פאה נכרית

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פאה נכרית, היא כיסוי ראש העשוי משיער אנושי טבעי או סינתטי. רוב הנשים במגזר החרדי, נוהגות לקיים בזה את המצוה האמורה בתורה, שאשה נשואה צריכה לכסות את ראשה.

יסוד מצוות כיסוי הראש לנשים

הגמרא במסכת כתובות[1] לומדת מהפסוק "ופרע את ראש האשה", שראשה של האשה היה מכוסה מלכתחילה, ומכאן שמנהג בנות ישראל לכסות את ראשן[2]. הגמרא בעירובין[3] מביאה את הטעם לכך, והוא שחוה נענשה על חטאה בעץ הדעת והתקללה מספר קללות, ביניהן "שתהא עטופה כאבל". יש המביאים גם טעם על פי הסוד, שנשואה צריכה לכסות ראשה[4].

לפי רוב הפוסקים, איסור גילוי הראש הוא מדאורייתא, למרות שלא נכלל במניין המצוות, והראיה לכך היא מהגמרא בכתובות, ששם הלשון הוא "דאורייתא היא". אמנם תרומת הדשן[5] בשם הרמב"ם כתב שהאיסור הוא מדרבנן, ודאורייתא היא פירוש הדבר "רמז מדאורייתא יש לה". יש פוסקים נוספים שסברו כך, והגאון רבי יוסף משאש, רבה של חיפה, טען שיסוד הדין הוא מנהג ולא איסור דאורייתא, ולכן הוא משתנה לפי הזמן והמקום. אולם כאמור, רוב ככל הפוסקים סוברים שיש בגילוי הראש איסור דאורייתא, והזוהר האריך בחומרת האיסור.

בימינו יש שכתבו שטעם כיסוי הראש הוא משום צניעות, היות וצריך להצניע את השיער. אולם אין לזה מקור בחז"ל או בראשונים, והיכן שנזכר בראשונים לשון של צניעות או פריצות, הוא לאחר שכבר פשט המנהג, וממילא הפורצת גדר היא פרוצה, אבל לא כתבו זאת כטעם התורה. כמו כן, לשיטה זו אין הסבר מדוע יש חילוק בין נשואה לרווקה. כמו כן, לשיטה זו אין הסבר מדוע אשה קירחת אסורה לצאת לרשות הרבים. כמו כן, לשיטה זו אין הסבר מדוע השיער היוצא מחוץ לכיסוי ("שיער שחוץ לצמתה") הוא מותר בגילוי לפי הראשונים, ואין בו ערווה כיוון שרגילות לגלותו. כמו כן, לשיטה זו אין הסבר מדוע הרמב"ם והרי"ף סוברים שמותר ללמוד או לקרוא ק"ש מול שיער אשה נשואה.

כיסוי הראש בימינו

בגמרא במסכת כתובות[6] נאסר כיסוי "קלתה" מדין "דת יהודית". הרמב"ם החליף להלכה את "קלתה" במטפחת, ופסק שהיוצאת במטפחת מצווה לגרשה ואין לה כתובה, אלא חייבת ללבוש רדיד המכסה את ראשה ורוב גופה. כך גם פסק השולחן ערוך: "יוצאת לשוק או למבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכוסה במטפחת... בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה... אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה"[7].

בימינו כתבו הפוסקים להתיר בדיעבד את כיסוי הראש במטפחת או כובע, למרות האיסור המפורש בשו"ע, וביארו שדין "דת יהודית" משתנה לפי הזמן והמקום. פוסקים בודדים התירו אף גילוי "שיעור שתי אצבעות" (3-4 ס"מ) מהראש, תוך הסתמכות על מהר"ם אלשקר[8]. אבל רוב הפוסקים חלקו עליהם בחריפות, והוכיחו כי מהר"ם אלשקר לא דיבר על הראש עצמו אלא על שערות היוצאות מחוץ לכיסוי[9]. לגבי פאה נכרית, נחלקו הפוסקים.

אוסרי הפאה בדורות הקודמים

הפוסקים הראשונים והעיקריים שכתבו לאסור פאה, שהם מהר"י קצנלנבוגן, באר שבע ויעב"ץ, סברו שיש חיוב ע"פ הרמב"ם לכסות את הראש בשני כיסויים, ולכן חובה ללבוש רדיד, ואסור לחבוש מטפחת או פאה. היעב"ץ אף אסר לרווקות ללכת בגילוי ראש. ואי אפשר להסתמך עליהם כדי לאסור חבישת פאה, ובד בבד להתעלם מדבריהם אודות חבישת מטפחת.

וגם הגאונים בעל שו"ת "שואל ומשיב" ובעל "מאמר מרדכי"[10], שהם נכדיו של מהר"י קצנלנבוגן, כתבו להתיר פאה נכרית, וביארו שמהר"י אסר רק בזמנו ובמקומו, שהיה זה בגדר פירצה חדשה. וזה לשונם שם: "וגם זקנינו שהאריך בפסק הלז, בלי ספק שכוונתו היתה לשם שמים, בשביל שראה שנפרץ בעת ההוא".

ואכן, הטעמים שכתבו רוב הפוסקים לאסור חבישת פאה, אינם שייכים בימינו כיום.

הגאון רבי שלום משאש, גדול רבני מרוקו, מרן הגאון רבי שלום משאש כתב [11]: "רוב הפוסקים המחמירים היינו משום דת יהודית ומראית העין וכו', וזה היה קודם התפשטות המנהג בכל העולם. וכמו שכתבו בדבריהם 'אם תימצא אחת בעיר בטלה במיעוטה'. לא כן היום שכולם פרצו גדר ונעשה מנהג פשוט, וגם המחמירים יחזרו בהם להתיר, ונמצא רוב הפוסקים לצד ההיתר... רבני ודייני הספרדים ואבות בתי הדין בארץ ובחו"ל, כולם נשיהם יוצאות בפאה נכרית, ורק מעט מזעיר מהאברכים הספרדים של היום, או מחמת עניים או מחמת תמימותם, קיימו "ויאמר לאוסרים ה' עמכם" ונמנעו מזה, ומובטחני... שבעוד זמן יפקחו עיניהם להעמיק ולדעת האמת, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ויבואו גם להתיר, ויעמיקו לראות שכל טעמי האוסרים פג טעמם ונס ליחם".

כיוצא בזה כתב הגאון רבי מרדכי גרוס, ראב"ד "חניכי הישיבות" [12]: "רבים האוסרים הוא משום מראית העין, והוא לפני שנתפשט לבישת הפאות. וגם טעם האוסרים שיסבור שהוא שערות ויבוא לידי הרהור, ליכא כיום".

וכן כתב הגאון רבי גבריאל ציננער, אב"ד "נטעי גבריאל" [13]: "שיטת הפוסקים המחמירים הוא או בשביל חשש מראית העין או משום שהם משיער המת שאסור בהנאה או משום הרהור או משום דת יהודית או משום חוקות הגויים, ואם כן בזמננו שנתפשט שבנות ישראל הכשרות הולכות בפאה נכרית, והקלות דעת וכל שכן נכריות אינן הולכות רק בגילוי שערות ממש, לא שייך כל החששות. ומה שהביא רשימות של כמה גדולים שאסרו, טעם של רובם לא שייך בזמננו".

והגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר, לשעבר רב ומו"צ בנתיבות ואחר כך רב ומו"צ בשכונת רוממה בירושלים, כתב [14]: "בזמננו יש מודעות רחוב שבני אדם תולים ברחובות על האיסור של הפאה הנכרית, וכמה הדבר חמור. אבל כפי מה שהוכחנו שכיום הדבר ברור שאין כאן מראית העין, לא שייכים דברי הפוסקים שאסרו הפאה משום מראית העין, כי היום השתנתה המציאות. ולכן מי שתולה מודעה על חומר האיסור, הוא מטעה את הרבים, כי יש על מה לסמוך".

וכן כתב הגאון רבי משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית [15]: "יש בזה צורך היום להתיר הדבר לספרדים ותימנים, שאם נעמוד לאסור להו פאה נכרית, יכשלו רובן ככולן של הצעירות במטפחת למחצה לשליש ולרביע רחמנא ליצלן, דהוה גם לדידהו איסור חמור טפי וכמש"כ, ולכן אנן שליחותייהו דקמאי עבדי לצורך השעה להתיר פאות, שיש בזה צורך ודת יהודית יותר מגילוי שערות במקצת. ואין ספק בחשש כהאי גוונא היום בעוונותינו הרבים, והגאונים שאסרו היו מצטרפים להורות כדברינו, וזה פשוט".

אוסרי הפאה בימינו

כיום רוב הפוסקים התירו לבישת פאה[16] אולם יש האוסרים פאה, והבולט שביניהם הוא הרב עובדיה יוסף שאסר פאה בספריו ובדרשותיו.

בספר "חן וכבוד" מצביע המחבר על סתירות רבות בתשובתו של הרב עובדיה יוסף[17], ביניהן:

  • הוא אוסר פאה מטעם 'בחוקותיהם לא תלכו', ומאידך בענין היתר גילוח במכונה כתב[18] שהאיסור הוא רק כאשר מתכוונים להידמות אליהם, ובנדון הפאה אין ניסיון להידמות אל הגויות אלא לנשים רווקות יהודיות, וכמו כן בימינו אין הגויות חובשות פאה באורח קבע וכבר הורגלו היהודיות לחבוש פאה. כמו כן כתב עוד שהאיסור 'בחוקותיהם' נוגע רק לדבר הנעשה משום אמונתם ועבודתם.
  • הוא אוסר פאה מטעם שגורמת הרהורי עבירה, ומאידך לגבי היתר אמירת דבר שבקדושה כנגד שיער נשים נשואות שאין דרכן לכסות ראשן, כתב[19] שאין הרהור בימינו בראיית שיער, כיוון שנשים רבות יוצאות בגילוי ראש, וכמו כן אינו דומה גילוי סתם ערוה באשה שנאסר גם לרווקות, לגילוי שיער שהותר לרווקות, ולכן לא מצוי הרהור בזה.
  • הוא אוסר פאה מטעם מראית העין, ומאידך לגבי היתר גילוח במכונה כתב[20] שלא גוזרים גזירות של מראית העין לאחר חתימת הש"ס, ולא גוזרים משום מראית העין כאשר נפוץ מנהג של היתר והרואה יכול לתלות בהיתר ולא לחשוד, וכמובן שהרואה בימינו אשה חרדית איננו חושד בה שהולכת בגילוי ראש כי נפוץ המנהג של חבישת פאה.
  • הוא אוסר פאה מטעם דת יהודית, ומאידך לגבי כיסוי המטפחת כתב[21] שרק עצם הכיסוי הוא דאורייתא ואינו משתנה, אבל סוג הכיסוי משתנה בהתאם למנהג המקום, והיות ונהגו לחבוש מטפחת, בא המנהג החדש ומבטל את המנהג הראשון. ולכאורה, אין הבדל בין מטפחת לפאה בענין זה.
  • הוא אוסר פאה למרות שספק דרבנן לקולא, מטעם שעיקר האיסור דאורייתא, ולמרות שרוב ככל האוסרים את הפאה אסרו רק מדרבנן. ומאידך כתב[22] שאומרים ספק דרבנן לקולא גם בדבר שעיקרו מדאורייתא, ובמחלוקת הפוסקים על דבר האסור מדרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא והולכים אחר המקילים[23].
  • הוא אוסר פאה מטעם חרם ההפלאה, ומאידך גיסא כתב[24] להתיר מטפחת המגלה מקצת שערות, ולא חש לחרם החריף שנעשה בנדון והובא בספר דת והלכה בשם שדי חמד[25]: "בשנת תר"כ בעיר גדולה סלוניקי ראו רבני העיר ובראשם הרב הגדול מהר"א קובה שהתחילו ללבוש איזה לבוש, וע"י זה באו לגלות חלק מהשערות, וגזרו בחרם גמור בגזירת נח"ש, ובאו על החתום כל החכמים ורבנים וטובי העיר שלא לשנות כלל לא בענין המלבושים ולא בגילוי שיער ואפי' קצת חוץ לצמתן, ואשר יעשה בזדון ולבבו פונה היום באמרו כי אין איסור בזה הרי הוא מופרש ומובדל מעדת ישראל ומין ואפיקורס הוא, ולא יאבה ה' סלוח לו".
  • הוא אוסר פאה מטעם שהתחשב בלשונו החריף של "עצי ארזים", שכתב שהמורים היתר בזה יתנו את הדין על כך. ומאידך כתב[26] להתיר להכניס טלית קטן תחת הבגדים, ולא לגלות הציציות, כיוון שכך המנהג. ואע"פ שהמשנה ברורה כתב שאלה המכניסים ציציותיהם עתידים ליתן את הדין, לא התחשב בדבריו ופסק אחרת ממנו.
  • הוא דחה את היתר הרמ"א, בטענה שדיבר על ק"ש ולא על יציאה לרחוב עם פאה. אולם מאידך כתב בתחילת תשובתו[27] שרווקה מותרת לצאת בגילוי ראש, והביא ראיה מאותם ראשונים שכתבו שמותר לקרוא ק"ש כנגד הרווקות - ראבי"ה, ארחות חיים, מאירי, מרדכי ורא"ש.

ואמנם, יש לציין כי גם הרב עובדיה יוסף התיר פאה לנשואות במקרים פרטיים שהגיעו לפניו: לדוגמא, אם האשה אינה מוצאת חן בעיני הבעל עם פאה, או בגלל שיש לה לחץ נפשי מכך שחברותיה חובשות פאה והיא לא[28]

פאה נכרית בהלכה

הפוסקים נחלקו האם כיסוי ראש זה מועיל, או שמא צריכה האשה לכסות את ראשה בשני כיסויים, מטפחת ועליה "רדיד" (=שאל). רוב הפוסקים קבעו כי פאה נחשבת לכיסוי ראש, ובכללם היה אדמו"ר הזקן, בעל התניא, שכתב בספרו "שולחן ערוך הרב"[29]:

"שיער של אשה שדרכה לכסותה ערוה היא, מפני שמביא לידי הרהור, ואסור לקרות או להתפלל כנגדה על דרך שנתבאר, אפילו היא אשתו. אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש, וכן שערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן בקצת ארצות, מותר לקרות כנגדן, שכיון שרגילין בהן אינן מביאין לידי הרהור. ופאה נכרית, אפילו דרכה לכסותה, מותר לקרות כנגדה, וגם מותר לגלותה ואין בה משום יוצאה וראשה פרוע, שהוא אסור מן התורה באשת איש".

חלק ניכר מגדולי פוסקי ההלכה, הורו גם שפאה נכרית היא כיסוי ראש עדיף מבחינה הלכתית - מאחר ובימינו לא נהוג ללבוש "רדיד", והמטפחת הנפוצה אינה מכסה את השיער כראוי.

נשיאי חב"ד אדמו"ר הריי"צ והרבי, הורו באופן חד משמעי שעל הנשים לכסות את ראשן בפאה נכרית דווקא. דוגמאות לדבריהם:

הרבי הריי"צ כותב: "אשת תלמיד תו"ת צריכה לשאת פאריק [=פאה] כמה שלא יכבד לה דבר זה אבל אחרת אי אפשר ואי רשאי להיות"[30].

הרבי כותב: "מהיום ואילך על כולן, ללא יוצא מן הכלל, להתאחד עם נשות אנ"ש הלובשות פאה"[31]. כמו כן כתב: "בטח קיבל את מכתבי בברכת מזל טוב. במכתבו הוא כותב שמקווה להשי"ת שיעזור לו שביתו יהיה חסידי, הנה כל ברכה צריכה לכלי... וההנהגה בכלל צריך להיות אשר אשת תלמיד תומכי תמימים צריכה לשאת פאה, כמה שלא יכבד לה דבר זה, אבל אחרת אי אפשר ואי רשאי להיות... אחר כל האריכות הנני אומר לו בקיצור דקיצור, אשר זוגתו תחיה צריכה לשאת פאה נכרית, ואחרת אי אפשר"[32].

הסיבה העיקרית לכך היא שבמטפחת קשה לכסות את השיער, וזהו איסור חמור, וכך ביאר הרבי בכמה הזדמנויות: "בעצם הענין דלבישת פאה נכרית, ולא להסתפק בכובע ומטפחת, מבואר ההכרח בזה בכמה מקומות. והרי רואים במוחש אשר לבישת כובע ואפי' מטפחת, משאירה חלק השיער בלתי מכוסה, על כל פנים במשך זמן קצר, זאת אומרת שעוברים על האיסור הגדול, וכהפסק דין בשו"ע"[33].

סיבה נוספת להעדפת הפאה על מטפחת, היא שאפשר להורידה או להסיטה למעלה, ובפאה אין הדבר אפשרי. "בנוגע לפאה נכרית אין ברירה להסירה... מה שאין כן בנוגע למטפחת יודעת היא שיש לה ברירה, שביכולתה להסיטה למעלה יותר ויותר, או לפעמים להסירה לגמרי"[34].

הוראות הרבי

הרבי הורה לכל נשות חסידות חב"ד ללבוש פאה, בכל מקום שהן, ללא יוצא מן הכלל:

"בעזרת השם יתברך התקבלו לאחרונה התנהגויות והנהגות מסויימות בין אנ"ש, ונשות אנ"ש בפרט, שעד עתה, מפני סיבות שונות, לא כולם נהגו כן. וכמו כל דבר שהוא חדש, קל להרוס אותו ח"ו, לכן גדולה באופן יוצא מן הכלל הזכות של כל אחד התורם את חלקו לחזק זאת. מצד שני - קל יותר לפעול זאת בעצמו, גם אם עד עתה לא העריכו את זה לפי החשיבות האמיתית, כשמתחשבים בכך שאין זה ענין פרטי אלא יש לזה השפעה, במידה ידועה, על כל החוג. לכן, מבלי להיכנס לסיבות שמנעו עד עתה את ההנהגה של דברים מסויימים בבתי אנ"ש, בלבושים ובחינוך הבנים, רצוני להדגיש לכן שוב, שמהיום ואילך על כולן, ללא יוצא מן הכלל, להתאחד עם נשות אנ"ש הלובשות פאה"[35].

הרבי הורה לכל אשה הלובשת פאה, לשכנע את חברותיה לעשות כמותה:

"במענה למכתבה מד' תצוה בנוגע לפאה, בו כותבת שאינה מבינה בדיוק מה הכוונה בזה, ענין הפאה הוא, שהשערות תהיינה מכוסות לגמרי, ובמילא אם מכסים רק חלק, אין זה כפי שהכוונה בזה היא. גם היתה צריכה להשתדל שגם אחרות יעשו כן, ולבאר להן שזוהי הדרך וסגולה לבריאות, פרנסה ונחת אמיתי מהילדים, והשי"ת יעזור לבשר בשורות בזה"[36].

הרבי אמר כי גם אם מישהי תבטיח לכסות היטב עם מטפחת, יש להורות לה ללבוש פאה:

"ובפרט שכאמור זהו נוגע לרבים, שאפילו אם פלונית אומרת שבהנוגע אליה אין נפקא מינה באיזה אופן תכסה ראשה, כיון שבכל אופן יהיה הכיסוי כדבעי, מובן שאינה יכולה להבטיח בהנוגע לאחרות"[37].

הרבי הורה לאשה להדר וללכת עם פאה, אף אם אמה הלכה עם מטפחת:

"יש מקום לומר שמי שהוא יטעון על דבר הנהגת האמהות שלאו דוקא בפאה. אבל כבר מילתי אמורה, שהרי זה מברכות עקבתא דמשיחא, אשר בת קמה באמה להוסיף עליה בשמירת התורה והמצוה"[38].

הרבי דיבר על פאה שהיא יותר יפה מהשיער הטבעי:

"ובפרט בזמננו, שאפשר להשיג פאה נכרית בכל הצבעים, והיא נראית יפה עוד יותר מהשיער שלה עצמה, תתבונן האישה בעצמה מהי הסיבה האמיתית לכך שהיא אינה רוצה לחבוש פאה נכרית אלא מטפחת, כיון שהיא יודעת שבנוגע לפאה נכרית אין ברירה להסירה... מה שאין כן בנוגע למטפחת יודעת היא שיש לה ברירה, שביכולתה להסיטה למעלה יותר ויותר"[39].

וכך כתב הרבי באיגרת לרב שניאור זלמן גרליק רבו של כפר חב"ד[40]:

"מצער אותי ביותר מה שכנראה בענין הפאות נעשית הזזה בזעיר אנפין, והרי ידוע שכל אתערותא הבאה מבחוץ צריך לנצלה בשעת מעשה, מה שאין כן כשעובר משך זמן. ומה שכתב אודות דוחק המצב וכו', הנה האמנם אי אפשר היה להשיג הלוואות בקופות גמ"ח של אנ"ש, שכפי הנודע לי הנה ישנה באגודת חב"ד שעל ידי כת"ר אצל הוו"ח כו' הר"ד גנזבורג ושנים או שלשה בירושלים עיה"ק ת"ו".

לאחד מחסידי חב"ד באוסטרליה הרבי כתב שהקשיים בפרנסה מתעוררים לא בגלל סיבות גשמיות אלא בגלל שהנשים אינן מכסות את הראש בפאה[41].

דעות נוספות של פוסקי הלכה

עשרות רבנים מכל החוגים והעדות, כתבו להעדיף לבישת פאה על מטפחת או כובע, ודבריהם עולים בקנה אחד עם דברי אדמור"י ליובאוויטש:

  • הגאון בעל "חזון איש", סבר שיש עדיפות לפאה על מטפחת, כיון שהיא מכסה את כל השערות כראוי, ובמטפחת לפעמים מתגלות שערותיה. והובאה דעתו בספר דינים והנהגות מהחזו"א [42]. כמו כן מעידים תלמידיו, הגר"י מאיר (שהעיד גם שהחזו"א התיר לאחותו לעשות פאה משערות עצמה, במעמד כמה מתלמידיו), הגר"י פרידמן, הגר"ח גריינמן, ועוד.
  • הגאון רבי חיים קניבסקי, כתב במענה לשאלה שהובאה בספר "נזר החיים"[43]: "בשם החזון איש אומרים, שיש מעלה בפאה, משום שמכסה את כל השערות... ויש אחרונים שמחמירים בפאה, אך אצלנו לא נהגו להחמיר". ובספר מאיר עוז הביא את דברי הגר"ח קניבסקי: "וכן הורה לי הגר"ח קניבסקי, כששאלתיו אם ראוי לי להחמיר בזה, ונקט לשון המשנה ברורה, ושבמקומותינו המנהג ללכת עם פאה, והוסיף שאשתו של החזון איש הלכה עם פאה, וכן אמו אשת הקהילות יעקב, וסבתו, וכל נשות ליטא, הלכו עם פאה, ובוודאי שלא היו עושות דברים שאינם לכתחילה".
  • הגאון רבי בן ציון אבא שאול, ראש ישיבת פורת יוסף ומגדולי הפוסקים הספרדיים, בספרו "אור לציון"[44] התיר חבישת פאה, ובקונטרס "כיסוי ראש לאשה"[45] כתב: "יש מהעולם שרצו לטעון שה"אור לציון" רק הליץ בעד המנהג אבל למעשה לא התיר, ולכן שאלתי את בנו הגאון רבי אליהו אבא שאול האם נכון הדבר, וענה לי בזה הלשון, באופן כללי סבר אבי שמטפחת עדיפא, אבל כיון שיש נשים שיוצאות להן שערות מהמטפחת, העדיף אבי את הפאה והנהיג בביתו ללבוש פאה נכרית, שזה כיסוי יותר טוב, וכך הורה לנשים אחרות".
  • הגאון רבי שלום משאש, ראב"ד ירושלים ורבה של יהדות מרוקו[46], כתב: "אני רואה במנהג זה [של לבישת פאה נכרית] דבר חשוב ביותר, ומעלה גדולה נמצאה בו, לפי מה שכתבו הפוסקים החולקים על מהר"ם אלשקר על מה שהתיר גילוי שערות חוץ לצמתן... והנה באלו הנשים הלובשות מטפחת, אי אפשר לומר "ונקה", כי המטפחת בורחת מן הראש, וגם מי שלובשות כובע נשאר הרבה שיער חוץ לצמתן, ועיני ראו נשי הרבנים קרוב לשליש ראשן מגולה, וכסהו והתגלה". ועוד כתב: "טוב שנקח מנהג זה שיש בו כיסוי הראש לגמרי בלי להניח שום שערה יוצאת חוץ וכו', משתלבש מטפחת או כובע ותלך אחר מנהג שיש בו מחלוקת. ולדעת צד אחד יש בו משום פריעת ראש דאורייתא שנגלה שערה מגופה ממש". ועוד כתב: "ומצוה רבה לפרסם ההיתר, כדי למשוך נשי הדור החדש המגלות ראשן לגמרי שיבואו ללבוש פאה נכרית בהיתר. לא כן כאשר שומעים דעת האוסרים, אזי לדידהו שאין עולה על דעתם ללבוש מטפחת אומרות כיון שכן הוא שהאיסור שוה, טוב להישאר חפשי בשיער גלוי לגמרי. לא כן בשמעם מדת ההיתר, אזי יבואו לבחור בטוב ולמאוס ברע". ועוד כתב: "מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן וכו' בהיתר, ולא להתנוול על ידי מטפחת ויגרמו לבעליהן לתת עיניהם באחרות ח"ו, וכמה חששו חז"ל והתירו הרבה איסורין שלא תתגנה האשה על בעלה".
  • הגאון רבי בנימין זילבר, חבר מועצת גדולי התורה, בשו"ת "אז נדברו"[47] כתב: "גם האיסור דפריעת ראש באשה אינו מוכרח שזה רק בגלל צניעות, אלא ככל התורה שיש עוד טעמים שנעלמו מאיתנו, והראיה שהרי לפי הזוהר אסור גם בחדרי חדרים, ומשמע אפילו אין שם שום איש היא מוזהרת שלא יצאו השערות מחוץ להכיסוי. וזה לשון הזוהר פרשת נשא [מתורגם], "אמר ר' יהודה, שיער הראש של האשה שמתגלה, גורם לאחר להתגלות ולפגום אותה, בשל כך צריכה האשה שאפילו קורות ביתה לא יראו שערה אחת מראשה, כל שכן בחוץ". וכו'. ולזה ברור הוא שהשערות של הפאה לא הוי כשערות הטבעיים שלה, ויש לזה מעלה שאפשר לקיים בקל דברי הזוהר, דאפילו וכו' שערה אחת מראשה".
  • הגאון רבי משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית, בספרו "דת והלכה"[48] כתב: "בעוונותינו הרבים אלו הצעירות שמסירות הפאה נכרית לובשות מטפחת שאינה מכסה כל שערות הראש ממש, והבאנו שבזה האיסור לכ"ע חמור טפי אלף פעמים מאיסור פאה נכרית, וכן בלאו הכי לרוב הפוסקים שצריך מטפחת דוקא, כוונתם שצריך שני כיסויים מטפחת עם רדיד, שלא יתראה כלל משערות ראשן וכמבואר ברמב"ם ושו"ע, וזהו המנהג העתיק גם אצל הספרדים, ואם כן מצינו שבמטפחת לבד אין כאן תיקון רק פירצה ח"ו, והעיקר ביארנו שאין לחלק בענין זה בין אשכנזים לספרדים, שכולן נהגו פעם בלי פאה נכרית... ועל כן המחמיר יחמיר לעצמו אבל לא יקרא תגר על כל בית ישראל, ובפרט שחומרא בזה עלולה נמי לפעמים להביא ח"ו הרבה קלקולים, עד שמגיעים לאיסור תורה ממש, שהמחמיר צריך להיזהר ביותר לכסות כל השערות ממש במטפחת, שבלאו הכי יצא שכרו בהפסדו... וביותר רצוני להדגיש, דהאוסר היום לכל אחד פאה נכרית מדינא, אינו מחמיר רק מיקל בזה מאוד, שאשה היום במטפחת אינה מכסה כל שערותיה תמיד, וזה מקום לחוש לאסור מדינא אפילו מהתורה לרשות הרבים, ואם בפאה נכרית החשש לרוב הפוסקים רק מדת יהודית, במטפחת החשש מגילוי שיער, והיינו פגיעה בדת משה ממש, ואם כן המחמיר עלול להקל לגרום איסור תורה, שרק יחידים אצל הספרדים שיפרקו פאה נכרית, יזהרו במטפחת שתכסה תמיד כל השערות כדין, וגם אם בפאה נכרית הרי זה שינוי מדרכי אבותינו, במטפחת לחוד ובמיוחד לספרדים הרי זה שינוי טפי, שזה מפורש בשו"ע שצריך עוד לרשות הרבים רדיד ולא סגי במטפחת לבד, וכן נהגו באמת אצלם מדורי דורות, עד שסביבם נשתנה המנהג והתחילו במטפחת לבד. ואם כן אפילו במטפחת אין בזה חומרא, רק קולא נגד הפסק ומנהג מדורי דורות שצריך חוץ מהמטפחת רדיד דוקא".
  • הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ, ראש ישיבת פוניבז', במכתב שהובא בקובץ "בית הלל"[49] כתב: בס"ד, י"ז סיוון תשס"ד. למעלת כבוד הרב... על דבר אשר כמה שאלו בזה שחתמתי על כרוז שמשתמע ממנו קריאה להרחקת חבישת פאה נכרית, אפרש דעתי בענין. הנה דבר פשוט שלא היתה כוונתי לחוות דעתי בעצם היתרון של הפאה הנכרית, אשר נידון זה כבר עלה על שולחן מלכים גדולי הדורות הקדמונים, ומגדולי הדורות היו שהנהיגו כן בביתם ונהרא נהרא ופשטיה, ובהרהור אחר פסקם יש בה פרצה. ובאמת דכיסוי הראש על ידי פאה גרמה טובה לכיסוי נאות של שערות הראש לבל יראו החוצה, גם לאלו שעל ידי כיסוי המטפחת לא היה דבר זה נשמר אצלם היטב, וכל מטרת החתימה היתה לבקשת קבוצה לחזק המנהגים שהנהיגו על פי אמותיהם והחיזוק היה בתרתי, האחד שלא יראו עצמן כיוצאים מן הכלל, ועוד והוא העיקר, שלא יבואו על ידי המטפחת לפרוץ ולהוציא משערן החוצה כאשר נכשלו בזה רבים. אבל התעמולה שעושין בדבר [נגד חבישת פאה] יש בזה סכנה, לערער עיקרי הצניעות המחוייבת מן הדין, ואין דעת תורה נוחה מזה שיצא ח"ו איזה פרצה".
  • הגאון רבי משה ווינער, מרבני ארה"ב, בספרו כבודה בת מלך, כתב: "יש להעדיף לבישת פאה נכרית על כיסוי השיער על ידי מטפחת או כובע, מכיון שבהן קשה לכסות כל השיער בתמידות".
  • הגאון רבי יצחק עבאדי, ראש כולל "אוהל תורה" בלייקווד ובירושלים, בשו"ת "אור יצחק"[50], העיד על דברי הגאון רבי משה פיינשטיין: "וזכורני מיד לאחר נשואי שאלתי את הגאון הגדול הנ"ל [בעל אגרות משה] אם צריך ללבוש כובע על הפאה נכרית, ואמר לי שאין צריך. ועוד הוסיף לומר לי כי פאה נכרית יותר טוב ממטפחת, כי פאה נכרית מכסה את כל השערות, ועוד שבזה תמיד נשאר מכוסה כל זמן שהיא על ראשה, מה שאין כן במטפחת". והוסיף על כך הגר"י עבאדי - "ופוק חזי שדבריו צודקים".
  • הגאון רבי יהודה טשזנר, אב"ד ומו"צ באופקים, כתב בספרו שערי תורת הבית: "חובה על כל אשה נשואה לכסות ראשה. והרבה נשים שואלות במה עדיף לכסות ראשן, עם מטפחת או עם פאה? והנה מעיקר הדין כל דבר המכסה הוא כשר, אלא שיש כאן ענין של הידור מצוה. כי לכסות עם מטפחת הוא יותר צנוע מלבישת פאה, אכן הפאה מכסה יותר טוב את השערות שלה, כי בזה אפשר בקלות לכסות גם את כל השערות שבצדדים, וגם היא צמודה היטב ואינה נופלת, אבל עם מטפחת קשה לכסות את כל השערות שבצדדים, וגם המטפחת הרבה פעמים מחליקה ועל ידי זה מתגלים שערותיה. על כן, אשה שיודעת איך לקשור את המטפחת באופן שמכסה היטב את כל שערותיה, ובלי להחליק פה ושם, יש עדיפות והידור בלבישת מטפחת, אבל אם אינה יכולה להיזהר בזה, עדיף ללבוש פאה. ויש לשים לב, כי כל ענין כיסוי הראש הוא משום צניעות, שלא יראה מהשערות הטבעיות שלה החוצה".
  • הגאון רבי מרדכי גרוס, אב"ד חניכי הישיבות, בספר "והיה מחניך קדוש": "וצריכה להיזהר מאוד שלא יצא משיער ראשה אף משהו, ונשים שמשאירות שערות גדולות יקשה הדבר מאוד שלא יצאו מעט שערות דרך המטפחת, ועדיף שתלך עם פאה נכרית אף בבית, ועל ידי זה לא יצאו שערות".
  • הגאון רבי גבריאל ציננער, רב ומו"צ בבורו פארק, מח"ס "נטעי גבריאל", כתב בקובץ "אור ישראל"[51]: "ולאחרונה שכשנודע החשש על הפאות שהם מעבודה זרה הסירו הנשים את הפאות ולבשו מטפחות, וראינו בכמה מקומות ובפרט בערי ארה"ב שהיו יוצאות שערותיהן מבעד המטפחת, מה שלא אירע בפאה נכרית... יש מעלה בחבישת הפאה, שהרי בכיסוי מטפחת מצוי שחלק השיער מגולה, וכבר נתבאר בפוסקים לאסור כלל, דלא כדברי מהר"ם אלשקר סימן ל"ה... והנה בימים ההם היו נוהגים ללבוש צעיף ועליו המטפחת, שני כיסויים, או בכמה מקומות שנשים גילחו את שערות ראשן, ובימינו אין הדבר נהוג בכמה קהילות ישראל, לכן יש מעלה לחבוש פאה המכסה את כל השערות".
  • הגאון רבי יוסף קאפח, מגדולי חכמי תימן, כתב[52]: "פאה נכרית קדושה ומקודשת, והלוואי וכל בנות ישראל ינהגו בה. כי אין שום הלכה אצלנו שיש לקחת את האישה לדקורטור כדי שיבחר ויתאים לה את הלבוש המכער אותה דוקא, אלא מותרת להתנאות בפאה נכרית". וכן הביא בשמו בספר "ברכת משה" על הלכות ברכות [53]: "וכ"כ מורי הגאון בתשובה כתב יד וזה לשונו, גם כיום לדעתי יכולה הכלה לחבוש פאה נכרית יפה שביפות ונהדרה שבנהדרות, והכי איתא במשנה, והוי כיסוי ראש מעליא".
  • הגאון רבי שלמה אליעזר שיק, מגדולי רבני חסידות ברסלב: "אלו הנשים שהולכות בשערותיהן, לא די שיש להן מטפחת, כי רואים בחוש אשר דרכה של המטפחת לזוז ממקומה, ובכך נראות שערות ראשה בחוץ. ועל כן טוב מאוד לחבוש פאה נכרית, שעל ידי זה לכל הפחות תהיינה מכוסות השערות. ואף שיש מהנשים הספרדיות הנוהגות שלא ללבוש פאה נכרית משום פריצותא, עם זאת מי שרוצה להסתכל בעין אמת ולהבין את האמת, ההכרח לו להודות, אשר אי אפשר בשום פנים ואופן לכסות את השערות במטפחת בלבד, כי היא נוטה הצידה, ואז נראות השערות בחוץ, ויש על זה קללה מהזוהר הקדוש, עד כדי כך שאומר הזוהר, שכל העניות והדחקות שאדם סובל, היא רק מחמת שהאשה הולכת בגילוי שערותיה בביתה, ומכל שכן בחוץ, ועל כן בזה שהאשה חובשת פאה נכרית הרי זה כמי שמתלבשת באיזה כובע, כי סוף כל סוף אין זה השיער שלה, כי אם כמו כובע על השיער, אשר זה טוב יותר, ובזה היא מכסה את כל שערותיה שאין רואים אותן בחוץ".
  • הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך, לפי עדות חתנו הגאון רבי יצחק ירוחם בורודיאנסקי, משגיח בישיבת קול תורה, וראש כולל "ישיבת הר"ן" בירושלים: "הפאות היו אצלו לכתחילה, אין בזה שום בעיה, ולבנות הטובות שלו הוא נתן פאות ולא הסתייג מזה... היה מקובל אצלנו, אני לא יכול להגיד שממש זה גם על דעתו אבל כך היה מקובל בבית, שיש עדיפות ללכת עם פאה. כי הפרקטיקה מראה שנשים שהולכות עם מטפחת - יש להן בעיה נפשית עם זה, וזה מתפרץ אצלהן בדברים אחרים - והדברים האחרים הם לא צנועים כל כך. אם הולכים עם פאה - אז רגועים ואין בעיה, לכן אצלנו מקובל שיש עדיפות אפילו ללכת עם פאה"[54]. וכן העיד נכד הגרש"ז: "כאשר אמי התחתנה הוא קנה לה פאה נכרית. גם לבת דודתי שהתחתנה (נכדתו) ולא רצתה לקנות פאה נכרית, אמר: תהיי נורמלית ותקני פאה כמו כולן"[55].
  • הגאון רבי יהודה שפירא, ראש כולל 'חזון איש', ומתלמידיו המובהקים של החזון איש, בספרו "דעת יהודה" (תשובות בהלכה ובהנהגה), הובא: "שאלה... יש טוענים שאין לדמות הפאות של אז לשל היום, ולכן מעודדים לעבור לכיסוי ראש במטפחת. תשובה - פאה צנועה אין בה שום פקפוק, ובימינו יש בה גם משום חיזוק הדת כי קשה לצעירות לעמוד בניסיון".
  • הגאון רבי יהודה אריה דינר, רב בית המדרש דברי שיר בב"ב, בכנס חיזוק מרכזי לאברכים מוצ"ש פרשת וארא תשע"ו, מתוך החוברת "בהתאסף ראשי עם", אמר בשם הגרנ"ק: "הגר"נ קרליץ אמר לי שכל ההידור ללבוש מטפחת זה דוקא אם האשה לובשת את המטפחת באופן כזה שלא מגלה את שערותיה שבצדדים, אבל אם היא מגלה את שערותיה שבצדדים, בכהאי גוונא אין הידור בלבישת מטפחת יותר מפאה, והוא אף התבטא על זה ש"יצא שכרה בהפסדה".
  • הגאון רבי פנחס ברונפמן, אב"ד בבית דינו של הגר"מ גרוס (תמצית דרשתו בפסח תשע"ח): "החזו"א אמר שמותר וצריך ללכת עם פאה נכרית, בגלל שזה מכסה יותר (ככה אומרים תלמידיו הקרובים, וקרובי משפחתו).. הגריש"א התיר לכתחילה ללכת עם פאה.. המשנה ברורה כותב שהגוזרת שערות של עצמה ועושה מזה פאה, זה מותר.. יש לי תמונה מהסבתא שלי, שהיתה אשת רב חשוב מאוד ברוסיה, ראיתי אותה עם פאה וזה היה נראה כשיער.. הרבה נשים שהולכות עם מטפחות צריך לגרש אותן, הן הולכות שלא כדין, חצי ראש פתוח, המטפחת זזה.. התעמולה לעבור מפאה למטפחת היא תעמולת ה-ב-ל ממש.. האשה שרוצה ללכת עם פאה - זכותה ללכת עם פאה, ואין בעלה יכול לכפות אותה נגד רצונה.. ר' שמואל אויערבאך זצ"ל היה שואל את האשה אם זה מפריע לה או לא, אם היא רוצה להחליף או לא.. לעשות מזה תעמולה, לפי דעתי זה לא הגון.. כתוב בגמ' שהמלך לא יכול לדון, כי לא דנים אותו, ולכן אינו יכול לדון מישהו אחר. אתה, את החומרות תחמיר על עצמך, אל תלך ותזרוק את הפאה של אשתך בזמן שאתה לא יודע אם אולי זה פוגע בה, אם היא תתבייש לצאת לרחוב".
  • וכן פסק הרב מרדכי שמואל אשכנזי, אב"ד ורב כפר חב"ד: "ב"ה, ערב ראש השנה תשס"ח. אל אנ"ש שיחיו תושבי הכפר. בקשר לכיסוי הראש של נשים נשואות, אשר לאחרונה נהייתה בזה פירצה נוראה - הנני להודיע: א. מובן ופשוט אשר בחבישת מטפחת או כובע, כשאפי' רק מקצת מהשערות מגולות - הרי זה היפך השולחן ערוך! ב. על פי הוראות הרבי,על האשה לחבוש אך ורק פאה נכרית! הדברים מחייבים את כל אחת ואחת ללא יוצאת מן הכלל. אי לכך: אין לתושבת הכפר לצאת מביתה ללא חבישת פאה, והנני רואה בהוראה זו חלק מתקנון הכפר! ונזכה לכתיבה וחתימה טובה, כהבטחותיו הקדושות של הרבי שעל ידי חבישת הפאה זוכים לבני חיי ומזוני ולפרנסה".

פולמוס השיער ההודי

שנת תש"ל: הראשון שעורר על חשש ע"ז שיש בפאות, היה הרב משה שטרנבוך, בשנת תש"ל. ובשנה זו הוציא לאור את ספרו "דת והלכה", ושם יצא נגד המתנגדים ללבישת פאה, ובסוף דבריו עורר על חשש ע"ז בפאה, והסיק על הפאות המסופקות הבאות מאירופה: "ומיהו כיון דאיסור משהו בע"ז אינו אלא דרבנן ולא ברור, וכן אי שערות חשיבי ולא בטלי, ויש בזה עוד צדדים וספקות, לא נוכל להורות בזה דאסור... אמנם אף שלענ"ד ראוי להימנע מפאות כאלו, מכל מקום עדיף פאה כי האי ממטפחת רפויה שמתגלין בה מקצת שערות, שבזה אסור מעיקר הדין".

ובתשובתו לרב יעקב אהרן שפירא שנכתבה בשנת תשס"ד, כתב במסקנתו על פאות הודו: "למעשה אין בידי להתיר בחשש איסור דאורייתא החמורות שבחמורות, ובידוע או אפשר לברר בנקל שרשום בתוכה שזהו מהודו אין דעתי להתיר, ורק באין ידוע כל דפריש מרובא פריש ובסתמא לא חיישינן".

שנת תש"נ: לאחר עשרים שנה, בשנת תש"נ, התעורר הענין שוב, והרב רבי יעקב אהרן שפירא נדרש אז לבאר את הענין בפני גדולי הרבנים בארץ ובחו"ל, וע"פ דבריו התירו גדולי ישראל הרב יוסף שלום אלישיב והרב שלמה זלמן אויערבאך את הפאות מהודו (ועוד מגדולי הרבנים שלא נקב בשמם), וגם גדולי חו"ל ובתוכם הרב משה פיינשטיין.

וכך כתב הרב רבי יעקב אהרן שפירא: "ע"פ בקשת גדולי הרבנים באמריקה, ובראשם הרב שמעון שוואב, שלחתי את כל מה שעלה במצודתי, בענין הפאות המגיעות מבית הע"ז טירופאטי בארץ הודו, לפני הרבנים הגאונים הרב שלמה זלמן אויערבאך, והרב יוסף שלום אלישיב, ועוד כמה רבנים חשובים, באר היטב, כדי שידונו עליהם בנוגע לאיסור תקרובות ע"ז, ועל פי מה שסידרתי להם בענין מציאות הדברים מה שיגעתי ומצאתי, הן עדותם של כומרי ואנשי ההינדו, הן עדותם של מומחים בענין דת ההינדו, יחד כולם החליטו ואמרו שהפאות מותרות, זה אמר בכה וזה אמר בכה להתיר כל אחד כפי דרכו".

כך גם כתב גם הגאון רבי מנשה קליין: "וכבר לפני כעשרים שנים יצאה השאלה על שערות אלו אם אין בהם חשש תקרובת ע"ז, והורו גדולי ישראל הלכה למעשה להתיר, ובתוכם ידיד נפשי מרן הגאון רבי משה פיינשטיין, ולהבדיל בין חיים לחיים מרן הרב יוסף שלום אלישיב בתשובתו שנדפסה בספרו קובץ תשובות (ח"א סי' ע"ז) ועוד שאר גדולי ישראל".

שנת תשס"ד: בשנה זו התעורר הענין שוב, וחזר בו הרב יוסף שלום אלישיב בעקבות עדות שקיבל מהרב אהרן דוד דונר על אופן הפעולה המעשית במתחם הע"ז בהודו, ובעקבות נתונים שקיבל, לפיהם רוב השיער הנמכר בארץ מקורו בהודו (אמנם הרבנים מצאו הרבה פירכות בעדותו של הרב דונר, והביאו עדויות רבות הסותרות לגמרי את עדותו, והוכיחו שהכניס פרשנות אישית לדבריו). וכך כתב הרב יוסף אפרתי ביום כ"ב באייר תשס"ד בשם הגרי"ש אלישיב:

"ע"פ המידע העכשווי, רוב הפאות הנמכרות או המיוצרות בארץ הקודש, מקורם בשיער ממדינת הודו, גם אם הייצור נעשה במדינה אחרת, ולכן כל פאה שאין ידוע מקורה, אסורה בשימוש... בארצות אחרות, אם רוב הפאות הנמכרות או המיוצרות במקומות אלה אינם משיער הודי, הרי פאה שאין ידוע מקורה אינה נאסרת, מדין כל דפריש, אך חובה לברר את מקור הפאה".

ועוד כתב לגבי פאה סינטטית: "פאה סינטטית שיש רק ספק אם מעורב בה שיער אדם, מותרת בשימוש, שהרי תקרובת ע"ז בתערובת איסורה מדרבנן, ובספק אפשר להקל שאין חזקת איסור".

ולאחר כל זאת, יעץ הרב יוסף שלום אלישיב להקים הכשר על מנת לייבא פאות כשרות לפי שיטתו, והרב מרדכי גרוס לקח על עצמו את הענין ובמאמצים רבים הקים הכשר המפקח על מקור השיער.

רוב הפוסקים חלקו על הרב אלישיב וסברו שאין כלל צורך בהכשר, וכתבו תשובות להוכיח שאין בשיער ההודי משום עבודה זרה. מהם הרב וואזנר (שיצא בקריאה פושרת יחד עם הרב ניסים קרליץ, ובה נאמר לנשים "להשתדל" להחליף את השיער ההודי, ועל השיער המסופק לא נאמר כלום) שדעתו הובאה בהרחבה ע" בנו, הרב בן ציון הלוי וואזנר, אב"ד דבד"ץ ובית הוראה שבט הלוי במונסי [56], ובה פסק שכל פאה שספק מהיכן באה, מותרת, ופאה שידוע שהגיעה ממקום הע"ז בהודו, יש להשתדל להחליפה, ובשעת הדחק מותר ללבשה.

כך גם כתב הגאון רבי חיים יוסף דוד ווייס, דיין ומורה צדק סאטמר אנטוורפן [57]:

"יש מקום לסמוך להקל לכתחלה, ועל כל פנים בנדון דידן שנתברר לי על ידי שליח מיוחד (איש נאמן ודייקן נפלא שמכיר את אנשי הודו ואת שיחם) מקום ואופן תגלחתם, וכל זה מראה שאין עבודה בעצם הגזיזה וכנ"ל, לא ראיתי מקום להחמיר בזה כלל, והגאון הגדול מהר"ש וואזנר בעל שבט הלוי הסכים עמי דמעיקר הדין יש צדדים להקל שאין השערות בכלל תקרובת, אלא מחמת פגם עבודה זרה לכתחלה אין לקנות. ומה שקנה כבר ישתדל להחליפן".

שנת תשע"ח: הוציאו לעז על הכשרו של הרב מרדכי גרוס, כביכול אינו מפקח על השיער כראוי, והמציאו שרוב השיער בעולם הוא מהודו. כמו כן, אחד העדים שנשלח בשנת תשס"ד, נשלח שוב להודו. הרב משה שטרנבוך קיבל את עדותו יחד עם כמה רבני שכונות בירושלים, ונוכח שם גם הרב יצחק מרדכי רובין, רבה של קהילת בני תורה בהר נוף, וחבר ביה"ד של הרב ניסים קרליץ, ומחבר ספר "ארחות שבת". הרב רובין שאל שאלות נוקבות, ולא קיבל תשובות מספקות לשאלותיו. בין היתר שאל את העד, האם יודע מה טעם מורידים לילדים את השערות בל"ג בעומר במירון ('חלאקה') ולא ידע להשיב. ואמר לו, אם אינך יודע טעם למנהג שנהוג בישראל מזה שנים רבות, ומסתבר שעוד אלפי יהודים נוהגים כך ואינם יודעים, למרות שטעמי המנהג הם פשוטים וכתובים בספרי האחרונים, מנין לך שכל ההודים המתגלחים בטמפל הע"ז יודעים מדוע הם עושים זאת.

ביום י"ז אייר תשע"ח הלך הרב גרשון וועסט מארה"ב ושהה כמה ימים בהודו, וניסה לחקור שוב את הענין (בשליחותו של הגאון רבי חיים יוסף דוד ווייס), והעלה את עדותו על הכתב. מסקנתו היתה שלהודים אין מושג מה הם עושים, והם משקרים ועונים לשאלות לפי רצונו של השואל. "מצד טבעם ומהותם כמעט ואין מכחישים ושוללים בשום דבר שאומרים להם, ואם יגידו לפניהם איזה הנחה או מציאות, בדרך כלל יסכימו בהנהון ראש או באמירת הן, ולפעמים אף יחזרו להגיד בעצמם הדברים שנאמרו אליהם, על אף שתיכף קודם לזה אמרו בעצמם אחרת, או שיודעים שהדברים אינם נכונים. רק מספר פעמים בודדים אירע ששללו או הכחישו בדברים שאמרתי להם".

"כשבאתי להודו והתחלתי לדבר שם עם אנשים מכל החוגים, מתגלחים ומגלחים וכומרים, נוכחתי לדעת שכמעט רובם ככולם הם אנשים כפריים וטפשים, גרועים פשוטים וגסים מאוד מאוד, כרחוק מזרח ממערב ממדינות המערב המתקדמות בהשכלה והבנה, וממילא כמעט אין להם שום הבנה ועומק במעשיהם, ואם אמנם אדוקים הם בלב ונפש לאמונתם כמו שהזכרתי לעיל, הרי זה רק בהשגה פשוטה ביותר, ובדרך כלל לא עלה על לבם מעולם להתעמק בטעמי מנהגיהם ומקורות עבודותיהם".

הרב אשר שוורץ שכתב מאמר מקיף בנושא השיער ההודי, הביא במאמרו שצבי וייסמן מקליפורניה, ואבי כהן מירושלים (בעל תשובה), ובנימין קלוגר (כומר הינדו שהתגייר) גרו באיזור הטמפל זמן רב, נכחו במאות התגלחויות ורכשו בקיאות ב"תורתם", והם העידו בפני גדולי הדור ש"אין שום גוי שמחשיב את השערות לתקרובת, אלא הכנעה עצמית". ותמה על הרב דונר שהעדיף להאמין להינדים אנונימיים שקיבל דבריהם ע"י מתורגמן, אע"פ שלהלכה אין לגוי נאמנות כלל. והתמיהה תגדל לאחר שהרב דונר בעצמו הצהיר שקיבל פעמיים עדויות סותרות מהגויים ההודים, ומפני זה הגיע למסקנה שהם אינם אמינים כלל. וכמו כן הוכיח במאמרו שהשיער אינו תקרובת: ראשית, השערות אינן מוזכרות ברשימת מיני התקרובת הנמצאת בספרי ההינדו. שנית, אין הם טובלים לפני הגילוח, אלא דוקא לאחריו, ומשמע שפעולה זו נחשבת לטמאה אצלם ואינה נחשבת ל"עבודה". שלישית, המתגלחים יודעים ששערותיהם הולכות למסחר, ואינם מוחים על כך שאין השיער מוקרב לאליל. רביעית, הכמרים עצמם אינם מתגלחים לעולם.

ספרים בנושא

כאשר אחד מחשובי הרבנים מחה כנגד חסידות חב"ד על שנשיהם לבושים בפאה נכרית, דבר הנידון בשאלה בפוסקים, הוציא הרב שלום דוב וולפא את ספרו לקט שכחת הפאה בו הוא מוכיח מעשרות פוסקי ההלכה ראשונים כמלאכים ואחרונים כולל גדולי רבני עדות המזרח כי מותר ואף חובה לחבוש דווקא פאה נכרית. בספר גם שאלות ותשובות המבארות בטוב טעם את כל השאלות העולות לגבי הפאה הנכרית.

לאחר מכן יצא לאור הספר "ותשקט הארץ", ע"י הרב יואל שילה, רב ומו"צ בעיר רכסים. בספר יש בירור נרחב בסוגיית הפאה. הספר עבר עריכה מחדש בשנת תשע"ז, ונוספו בו מקורות רבים ע"פ הספר "חן וכבוד".

הספר "חן וכבוד" יצא לאור ע"י הרב ליאור עזרן, ראש כולל "משכן יוסף" באופקים. הספר כולל את תשובות כל הפוסקים המתירים, כל אחד בפרק נפרד, ובפרק הראשון מובאת רשימת המתירים המלאה עם דבריהם בקצרה. לספר ישנן כעשרים הסכמות נלהבות מגדולי הרבנים, והוא זכה לפרסום נרחב. הספר נוגע בכל הנקודות האפשריות בפולמוס הפאה, ומביא כמעט כל מי שדיבר בענין זה. מחבר הספר מציג בהקדמתו ביאור חדשני בסוגיות הגמרא, לפיו מתיישבות כל הקושיות והטענות של המתירים והאוסרים גם יחד.

כאשר בשנת תשס"ד פורסם בעיתונות על עדים שנסעו להודו והעידו כי הפאות שמקורן בהודו אסורות בהנאה משום תקרובת עבודה זרה, והגרי"ש אלישיב הוציא איסור על הפאות, חיבר הרב שלום דוב וולפא את ספרו יקם שערה לדממה, אשר סוקר את הנושא מנקודת מבט הלכתית, כולל עדויות ותיאור מפורט של נושא התגלחת בטירופאטי שבהודו. הוא מסכם את צדדי השאלה בהלכה, ומוכיח כי אין חשש איסור עבודה זרה בחבישת הפאות מהודו.

בספר "חן וכבוד" פרק י"ח אפשר למצוא את רוב תשובות הרבנים המתירים את השיער ההודי, כולל ניתוח נתוני האו"ם המעודכנים ועדויות אנשי הממשל בהודו על כמות השיער ההודי המסתובבת בשוק.

לקריאה נוספת

ספרים תורניים העוסקים בפאה נוכרית

קישורים חיצונים

קונטרסים ופרסומים שונים



שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
==הערות שוליים==

  1. דף ע"ב.
  2. רש"י שם, בביאורו השני והעיקרי
  3. דף ק'.
  4. הזכיר זאת בספר מאורי אור: "על כרחך שיער [נאסר] מטעם כמוס, שליטת הקליפה". וכן הגאון רבי נחום רוטשטיין, ראש ישיבת נזר התורה, בתשובה על שיער מהודו ביאר את ההבדל בין שיער תלוש למחובר: "בזמן הנישואין בצירופא דמדת החסד מצד האיש ומדת הדין מצד האשה, אז על האשה שהיא ככלה תעדה כליה משוך חוט של חסד, שעל ידה יבואו כל החסדים שבאים לעולם, ואז היא מכסה שערות ראשה שהדינים יהיו מכוסים ונכנעים והרחמים מנצח את הדין, וע"י זה היא משפיעה החסד לכל העולם... ואחר אודיעך כל זאת בין תבין, ביסוד השערה מסטרא דדינין היא השערה היונקת מהגומה שלה, אבל כאשר פסקה יניקתה של השערה, ובפרט כאשר היא מעם הדומה לחמור, שוב לית לן בה, ואדרבה מאחר ונגזר יניקתה נשברו הדינים, והבן".
  5. סימן רמ"ב.
  6. דף ע"ב.
  7. אבן העזר, סימן קט"ו.
  8. בשו"ת מהר"ם אלשקר סימן ל"ה.
  9. ראו בתשובת הגר"מ שטרנבוך, ספר דת והלכה סימן א.
  10. בספרם "מגן גיבורים" או"ח סימן ע"ה
  11. בשו"ת "שמש ומגן" חלק ב' אה"ע סימן ט"ו והלאה.
  12. בספרו "אום אני חומה" דף צ"ד.
  13. מח"ס "נטעי גבריאל", במאמר בקובץ "אור ישראל" ל"ז.
  14. בספרו "אבני ישפה" חלק ה' סימן קמ"ה.
  15. בשו"ת "דת והלכה" סימן א'
  16. ראו ספר חן וכבוד שהביא רשימה של עשרות פוסקים מדורנו
  17. ראו שו"ת יביע אומר חלק ה' אבן העזר סימן ה'
  18. שו"ת יביע אומר חלק ט' יו"ד סי' י'
  19. שו"ת יביע אומר חלק ו' או"ח סי' י"ג
  20. שו"ת יביע אומר חלק ט' יו"ד סי' י'
  21. שו"ת יביע אומר חלק חלק ד' אה"ע סי' ג'
  22. בשו"ת יביע אומר חלק ד' יו"ד סי' ח'
  23. ראה בשו"ת יביע אומר חלק ד' יו"ד סי' ח'
  24. בשו"ת יביע אומר חלק ד' אה"ע סימן ג'
  25. ראו החרם במלואו, בספר משא חיים להגר"ח פלאג'י, מנהגים מע' נ' אות ק"נ
  26. בספר הליכות עולם חלק א' פרשת לך לך הלכה ה'
  27. בשו"ת יביע אומר חלק ה' אה"ע סימן ה'
  28. ראה ספר מעיין אומר חלק ט'.
  29. או"ח סימן סעיף ד'. הובא לדפוס בשנת תק"ע.
  30. תבנית:היברובוקס דף וראה מילים דומות בעמ' הבא תי"ב
  31. אגרות קודש חלק י', איגרת ב'תתק"ע, תרגום מאידיש.
  32. "ספר התולדות" פרק י"א - אגרות קודש דף רכ"ז, וכן בספר "אגרות קודש" להריי"צ, איגרת א'תתנ"ג
  33. אגרות קודש חלק י"ט, איגרת ז'תכ"ה.
  34. תורת מנחם חלק י"ב עמ' קפ"ח.
  35. אגרות קודש חלק י', איגרת ב'תתק"ע. מאידיש: "אגרות קודש מתורגמות" חלק ב'. הובא גם בליקוטי שיחות חלק כ"ג עמ' שמ"ט. איגרת זו נשלחה לכמה ארגוני נשים
  36. אגרות קודש חלק ח', איגרת ב'תס"ג. מאידיש: "אגרות קודש מתורגמות" חלק ב'
  37. אגרות קודש חלק ט"ו, איגרת ה'תקי"ג
  38. אגרות קודש חלק ט"ו, איגרת ה'תקי"ג
  39. תורת מנחם חלק י"ב עמ' קפ"ח, שיחת ר"ח אלול תשי"ד. שיחה זו הובאה גם בספר "ליקוטי שיחות" חלק י"ג עמ' קפ"ח ואילך
  40. אגרות קודש חלק י', איגרת ג'קע"א, מתאריך ו' טבת ה'תשט"ו.
  41. זלמן דובינסקי, בעיות פרנסה לאנ"ש? בגלל חסרון בענין הפאה!  •  מכתב מהרבי בפרסום ראשון אינפו.jpg כ"ט אייר תשע"ד (29.05.2014)
  42. חלק ב' פ"ח אות ט'.
  43. דף רי"ד.
  44. חלק א' סימן י"א וחלק ב' פרק מ"ה הלכה ט"ז
  45. יו"ל בתשס"ח.
  46. בספריו תבואות שמש אה"ע סימן קל"ז, שמש ומגן חלק ב' סימן ט"ו-י"ז.
  47. חלק י"ב סימן מ"א.
  48. סימן א'.
  49. קובץ י"ט.
  50. אה"ע סימן ג'.
  51. ל"ו-ל"ז.
  52. בתשובה כתב יד שהתפרסמה בחוברת 'המשביר', עמ' מ'.
  53. פרק א' סעיף מ"ב בהערה.
  54. ראו עדותו בספר "חן וכבוד" שנמסרה ע"י הרב יואל שילה מתוך שיחה מוקלטת.
  55. ועלהו לא יבול, חלק ג
  56. ראה קובץ "אור ישראל" ל"ו
  57. הובא בקובץ אור ישראל ל"ו