שמיעה
שמיעה היא כח קיבול של הנפש להאזנה והבנה של כח המשפיע עליה על ידי דיבור או ניגון, כח זה משתייך לעולם הבינה ולשם ס"ג.
עולם העקודים
| ערך מורחב – אזן |
שורשו של עולם העקודים הוא באוזן דאדם קדמון והמורה על כך כי שורש כל גילויי האורות הוא בבחינת מקבל והכנעה לאין סוף, ורק אח"כ יורד האור לבחינת חטם שהוא ריח ולבחינת פה שהוא טעם, והכלים נעשים על ידי הראיה שהוא שורש הכלים.
החלוק בין שמיעה לראיה
בתלמוד בבלי הנוסח של הבנה הוא "תא שמע" לעומת הירושלמי ששם הנוסח "תא חזי" מלשון ראיה. זאת מכיון שהתלמוד בבלי שיך במהותו לזמן הגלות בו הדביקות היא על ידי הכנעה וביטול, לעומת הזוהר הקדוש והירושלמי ששייכים לאור שלעתיד לבא שיהיה בבחינת ראיה.
החילוק בין ראיה לשמיעה הוא שהשמיעה היא חוש פנימי ואילו חוש הראיה לפני התיקון הוא חיצוני ואינו מבחין בפנימיות (לעומת חוש הראיה הרוחני שהוא שורש הגשמי ושייך לחכמה). לעומת זאת יש מעלה בראיה כלפי השמיעה, שניתן לראות למרחוק ולא לשמוע למרחוק, כמשל הברק שמהותו נראית לפני קול הרעמים.
בעבודת השם
הבעל שם טוב אמר: אם אדם מוכרח לדבר עם חבירו או לשמוע מחבירו דברים בעלמא, יכול להעלותו על ידי שיתן דעתו כי השמיעה הוא ע"י הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל ויכוין לחברה ולייחדה[1].
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ==הערות שוליים==
- ↑ כתר שם טוב ח"ב שעג
