מצות הקרבן שיהיה משמונה ימים ולמעלה

		ערך זה דורש הקשר חב"די: בדף זה חסר מידע שמבהיר את ההקשר או נקודת המבט של חסידות חב"ד לבין נושא או נשוא הערך
		אתם מוזמנים לסייע על ידי הוספת פרטים אנציקלופדיים רלוונטים. אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

מצות הקרבן שיהיה משמונה ימים ולמעלה הוא המצווה שיהיה כל קורבן שנקריב מן הבהמה, מיום שמיני להולדתו ומעלה, ולא פחות מכך. דין זה נקרא "מצות מחוסר זמן בגופו".

מקור המצווה

המקרא המורה על כך הוא: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה" (ויקרא כ"ב, כ"ז).

חז"ל דרשו מפסוק זה שהקרבן לא יתקבל לפני שמונה ימים, ודין זה נחשב כ"לאו הבא מכלל עשה", ולכן אין לוקים עליו.

מטעמי המצווה

ברובד הפשט, הקורבן מסמל שלמות וראוי להביא אותו במצב המיטבי. בהמה בת פחות משמונה ימים אינה בשלה מבחינה פיזית ונחשבת חסרה בתכונותיה. כמו כן, אדם לא יחמוד בהמה כזו לשימוש יומיומי כמו אכילה, סחורה או מתנה.

באופן זה, כאשר הקורבן שלם בכל צדדיו, מתעוררת בלב האדם ההבנה שעליו להכשיר ולהשלים גם את מעשיו.

מדיני המצווה

• בהמה או עוף שלא הגיע זמנם: כמו שתורים שלא הגיע זמנם ובני יונה מבוגרים מדי פסולים לקורבן, כך גם בהמות שלא הגיעו לגיל שמונה ימים אינן ראויות להקרבה. לדוגמה, בשלב שבו בני יונה מתחילים להצהיב נוצותיהם, הם פסולים – כי זה נחשב לגיל צעיר מדי לתורים ולמבוגר מדי ליונים.
• פסולי קורבן נוספים:
  • יוצא דופן: נולד בניתוח (ולא בלידה רגילה) פסול לקורבן.
  • יתום: בעל חיים שנולד לאחר מות אמו אינו ראוי להקרבה.
  • כלל הפסולים משקפים את הצורך בשלמות טבעית ולידה "כדרכו של עולם".
• הקרבת מחוסר זמן: לדעת הרמב"ם, אם הוקרב מחוסר זמן או הוקדש, מבטל בכך את מצוות העשה אך אינו לוקה, משום שמדובר בלאו הבא מכלל עשה.

קישורים חיצונים

• על שבע ועל שמונה: אנו יכולים יותר