ברוחניות===
וכך גם בקרבן הרוחני שב[[נפש]].

שלב א. "בדיקה" וחשבון [[נפש]] מדוקדק על כל מום וחסרון בנפש העלול למנוע ממנו ח"ו את היותו קרב אל ה', אלו הן העברות שאדם עושה רח"ל, שהן מסך מבדיל בין האדם לקונו. (אך בזה קיים הבדל בין הקרבן הגשמי לרוחני, שמום גשמי לא ניתן לתיקון, ואילו מום רוחני - חטא ועון - ניתן לתיקון על ידי התשובה).

שלב ב. "שחיטה", היינו הוצאת ועקירת החיות הבהמית ורוח התאוה שבלבו, החדורה ומנוטת את מעשיו ופעולותיו הגשמיות, ועל ידי ה"שחיטה" נעקרת מלבו התאותנות, וכל מעשיו נעשים לשם שמים, ועוד יותר, מתקיים בו גם "[[בכל דרכיך דעהו]]".
[[קובץ:עז.jpg|שמאל|ממוזער|250px|עז לקרבן. מסמלת עזות פנים]]
שלב ג. ה"שריפה" באש האלקית היוקדת בלב כל יהודי, היא ה[[אהבה]] העזה שכל יהודי אוהב את ה', אשר "רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה", ובשלב זה גם ה[[נפש הבהמית]] שבאדם "נשרפת" ונכללת ב[[אהבת ה']] הבוערת כאש, וכמו שכתוב: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו'", ואמרז"ל: "בשני יצריך" - שגם [[היצר הרע]] יזדכך ויתהפך מרע לטוב ויאהב את ה'.

===הרמז במיני הקרבנות===
[[קובץ:טלה.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[כבש (בעל חי)|כבש]] לקרבן. מסמל חולשה וחיסרון תוקף בענייני קדושה]]
עבודה זו של חינוך עצמי, צריכה להעשות בדיוק רב וכן בהתאמה מדוקדקת לכל אחד בהתאם לאופיו ומדותיו, וכמו שכתוב: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו וגו'" - אלו הם פרטי המדריגות והסוגים השונים של הנפשות הבהמיות הפועלות בבני אדם.

יש מי שמדותיו הבהמיות דומות ל"בקר" - בהמה גסה, ויש מי שמדותיו דומות ל"צאן" - בהמה דקה, ובזה גופא שתי אפשרויות:

1) עז - המסמלת עזות פנים וכו'.

2) [[כבש (בעל חי)|כבש]]- המסמל את החולשה וחוסר התוקף בעניני קדושה.

וזהו "'''מכם''' קרבן להויה" - הקרבן יהיה מכם ומעצמכם.

פירוש נוסף: מכם קרבן לה': מכם ובכם תלוי הדבר להיות קרבן לה' - על אף כל הקשיים (האוביקטביים) שבדבר. (בשם ה[[אדמו"ר הריי"צ]]).

ההקדמה והיסוד לפרשת הקרבנות הוא הנאמר בפסוק הראשון: "ויקרא אל משה וגו'". פירש [[רש"י]] שקריאה זו שקדמה לדיבור ה' עם [[משה רבינו]], היא קריאה של חיבה. כי הכח והיכולת של כל אחד מבני ישראל להקריב את עצמו קרבן לה', להכלל באש האלקית ולהתאחד בה', נובע מהקריאה של חיבה הבאה מ[[הקב"ה]] בכבודו ובעצמו אל משה רבינו, ומהיות משה רבינו מאוחד במהותו ו[[עצמותו]] ית'.

כי מאחר שמשה הוא רועה ישראל - רעיא מהימנא - שזן ומפרנס את ישראל ומחדיר בהם [[אמונה]], הרי כל המאמין והדבק ב[[משה רבינו]] הריהו דבק בה' ומקריב עצמו קרבן לה' כמצות רצונו ית'.

ומצוה זו תקפה בכל דור ודור, שבכל עת יכול וחייב כל אחד להקריב את נפשו לה', כי אתפשטותא דמשה בכל דור ודור - שהוא נשיא הדור, ועל ידי ההתקשרות והדבקות בו - דבקים בה'.

{{סגל}}
[[קטגוריה:פסוקים במבט החסידות]]
[[קטגוריה:תורת החסידות]]