לפני עיוור לא תיתן מכשול

האיסור "ולפני עור לא תתן מכשול" הוא מצווה לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות התורה, הנאמרת בספר ויקרא: "ולפני עור לא תתן מכשול". מצווה זו נועדה למנוע הכשלת אדם בחולשתו או בנסיבות המקשות עליו להבחין בין טוב לרע, ולחייב מתן עצות המקדמות יושר ותועלת.

תוכן המצווה

בספר החינוך מוסבר כי האיסור מתייחס למתן עצה רעה או הטעיית אדם שאינו מבחין במצב כראוי. המדרש ספרא מדגיש: "לפני סומא בדבר... אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו." חז"ל אף הביאו דוגמה לכך, כגון אדם המציע לחברו למכור את שדהו ולרכוש חמור, מתוך כוונה נסתרת לקנות את השדה בעצמו.

איסור זה חל גם על סיוע לדבר עבירה. לדוגמה, המלווה והלווה בריבית עוברים על "לפני עור" בשל השפעתם ההדדית. עקרון המצווה הוא לעודד יושר ותיקון בעולם באמצעות מתן עצה נכונה וראויה.

מטעמי המצווה

שורש המצווה, לפי ספר החינוך, נעוץ בצורך לתקן את העולם וליישבו באמצעות הנחיית בני האדם לנהוג ביושר ולתת עצות מועילות. העיקרון מבטא אחריות חברתית הדורשת מאדם להתחשב בזולתו ולהימנע מפעולה שתגרום לו נזק.

מדיני המצווה

• חז"ל קבעו הבחנה בין סיוע ישיר למעשה עבירה לבין סיוע עקיףתבנית:עבודה זרה יד..
• נאסר למכור כלי נשק או פריטים המזיקים לרבים, אלא אם הם משמשים להגנה.
• האיסור חל גם על מכירת פריטים העלולים לשמש לעבירה, בין אם ישירות ובין אם בעקיפין.

הפרטים והדינים מופיעים במקורות התלמודיים ובספרות ההלכה.

מצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, והיא חלה הן על גברים והן על נשים. אדם העובר על האיסור על ידי מתן עצה שאינה הוגנת או סיוע לדבר עבירה, עובר על מצוות לא תעשה. עם זאת, אין מלקות על איסור זה משום שאין בו מעשה.

בנתינת עצה יש לחשוב אך ורק את טובתו של מקבל העצה

רש"י מפרש את הפסוק "ולפני עור לא תיתן מכשול" כדלקמן: "לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו. אל תאמר לו מכור שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו".

הרבי מבאר מדוע בחר רש"י דווקא בדוגמה זו. הרי בתורה כבר קיימים איסורים ברורים המגנים על האדם מפני נזקים ישירים ועקיפים, כפי שמופיעים בדיני נזיקין. אם כך, ניתן היה לשאול מה מוסיף פסוק זה.

הרבי מסביר שפסוק זה אינו מתייחס לנזק ישיר הנגרם למקבל העצה, אלא לנזק מוסרי או לערעור הכוונה הטהורה של נותן העצה. רש"י מדגיש שמדובר במקרים שבהם העצה עצמה אינה בהכרח מזיקה – לדוגמה, ייתכן שלמכור שדה ולקנות חמור הוא מהלך כלכלי טוב, לצורכי פרנסה וכדומה. עם זאת, האיסור מתמקד במניע שמאחורי העצה: הציווי דורש שכשאדם נותן עצה, עליו לעשות זאת בכוונה טהורה ומתוך שיקול דעת לטובת מקבל העצה בלבד, מבלי לערב את טובתו האישית של נותן העצה.

כך ניתן להבין את פירושו של רש"י ל"עצה שאינה הוגנת לו" – מדובר בעצה שאינה מיועדת לטובת מקבל העצה בלבד, אלא גם משרתת את טובתו של נותן העצה. התורה מצווה כאן להימנע מכך, ולהבטיח שכל עצה הניתנת תהיה הוגנת אך ורק עבור האדם העומד מולה, מבלי שהכוונה תהיה נגועה בשיקולים זרים.