4,601
עריכות
שינויים
אין תקציר עריכה
==שיטת הזריעה==
אחד הפתרונות שהוצעו בדורות האחרונים (ראה סיום פ"א) הוא מקוה "זריעה". תוכן מעשה מקוה זה הוא שסמוך למקוה הטבילה ממלאים בור עם ארבעים סאה [=40 סאה] מי גשמים, והוא נקרא "אוצר זריעה", ועושים נקב בקיר בין שני המקוואות, וממלאים מקוה הטבילה על ידי ששופכים מי העיר [=מים שאובים] לתוך בור מי הגשמים עד ששוטפים לחוץ לתוך מקוה הטבילה. וזה נקרא "זריעה", שמים פסולים מתערבים בתוך הכשרים והרי הם כנזרעים בתוכם והזריעה מטהרתם.
במקוה זריעה יש ישנם חששות רבים, והם:א. עיקר ביניהם החשש שחששו האחרונים בזה הוא המובא באחרונים משום נתן סאה ונטל סאה, ונבאר העניין בקצרה:במשנה (מקוואות פ"ז מ"ה) נפסק לגבי מקוה: "היו בו ארבעים סאה, נתן סאה ונטל סאה, הרי זה כשר". כלומר: אם יש במקוה שיעור ארבעים סאה, הרי שכל מים שישפכו לתוכו מעתה יחשבו כמי גשם לכל דבר, ולכן אפילו אם לאחר ש"נתן סאה" של מים שאובים לתוכו (ועתה יש לנו מא סאה) הוא "נטל סאה" מתוכו (וא"כ יש לנו שוב ארבעים סאה, אלא שמעורב בהם מים שאובים), והמשיך לעשות כן עד שכמות מי הגשם המקוריים נתמעטה – הרי המקוה כשר.אלא שביבמות (פב ע"ב) מסייגת זאת הגמרא ואומרת "וא"ר יהודה בר שילא אמר רב אסי א"ר יוחנן – עד רובו". כלומר – עד שישארו רוב מי גשם . ונחלקו הפוסקים בהבנת העניין: יש שפירשו ש"עד רובו" קאי על שאר משקין ומי פירות שנתערבו, אך מים שאובים אינם פוסלים ו"אפילו כל היום כולו כשר". אך יש שפירשו שגם בנתערבו מים שאובים חובה שיישארו במקוה רוב מי גשם. והנה, במקוה זריעה מתערבים מים שאובים במי הגשם עד שתוך זמן קצר הופכים רוב מי האוצר לשאובים, שהרי מי העיר באים למקוה הטבילה דרך האוצר, ולשיטת הרמב"ם, הראב"ד, הרמב"ן והרשב"א (שפסקו שגם במים שאובים אם נ"ס ונ"ס כשר כל עוד רובו מורכב מהמים המקוריים ( - מי-גשמים) האוצר נפסל בכך, וגם הש"ך (בס"ק סג) אחר שמביא דעת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל הביא בשם התשב"ץ דאין ראוי להכניס ראשנו בין המחלוקת, הרי דגם הש"ך דעתו להחמיר. ובשו"ת דברי חיים (חו"מ סימן לז) כתב: "אך הש"ך הביא בשם התשב"ץ ז"ל להחמיר, ובאמת נכון להחמיר דהיאך שייך לטבול נשים במקוה שפסולה בודאי לדעת הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן ז"ל", עכ"ל. וכן החמיר בשו"ת עמק שאלה (בסי' נה) וז"ל: "ומה שחקר אם יש לחוש לחומרת הראב"ד וכו' לא ידעתי מי בדורות הללו להכריע שלא לחוש אחר שהרשב"א (בתשו' סימן תתיח) כתב דיש לחוש להחמיר כהראב"ד, והרשב"ץ כתב ג"כ להחמיר וכן הסכים הש"ך, מי לא יחוש", עכ"ל. וכ"כ עוד רבים מהאחרונים.ובמקוה זריעה מתערבים מי העיר השאובים באוצר מי הגשם קודם היכנסם לבור הטבילה, ותוך זמן קצר מכיל האוצר בעיקר שאובים.ב. דבמקוה שעל ידי זריעה נכנסים למחלוקת גדולי האחרונים, אם מקוה זוחלת יכולה לטהר השאובים הבאים לתוכה בעת שזוחלת, וכאן כששופכים מים שאובים לבור הגשמים (בור הזריעה), יוצאים תיכף המים לבור הטבילה, נמצא דהשאובים הוכשרו במים הכשרים רק בשעת זחילה, ולהרבה אחרונים אינה יכולה לטהר שאובים שבאים לתוכה בשעה שהיא זוחלת [ראה שו"ת מהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' יח), שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' קצח), שו"ת בית שלמה (ח"ב יו"ד סי' פו), שו"ת עמק שאלה (יו"ד סי' סב), וכן בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' קכב, קמא) דעתו להחמיר].ג. אם סתם בפקק את הנקב המקלח את המים שבאוצר הזריעה למקוה [יש העושים זאת בכדי למנוע החשש שהוזכר באות הקודמת – שמקוה זוחל אינו יכול לטהר שאובים הבאים לתוכו בשעה שזוחל – ופותחים את הנקב רק לאחר שאוצר הזריעה מתמלא ואינו זוחל], הרי דמים הראשונים הבאים מהנקב אחר שהסיר המגופה (הפקק) יש בהם משום תפיסת יד אדם, וכמו דאשכחן דמקרי כח גברא לענין נט"י. ואם הנקב הוא קצת מורחב יוכל להיות שקילוח הראשון יש בו ג' לוגין ופוסל המקוה. [עי' בשו"ת ישועות מלכו (יו"ד סי' לא) שמשמע שדעתו שהסרת המונע יש בו משום תפיסת יד אדם בקילוח הראשון. וראה בס' טהרת המים (מהדורה ד דף רמה) שהביא תשובה מהגאון הרב יוסף רוזין (הרגצ'ובר), שפתיחת הברז הוי כתפיסת יד אדם]. ד. במקוה של זריעה יש בעי', שכשמרוקנים את מי המקוה כדי להחליפם, יש לחוש שלא ינגבו המקוה היטב אחר שישאבו המים מהמקוה וישארו ג' לוגים מים שאובים (היינו מים הנשארים מבליעת המטלית שמנגבים המקוה, או מים החוזרים מצינור המשאבה השואבת החוצה את המים שבמקוה הטבילה) בהמקוה, והמים הבאים אח"כ מבור הזריעה לתוך המקוה נפסלים בג"ל אלו, שהרי מקוה שאין בו ארבעים סאה שנפלו לתוכו ג"ל – פסלוהו (מקוואות ב, ד). וכדאי להעתיק מדברי שני רבנים אשר שאלות הללו באו לפניהם:בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' צ) כתב "ונוסף ע"ז מש"כ כהדג"ק דיש חשש ג' לוגין מים שאובים בתחילה, וכן נודע לי מהמציאות דשכיח מקוואות שקשה לנגב לגמרי קרקעית המקוה, ויש לחוש להתרשלות, ואם אין מנגבין היטב בודאי המים הנשארים המה שאובים על ידי שנופלים בחזרה מהכלי שמשימין בה המים שמנגבים, או מבליעת המטלית המנגבים בה, או מצינור של המשאבה", עכ"ד.ובשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי' נד) כתב "עובדא דמילתא דבכל פעם נשאר קצת מים עוד בהמקוה, כי המשאבה החשמלית אינה יכולה למשוך כל המים עד גמרן, רק אח"כ צריך לנגב הנשאר על ידי ספוג וכדו' עד שתהיה נגוב לגמרי וזו טרחה גדולה להבלן, בשלמא כשהבלן חרד וירא ה' פשיטא שיש לסמוך עליו, אבל לא בכל פעם יתרמי זאת, ואם באמת לא ידקדק ע"ז יש חשש גדול דשמא נשאר ממים הראשונים ג"ל וכו' ומה מהני לן אח"כ מים הכשרים הבאים אח"כ מבור הזריעה. ומה יעשה איש חרד שמדקדק מאוד בקלה כבחמורה ושלא יתן הימנותא בענייני כשרות למי שהוא אף בדברים קלים מזה, בפרט בדברים הנוגעים לאיסור כרת, והוא מוכרח לשלוח לאשתו למקוה כזו ולסמוך על בלן כזה שבעיניו אינו מהימן לעשות טירחא גדולה כזו, ע' תוס' פסחים (ד ע"ב ד"ה המנינהו) דבטירחא יתירתא אין אשה מהימנא, וכן פסק בש"ך (סי' קכז ס"ק ל), וכמה פעמים צריכין לבא בזה גם להימנותא של האשה המשגחת על המקוה ועל הטבילה וכו'", ע"ש.הרי שבמקוה זריעה צריכים אנו לסמוך ע"כ שהמקוה אכן יובש כראוי לפני שהוזרמו לתוכו המים החדשים, ואם התרשלו מעט בניגוב – המקוה נפסל. ה. לכמה אחרונים שייך בזה גם החשש של הש"ך (סי' רא ס"ק מא) שכתב על דברי המחבר שם (בסעי' טו) ד"מעיין כל שהוא יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכה והם כשרים, אע"פ שהם רבים על המים שהיו בתוכה תחלה", וכתב על זה הש"ך וז"ל: "ואם הלכו אותן המים שהשליכו במעיין למקום חסר שלא הי' בו מים כלל ( פי' ונפסק החיבור מהמעיין) יש מתירין ג"כ לטבול וכו', משמע דיש אוסרין ולכך טוב להחמיר", עכ"ל. ויש שכתבו ששייך נדון זה גם במים-שאובים שנזרעו במקוה. כלומר: לדעת הש"ך אפשר להוסיף מים שאובים למעין, אך אם המים שנתערבו זרמו למקום אחר ואינם מחוברים עוד למעין הם פסולים, כי השאובים שבמעין לא הפכו למים כשרים. [בשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי' נד) כתב כן בפשיטות דמקוה הנכשרת רק על ידי בור זריעה שייך בה החשש של הש"ך הנ"ל, ובסוגריים כתב "ודוחק לחלק דזה דוקא לענין מעיין דמטהר בכ"ש אבל לא לענין מי גשמים דבעינן ארבעים סאה", עכ"ד. ומקורו מדברי הנו"ב (ת' סי' קמא) והחת"ס (סי' ריב) שס"ל דגם במקוה של ארבעים סאה אם שפכו לתוכה שאובים והלכו למקום אחר יש בו חשש משום הש"ך הנ"ל).א"כ לדעות אלו מקוה "זריעה" אסור לשמוש מלכתחילה, כי אופן בנייתו הוא שהמים שבבור הטבילה אינם מחוברים לאוצר הזריעה ודינם כדין מים שאובים שנפסק חיבורם למעין
==שיטת ההשקה==
פתרון אחר שהוצע הוא מקוה "השקה" זאת אומרת שסמוך למקוה הטבילה עושים עוד מקוה, וממלאים אותה עם ארבעים סאה מי גשם, והיא נקראת בור השקה, ועושים נקב בקיר בין שני המקוואות, וממלאים מקוה הטבילה עם מי העיר [=מים שאובים] עד למעלה מן הנקב, כדי שיתחברו מקוה הטבילה עם הבור מי גשמים דרך הנקב. וזה נקרא השקה, שמשיק מים כשרים למים פסולים, ועל ידי זה מכשיר מים הפסולים.
==לקריאה בור על גבי בור ==[[בור על גבי בור]] הינה שיטה לבנית מקוה באופן שיהווה פתרון לכל החששות שקיימות במקוואות המושקים למי-גשם. "בור על גבי בור" הכוונה היא בניית מקוה על גבי מקוה. חופרים בור עמוק, מחציתו התחתונה היא אוצר למי הגשמים, ועל גביו עושים רצפה, ומעל הרצפה ישנה מקוה נוספת(זאת אומרת שתקרת המקוה התחתונה היא רצפת העליונה) ממים רגילים אשר בה יהיו טובלים. ברצפה שבין שתי המקוואות ישנם שני נקבים [כשיעור טפח כל אחד] לחבר את המים שבמקוה העליון לתחתון. == ראו גם ==*[[בור על גבי בור]]
*[[מקוה - היסוד לבית יהודי מוצלח]]
[[קטגוריה:ערכים במבט החסידות]]
{{ויקיפדיה}}