הכנעה והכרעה (שכלית)

החלטה בין סברות שכליות לעיתים באה מצד שיקולים שכליים ולעיתים מצד הרצון. כשבאה משיקולים שכליים היא נקראת הכנעה וכשהיא מצד הרצון נקראת הכרעה.

הכנעת השכל

בחינת היא כמשל המאזניים, שכאשר ירבה המשא בכף האחת יותר מבזולתה אזי תכריע הראשונה את השניה, אך מכל מקום גם הכף השניה נשארת במציאותה. ובנמשל (בשכל), אף שהדיין רואה חוב לבעל הדין, מכל מקום ע"י שרבו זכויותיו מכניע צד הזכות את צד החוב. אך אין זה התהפכות ואינו אלא הכנעה בלבד (שנכנע צד החוב אל צד הזכות אבל הוא במציאות חוב כמו שהיה).

הכרעת השכל

אסרה התורה לקחת שוחד "כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם". ומאחר והתורה קוראת כאן לדייני ישראל בלשון שבח – שקוראת להם חכמים וצדיקים ברור שאין כוונתה חס ושלום לחשוד שיטו את משפט התורה בזדון מזכאי לחייב ומחייב לזכאי, שהרי זה עובר על דין תורה ממש - ומה תלוי זה בלקיחת שוחד?

אך הענין הוא שע"י לקיחת שוחד נקטן בעיניו מאד החוב ועד שאינו רואהו כלל, ומדוע? כי לקיחת השוחד יוצרת קשר בין הדיין לבעל הדין, ויכולים הדברים להגיע עד כדי כך שהדיין מעמיד עצמו במקום בעל הדין. ומאחר ו"אין אדם רואה חוב לעצמו" גם הדיין לא מרגיש בחוב של בעל הדין.

ואין הפירוש שיודע שהוא חוב ובמזיד אינו רוצה לראותו, אלא שמצד אהבתו את עצמו אינו רואה את החוב כלל. כי מצד הקשר הנ"ל יקטן בעיניו כל חוב שעליו מטעמים ושכליים נכונים שאין זה חוב כלל. ולכך אין זה נחשב עובר על דין תורה ממש שהרי פוסק את הדין על פי הטעמים השכליים שהם מצד עצמם נכונים ואמיתיים.

והנה הטיית השכל הזו היא מצד הרצון, שהרצון מהפך את השכל ממש - והוא הנקרא הכרעת השכל מחוב לזכות. והיינו, כשמכריע הרצון את השכל הרי זה באופן שמתהפך מהותו ממש - שאותו השכל והטעם עצמו שהיה מראה לרוב מראה כעת לזכות, וכמו שמצינו במבול: שבתחילה גרם "כי רבה רעת האדם" ל"נחמתי כי עשיתים". ואחר כך (ע"י שהקריב נח קרבן שעלה לריח ניחוח לה') כתיב "לא אוסיף עוד וגו'" מטעם "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". והרי הוא אותו הטעם בעצמו שמחמתו הביא המבול - ומה חידוש נתחדש שמחמת זה לא אוסיף עוד כו'? והיינו שע"י הקרבת קרבן נח וירח ריח מנחתו נהייתה הטיית רצונו יתברך אליו, וע"י זה נתהפך ממש להיות אותו הטעם עצמו של חוב יהיה טעם לזכות!

עניינם בעבודת ה'

וזהו ענין עין טובה ועין רעה וכמאמר הזוהר "תרין עיינין אינון ואתהדרו לחד". והיינו כשמביט על חבירו בעין טובה אזי חובותיו נעשה מהם אין ואפס ואינם נחשבים למאומה שאינו נראה לחוב בלל וזכיותיו נעשה מהם יש גדול במהות ודבר נחשב ורואה מאד אותם להיותם נעשים בהרחבה גדולה.

ולהיפוך כשמביט בעין רעה על חבירו אזי זכיותיו נקטנים בערכם מאד בעיניו להיות אינו רואה לזכות כלל, וחובותיו הקטנים נראים בעיניו ליש וחוב גדול. והוא כמשל האב, כשהוא בטוב עם בנו כטבעו אף כל חוב גדול שיעשה לא יתפסנו בעיניו לחוב גדול כל כך, ויקטין מאד להיות שמוצא טעמים ושכליים שאין זה חוב כלל ומעט זכיותיו שבו ירחיבם למהות ודבר גדול, שנראה לו לזכות גדול מאד מאד מפני שמביט בעין טובה (ועל ידי זה אף כל החובות הגדולים שעליו אינם נראים כל כך לפניו לחובות גדולים וזכיותיו נראים מאד). מה שאין כן כשהוא להיפוך בכעס על בנו ומביט עליו בעין רעה, אזי הוא בהיפוך - שכל חוב קטן אשר יעשה נחשב כגדול בעיניו.