לדלג לתוכן

משתמש:ר.ז./איסורים הקשורים למקדש

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית

איסורים הקשורים למקדש הם קבוצת מצוות לא תעשה (ולעיתים גם חיובים מדרבנן) שנועדו לשמור על קדושת המקדש ויראתו. איסורים אלו חלים בעיקר על הכהנים בזמן העבודה, אך חלקם נוהגים גם ביתר העם ובכל זמן, מתוך מטרה להעצים את הרגשת ההדר והקדושה שבמקום השוכן בו שם ה'.

איסור כניסת כהן למקדש כשהוא פרוע ראש[עריכה | עריכת קוד מקור]

מקור ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

נאמר: "ראשיכם אל תפרעו" (ויקרא י, ו), ובלשון התרגום: "לא תרבון פרוע". וכן ביחזקאל: "ופרע לא ישלחו" (יחזקאל מד, כ). עוד נאמר בכהן גדול: "ואת ראשו לא יפרע" (ויקרא כא, י).

טעם המצווה[עריכה | עריכת קוד מקור]

להדגיש את כבוד המקדש וחשיבותו כמקום של שמחה ופאר, ולא כאבלות וצער. כמו שנאמר: "כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק" (אסתר ד, ב)[1].

דינים עיקריים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • האיסור חל על כהן הדיוט רק בשעת כניסה למקדש.
  • כהן גדול – אסור לו לגדל שיער כלל, אפילו מחוץ לשעת העבודה.
  • שיעור פריעת ראש – שלושים יום, כדין נזיר.
  • כהן שנכנס פרוע ראש ועבד – חייב מיתה בידי שמים[2].
  • אם נכנס ולא עבד – לוקה.
  • לדעת הרמב"ן – האיסור הוא מדרבנן[3].

איסור כניסת כהן קרוע בגדים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מקור ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

נאמר: "ובגדיכם לא תפרמו" |מקור=ויקרא י, ו|תוכן=וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל . . וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם|מקור=ויקרא כא, י}}

טעם המצווה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כמו באיסור פריעת ראש – כבוד המקדש מחייב הופעה של הדר ונוי ולא של צער[4].

דינים עיקריים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • שיעור הקריעה – טפח[5].
  • כהן שנכנס וקרע ועבד – חייב מיתה בידי שמים.
  • אם נכנס ולא עבד – לוקה לדעת הרמב"ם, אך הרמב"ן סובר שאין מלקות אלא בעבודה[6].

איסור יציאה מהמקדש בשעת עבודה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מקור ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו

ויקרא כא, יב

טעם המצווה[עריכה | עריכת קוד מקור]

שלא לזלזל בעבודת הקודש ולא לנטוש אותה אפילו מפני אבלות אישית[7].

דינים עיקריים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • כהן הדיוט – אינו עובד כאונן, אך גם אינו יוצא.
  • כהן גדול – עובד אף כשהוא אונן ואינו יוצא.
  • יציאה בשעת העבודה – לוקה.

איסור שתיית יין לפני כניסה או הוראה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מקור ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם

ויקרא י, ט

טעם המצווה[עריכה | עריכת קוד מקור]

עבודת המקדש ודברי התורה דורשים צלילות הדעת וכובד ראש[8].

דינים עיקריים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • שתה רביעית יין חי – אסור להיכנס ולעבוד; עבד – חייב מיתה.
  • שתה שאר משכרים – לוקה בלבד, עבודתו כשרה[9].
  • חכם שתוי – אסור לו להורות.
  • שתה פחות מהשיעור – פטור אך אסור.

איסור כניסה שלא בשעת עבודה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מקור ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ

ויקרא טז, ב

טעם המצווה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כדי לקבע בלב המשרתים את יראת המקדש ולהימנע מקלות ראש[10].

דינים עיקריים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • כהן גדול – נכנס לקודש הקודשים רק ביום הכיפורים, ארבע פעמים.
  • כהן הדיוט – נכנס להיכל רק לעבודה.
  • הנכנס להיכל שלא לצורך עבודה – לוקה.
  • כניסה לקודש הקודשים שלא בזמנה – מיתה.

מצוות יראת מקדש[עריכה | עריכת קוד מקור]

מקור ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ

ויקרא יט, ל

טעם המצווה[עריכה | עריכת קוד מקור]

המקדש נועד לעורר יראה ופחד בלב האדם ולהכניסו באימה וקדושה לפני ה'[11].

דינים עיקריים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • אין נכנסים להר הבית במקל, מנעלים, כיסים פתוחים, או אבק על הרגליים.
  • אין יושבים בעזרה – אלא למלכי בית דוד בלבד[12].
  • אין הופכים את ההר לקיצור דרך.
  • נוהגת גם בזמן הזה – כי קדושת המקדש נמשכת אף לאחר החורבן[13].
  1. ספר החינוך, מצווה ש"ו.
  2. סנהדרין כ"ב:
  3. רמב"ן, השגות לסהמ"צ ל"ת רנ"ו.
  4. רמב"ן, השגות לסהמ"צ מצווה ש"ז.
  5. מועד קטן כ"ב:
  6. רמב"ם, הלכות ביאת מקדש פ"א; רמב"ן, שם.
  7. רמב"ם, הלכות אבל פ"ג; ראה גם סנהדרין פ"ד.
  8. רמב"ם, הלכות ביאת מקדש פ"א.
  9. סנהדרין כ"ב; כריתות י"ג.
  10. ספרא, אחרי מות פרשה ג; מנחות כ"ז:
  11. ברכות נ"ד; ספרא קדושים.
  12. סנהדרין ק"א.
  13. מגילה כ"ח:; ויקרא כו, לא – "והשימותי את מקדשיכם".