עולא

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עולא
דור דור השני והשלישי לאמוראי ארץ ישראל
בית מדרש ישיבת טבריה
רבותיו רבי אלעזר ורבי יוחנן

עולא היה אמורא בזמנו של רבה בר רב הונא, תלמידם של רבי אלעזר ורבי יוחנן.

היה צדיק גמור, ולא היה חושש שיבוא לידי הרהור, עד שכשהיה מגיע מבית המדרש לבית אביו, היה מנשק את אחיותיו, למרות שהדבר אסור על פי ההלכה לסתם יהודי[1] [2] שאינו בדרגה של צדיק גמור.

עולא נהג לרדת לעתים תכופות לבבל. הוא שימש כמתווך בין הישיבות הארצישראלית לישיבות הבבליות, ומסר הלכות ומנהגים מאמוראי הארץ לאמוראי בבל. בכך נמנה עולא על ה'נחותי', שהיו קבוצה של אמוראים שירדו ועלו חליפות בין מרכזי התורה שבשתי הארצות. הם נקראו גם "רבותינו היורדין מארץ ישראל".

עולא נפטר בבבל. כשהרגיש שהוא עוד מעט עומד להסתלק מהעולם הזה, הוא התעצב מאוד על שלא זכה למות בארץ ישראל. רבים ניחמוהו בכך שהבטיחו לו שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל, אך הוא לא התנחם בכך, באומרו "מה הנאה לי שאני מאבד מרגליתי (נשמתי) בארץ טמאה. אינו דומה הפולטה בחיק אמו לפולטה בחיק נכריה." לאחר מות עולא ספד לו רבי אלעזר רבו, ובסופדו קרא: "אתה, עולא, על אדמה טמאה תמות?!"

חז"ל אמרו על עולא שהיה שוקד בתורה תמיד ועם כל זה לא החזיק טובה לעצמו. בחסידות מוסבר שרק מי שלומד תורה מתוך ביטול עצמי להקב"ה וללא כל כוונה של כבוד וכדומה יכול להשיג את שכל התורה, כמו תלמיד שדווקא על ידי הביטול לרבו הוא יכול לעמוד על דעת רבו[3].

הערות שוליים

  1. שבת יג, ב. תוס' שם.
  2. שיחות קודש תשכ"ט ח"א.
  3. שערי תשובה, שער התפילה כו, ב