איסורים הנוגעים למזבח

יש מצוה לבנות את המזבח בבית המקדש באופן מסויים, והתורה גם מזהיר כמה איסורים הנוגעים למזבח, קיימים שני איסורים חשובים א. איסור בניית מזבח מאבני גזית, וב. איסור פסיעה גסה על המזבח.

המקור בתורה

וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.

— שמות כ, כא-כב

איסור בניית מזבח מאבני גזית

מדיני המצוה

האיסור הראשון הוא שכאשר בונים את המזבח, יש להקפיד כי האבנים לא יגעו בברזל. כל אבן שנגע בה ברזל או עובדה בו אינה ראויה לשמש חלק מהמזבח. ישנם פרטי הלכה המדריכים כיצד להימנע ממצב שבו ברזל יגע באבן, לדוגמה, בתהליך בניית המזבח או בעבודות תחזוקה, וכל עבודה על המזבח מחויבת להיעשות על פי דיני התורה. האבנים, על פי ההלכה, היו מביאות בעיקר מבתולת קרקע או מהים הגדול.

אם אבנים אלו נגעו בברזל בעת בניית המזבח, המזבח יהיה פסול, והעובר על מצווה זו עונשו במלקות.

מטעמי המצוה

המטרה היא למנוע מהכוהנים להשתמש בכלים המשמשים להשחתה, כיוון שברזל נחשב לחומר המשמש לשחיטה, ולכן לא מתאים לשמש בהקשר של קרבנות וקדושה. כמו כן, התורה רצתה לשמור על קדושת המזבח ולהימנע משימוש בכלים המשדרים אלמנטים של אלימות והשחתה.

איסור פסיעה גסה על המזבח

מדיני המצוה

עושין הכבש כדי שלא יבואו לעבור על האיסור לפסוע על המזבח במדרגות, ויש לעלות על הכבש למזבח בנחת בצורה המורה על כבוד ויראת המקום.

כל פסיעה גסה או חפוזה על המזבח נחשבת להפרת כבוד המקום, ויש להימנע ממנה. כאשר אדם עולה על המזבח, יש להקפיד כי עלייתו תהיה בזהירות. כמו כן, האיסור חל לא רק על הכוהנים, אלא גם על כל אדם.

העובר על האיסור ומפסע בצורה גסה עד שהערותיו נחשפות במזיד – ייענש במלקות. זהו ביטוי למחויבות לקדושת המקום ויראתו.

מטעמי המצוה

האיסור הזה נועד להבטיח כי כאשר אדם עולה על המזבח או נמצא בסמוך לו, הוא יעשה זאת בצורה שמביעה את כבודו למקום ויראתו. למעשה, עולים על המזבח בצורה עדינה ומרוסנת, ומדגישים את חשיבותו של המקום הקדוש. האיסור שקשור ב"ערות" לא נוגע לעירום פיזי, אלא לרמז שמדובר בהתנהגות לא ראויה או חוסר כבוד כלפי המקום.

מההוראות מהמצוה

בהסבר על פסוק "אשר לא תגלה ערותך", רש"י מציין כי כאשר אדם עולה על המזבח, עליו להיזהר מלהרחיב את פסיעותיו באופן שיביא כמעט לחשיפת ערותו. אף על פי שאין כאן גילוי ערוה ממש, שהרי כתוב "ועשו להם מכנסי בד" (שמות כ, כו), עם זאת, הרחבת הפסיעות הקרובה לכך נחשבת למנהג בזיון. רש"י מוסיף דימוי קל וחומר, אם האבנים שאין בהן דעת להקפיד על בזיונן, אנו מצווים שלא לנהוג בהן בזיון, קל וחומר כלפי אדם שהוא "בדמות יוצרך" וצריך להימנע מלהתייחס אליו בזלזול.

רש"י מסביר את הקל וחומר ממזבח לאדם מצד הטעם "הואיל ויש בהם צורך", כלומר אפילו כאשר מדובר במעלות שאינן קדושות בעצמן, עדיין יש להן צורך בעבודת הקודש, ולכן כל ביזוי שלהן הוא בזיון לאדם העושה את העבודה. ככה גם במערכת יחסי האדם לחברו – כל ביזוי של האדם הוא בזיון ליוצרו. רש"י מתמקד בהימנעות מ"מנהג בזיון" גם כאשר אין כאן בזיון ממש, כי כל פעולה כזו מביאה לפגיעה בכבוד המקום או בכבוד האדם.

כמו כן הוא בההוראה על שלילת בזיון חברו, שלא מדובר בבזיון ממש אלא במנהג בזיון, וזה מתקיים לא רק כציווי בין אדם לחברו, אלא גם כציווי בין אדם למקום.

התורה מדגישה את הצורך לקיים גם את הדברים הפשוטים לכאורה, לא מתוך חובת כבוד חבירך בלבד, אלא גם מפני שזהו ציווי אלוקי, וכבוד חבירו הוא שלילת בזיון יוצרו.

בחסידות

הסבר הפנימי של סדר העבודה בעבודת האדם, כפי שמובא בתיאור של עלייתו על הכבש ולא במעלות, מלמד אותנו על הדרך הרוחנית של האדם בשעה שהוא מתקרב לקודש ומבקש להתחבר עם מקורו ושרשו.

ההבדל בין כבש למעלות

ההבדל בין "מעלות" ל"כבש" הוא, מעלות הן מדרגות, שבהן כל מדריגה דורשת עצירה, התעכבות והתחזקות בכל שלב ולקיחת זמן לפני שמתקדמים לשלב הבא. כל מדרגה נבדלת ומיוחדת, ויש סדר ברור של עלייה מהשלב הראשון ועד לשלב הגבוה יותר, כל אחד עם האתגרים והמעלות המיוחדות לו. לעומת זאת, הכבש הוא דרך עגלגלה, מתונה, של התקדמות שאין בה קפיצה ממדרגה למדרגה, אלא התקדמות עקבית, בה כל שלב מוביל את האדם באופן ישיר וזורם לשלב הבא. העבודה במדרגה אחת, נטולת הצורך בעיכוב, מבטאת את הביטול והתמסרות האמיתיים של האדם לדרך הרוחנית.

בעבודת האדם

הסדר הנכון בעבודת האדם הוא להתחיל קודם כל בעבודה של אתכפיא – דהיינו, כיבוש הרצונות האישיים, תהליך שבו האדם מתפנה להודות ולבטל את עצמו. (וכמו כן בעבודת התפילה הוא גם על דרך סדר זה, תחילה יש מקום להודאה – הודו לה', הכרה בכך שהכול בא ממנו, ומתוך מצב זה האדם מתחיל להעלות את תפילתו. רק לאחר שלב ההודאה מגיעים שלב ההתבוננות – כמו תפילת פסוקי דזמרא וברכות קריאת שמע, שם האדם מתחיל לעסוק בהבנת עומק הדברים ובחיבור עם הקדושה).

ההסבר כאן הוא שתחילת העבודה הרוחנית לא צריכה להיות בהגדרות ומדרגות. במקום לעלות לאט לאט במעלות עם עצירה בכל מדרגה, יש להתחיל בתהליך של אתכפיא, בו האדם לא מחשב על מצבו או על מידת הצלחתו במדרגות הרוחניות. הצורך הוא להתחיל בביטול עצמי מוחלט – ללא חישובים של כמה אני קרוב או רחוק, אלא מתוך התמסרות מוחלטת להשגת היעד הרוחני.

הכיבוש העצמי, שבא לידי ביטוי במילה "כבש", מייצג את ההסכמה לשים את עצמי בצד ולהתפנות למקום שמעל למדריגות האישיות שלי, מקום בו כל דבר יתבצע מתוך השפעת הסובב – המקום הרוחני שמקיף את הכל מבלי שהוא מצריך סדר ומדרגות.

"לא תעלה במעלות"

הוראת הכתוב היא, כאשר אדם מתקרב לשרשו, לא לעשות זאת לפי מדרגות ותחנות – כך, אם ישתמש במעלות או חישובים של מצבו הרוחני, הוא עשוי לגלות את "ערותו", כלומר את פחיתותו ותחושת נפרדות. כל תחושת פחיתות או נפרדות תעכב את האדם, ולכן הורה לו הכתוב שלא לעלות במעלות – אין מקום לחשוב על מצב זה או אחר, אלא פשוט להתחיל מהביטול והשפעתה של קבלת עול מוחלטת.

קישורים חיצונים

• שניאור אשכנזי: גיבורי מקלדת? - ביוש עושי עוול לעומת כבוד הבריות
• ממתק לשבת לפרשת יתרו - נחמיה וילהלם: באמצע ההתוועדות, הרבי הבחין בילד קטן שבוכה