פורטל:ימי חב"ד/ערך נבחר/2

לאחר הסתלקותו של הרבי המהר"ש בי"ג תשרי תרמ"ג, התעוררה השאלה מי ימשיך את דרכו כנשיא ומנהיג של חסידות חב"ד ליובאוויטש מבין שני בניו, האח הבכור רבי שניאור זלמן אהרון או האח הצעיר רבי שלום דובער (הרבי הרש"ב). במשך כעשר שנים הפצירו החסידים בשני האחים במקביל שיסכימו לקבל על עצמם את הנשיאות, אך למרות ששניהם קיימו את התנאי המובהק להנהגת רבי - אמירת מאמר חסידות, שניהם סרבו לקבל על עצמם את ההנהגה באופן רשמי בקבלת פנ"ים והשתתפות והכרעה בעניני עסקנות ציבורית.

כעבור מספר שנים העתיק האח הבכור רבי זלמן אהרון את מגוריו מהעיירה ליובאוויטש והפסיק את אמירת מאמרי החסידות, במטרה להצהיר בצורה מוחלטת כי לדעתו הוא אינו ראוי לשאת בתפקיד. החסידים המשיכו להפציר באח הצעיר רבי שלום דובער שיקבל על עצמו את ההנהגה, עד שבראש השנה של שנת תרנ"ד הסכים לקבל את הנשיאות החל מישיבה במקום ישיבתו של אביו הרבי המהר"ש.

תקופה זו של עשרת השנים בהן הייתה חסידות חב"ד ללא מניג רשמי, פגעה בהקפיה של חסידות חב"ד, והיא כונתה לימים 'חורבן ליובאוויטש'. <