גד

גָּד הוא בנו השביעי של יעקב אבינו מאמו זלפה שפחת לאה אמנו.

לידתו ושמו

בפרשת ויצא מספרת התורה שאחר שרחל מסרה את שפחתה בלהה ליעקב ונולדו השבטים דן ונפתלי, לאה שילדה כבר ארבעה בנים אך עמדה מלדת, מסרה את שפחתה זלפה ליעקב וכבן בכור ממנה נולד גד:

וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת, וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה. וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר לֵאָה (בגד) בָּא גָד, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד

— בראשית ל, יא.

המפרשים מציינים לכך שבשונה משאר נשי יעקב, בזלפה לא נאמר לשון הריון, משום שהיתה בחורה מכולן ותינוקת בשנים ואין הריון ניכר בה וכדי לרמות את יעקב נתנה לבן ללאה שלא יבין שמכניסין לו את לאה שכך מנהגן ליתן שפחה הגדולה לגדולה והקטנה לקטנה.

לאה כגבירה של זלפה, היא זו שקראה את שמו של גד. בטעם השם "בא גד" מפרשים שהוא מלשון בא מזל טוב. כמאמר הגמרא שהאומר "גד גדי (=התמזל מזלי. רש"י) וסנוק לא" (עייף אל תהי. רש"י) יש בו משום דרכי האמורי. ודומה לו "הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן" המדבר על עבודה זרה בשם גד, שהיה מופקד כביכול על גורלות ומזלות.

לפי מדרש אגדה, הלשון "גד" הוא על שם שנולד מהול, כמו "גֹּדּוּ אִילָנָא".

לפי הסבר אחר, העובדה שהכתיב בא גד נכתב כשהוא מחובר, "בגד", הוא מלשון בגידה, שלאה אומרת כביכול ליעקב בגדת בי כשבאת אל שפחתי כאיש שבגד באשת נעורים.

תולדות חייו

בני גד מוזכרים בפרשת ויגש בין היורדים למצרים: "וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי".

בפרשת ויחי בברכת יעקב לבניו בטרם פטירתו, מדבר בגבורתו של שבט גד:

גָּד, גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ; וְהוּא, יָגֻד עָקֵב

— בראשית מט, יט.

משמו של גד נגזרת ברכתו של יעקב אליו, "גדוד יגודנו" שגדודים יגודו ממנו, שיעברו את הירדן עם אחיהם למלחמה כל חלוץ עד שנכבשה הארץ. "והוא יגוד עקב" כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן ולא יפקד מהם איש. "עקב" בדרכן ובמסילותם שהלכו ישובו.

בילקוט שמעוני מובא על הפסוק "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו" שגד נולד בי' במרחשוון ונפטר בן מאה עשרים וחמש שנים במצרים. ביציאת מצרים לקחו בני ישראל את כל בני יעקב על מנת לקוברם בארץ ישראל.

נחלת שבט גד

בפרשת מטות מספרת התורה כיצד שבט גד (יחד עם שבט ראובן) ביקש לשבת בעבר הירדן המזרחי. בתמורה התחייב השבט ללכת בראש העם ולעזור לשאר השבטים לכבוש את ארץ כנען. לאחר שמלאו את התנאי הזה שבו על עקבותיהם וחזרו לבתיהם אשר בעבר הירדן.

בברכת משה רבנו לשבט גד בפרשת וזאת הברכה מתייחס לגבורתו של שבט גד שהיו יושבים בסמוך לגבול, נמשלו לאריות, והיו הרוגיהם במלחמות ניכרים, שהיו עורפים לאויב את הראש יחד עם הזרוע במכה אחת:

בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל

— דברים לג, כ-כא.

משה מתייחס לכך שבני גד בחרו לקבל נחלתם בעבר הירדן המזרחי, בארץ סיחון ועוג שהיא ראשית כבוש הארץ ששם טמונה חלקת קבורתו של משה. כמו כן מתייחס לכך שבני גד הלכו חלוצים לפני ישראל במלחמת כיבוש הארץ כפי ההסכם שעשו עם משה ואכן הם שמרו את הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו.

על נחלתם של בני גד ובני ראובן נאמר "נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ". הם מהרו לטול חלקם בעבר הירדן, "ואחריתה לא תבורך" שגלו על ידי מלך אשור כמה שנים קודם שאר השבטים.

בתורת החסידות

לפי סיפור התורה "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה", שעל כן היתה בקשתם למשה "יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן", מבואר בתורת החסידות על שורש נשמתם ודרך עבודתם של השבטים בכלל, וראובן וגד בפרט.

מבואר בחסידות הטעם לכך שהאבות והשבטים בחרו להיות רועי צאן, שרצו להיות בהתבודדות מהעולם בכדי שיוכלו לעבוד את ה', מבלי שהעולם יבלבל וימנע אותם מעבודתם. מבואר שמטעם זה לא רצו המרגלים ליכנס לארץ. בעניין זה יש חילוק בין עבודת האבות והשבטים לעבודתו של יוסף הצדיק שכן התעסק עם ענייני העולם במצרים מפני מעלת דרגתו הרוחנית.

כללות החילוק בין שני דרכי העבודה של האבות והשבטים ליוסף היה קודם מתן תורה. אבל לאחרי מתן תורה, שניתנה התורה למטה דוקא, העבודה צריכה להיות באופן של התעסקות בעניני העולם כדי לעשותם כלים לאלקות. ולכן כאשר המרגלים טענו שרצונם להשאר במדבר ולהיות בהתבודדות מהעולם, היה זה היפך הכוונה, כי, לאחרי מתן תורה יש כח לכל אחד ואחד מישראל שגם כאשר עוסק בעניני העולם זה לא יהיה מניעה מעבודת ה'.

כך מובן גם בנוגע לבני גד ובני ראובן. שכאשר אמרו שרצונם להשאר בעבר הירדן ולהיות רועי צאן, זה לא היה כפי הכוונה. ולזה הועיל מה שאמרו "ואנחנו נחלץ חושים", שהוא עניין המסירות נפש, באופן שכל מציאותם היא רק מציאות האדון, שענין זה נתעורר אצלם לאחרי ההקדמה דאמירת דברי מוסר על ידי משה, רועה ישראל, שהוא גילה בהם את בחינת המסירות נפש. על ידי המסירות נפש ליכנס לארץ ישראל הרי הם מראים בעצמם שגם בהיותם בעבר הירדן אין זה ענין של התבודדות, אלא גם שם עבודתם היא בעולם, לעשות לה' דירה בתחתונים, אלא שבזה גופא הנה עיקר עבודתם היא על ידי לימוד התורה שכלול בזה גם עניין עשיית המצוות והעבודה של עשיית דירה בתחתונים.

אך עדיין היתה כאן בדקות, בכל זאת, סטיה מסויימת מן התכלית הפנימית באמת, ולכן נקרא המעשה "נחלה מבוהלת בראשונה", ביטוי הרומז לבחינת תוהו, להיפך מהתיישבות של עולם התיקון, כי עיקר ופנימיות התכלית היא נמשכת אורות בכלים, עשיית דירה לה' בתחתונים.