יעקב דב כ"ץ
הרב יעקב דב הכהן כץ (י' בשבט תרצ"א - כ"ג מר חשון תשע"ה) היה ראש ישיבת תומכי תמימים המרכזית בכפר חב"ד וזקן ראשי ישיבות חב"ד בעולם.
לידתו ושנות בחרותו
נולד בעיירה חלם שבפולין לאביו הרב שלמה זלמן צבי. כנער צעיר עבר את מלחמת העולם השניה ובמשך כל השנים האלו עבר יסורים רבים. לאחר השואה הגיע למחנה העקורים פוקינג שבגרמניה. במחנה התרכזו 40,000 נפשות, מתוכם כמאות מחסידי חב"ד שרובם יוצאי סמרקנד אשר הגיעו במשך החודשים תמוז אב אלול תש"ו על ידי הברחת הגבול מצ'כיה השכנה או ממדינות נוספות. המחנה היה בשליטת האמריקאים ומשם היה קל יותר להשיג ויזות לארה"ב. במקום נפתחה ישיבת תומכי תמימים. בראש הישיבה עמד הרב אברהם אליהו פלאטקין, והמשפיע הרב ניסן נמנוב שהקים את הישיבה והוא נודע כאחד מגדולי הלמדנים בישיבה.
המעבר לארץ
כעבור כשנתיים, חלק מהבחורים נסעו לצרפת והישיבה התאחדה עם ישיבת תומכי תמימים ברינואה, וחלק מהבחורים עלו לארץ ישראל. אביו ר' שלמה זלמן התלבט לאן לנסוע, לאחר שהישיבה בפוקינג הלכה והתדלדלה, וגם המחנה כולו כמעט התרוקן מיושביו. הוא שאל את אדמו"ר הריי"צ האם לנסוע לצרפת או לעלות לארץ ישראל. כעבור זמן קצר, נתקבל המענה: "נכון לנסוע לארץ הקודש, ויעזרנו השם יתברך בנסיעה כשורה, בהסתדרות טובה ופרנסה בהרחבה, ובנו התלמיד מר יעקב דוב שי' יצליח בלימודו בהנהגה ישרה על פי דרכי החסידות בגשמיות וברוחניות". ואכן בני המשפחה עלו לארץ והרב כץ נכנס ללמוד בישיבת אחי תמימים תל אביב, במחיצת המשפיעים המפורסמים ר' שלמה חיים קסלמן, ור' חיים שאול ברוק.
כעבור שנתיים כשהישיבה עברה ללוד, עבר גם הוא עמה יחד עם המשפיע רבי שלמה חיים קסלמן, לאחר שהמשפיע הרב חיים שאול ברוק נשאר עם תלמידי הישיבה הקטנה בתל אביב. באותם ימים נקשר ביותר לרבי ברוך שמעון שניארסון, ששימש כראש הישיבה ושהה בה חצי שבוע ברציפות מדי שבוע.
באותם ימים, עברו הבחורים מבוגרים ללמוד בחצרו של הרבי בקראון הייטס, לכן כתב בשנת תשי"ב לרבי על רצונו לנסוע ללמוד גם כן עמם ב770, אבל הרבי ענה לו בנוסח הבא: "כדאי שילמד לעת עתה בישיבה בלוד, ויתעסק גם כן בעבודה בחינוך הכשר בהשפעה על ילדי בני ישראל אשר בארץ הקודש לקרב לבם לאביהם שבשמים, ויקויים בו הבטחת רבינו הזקן בתורה אור בתחילתו אשר על ידי מצות הצדקה נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה. בברכת הצלחה בלימודו בתומכי תמימים".
כהונתו כראש ישיבה
בשנת תשכ"ג נקרא לכהן בישיבת תומכי תמימים כפר חב"ד, ומאז ועד לשבועות האחרונים לימי חייו נקשר בכל לבו ובכל נפשו לאלפי התלמידים. מדי יום בשעה עשר וחצי בבוקר היה מגיע לבנין הישיבה, ובשעה 7 בערב עזב את המקום, כמו כל בחור בישיבה. וכך גם בימי בין הזמנים היה מגיע מבני ברק לישיבה בכפר חב"ד.
כעשרים שנה לפני פטירתו עבר התקף לב קשה והרופאים הורו לו שלא לחזור לעבודתו בישיבה כל שעות היום. כחסיד כתב על כך לרבי, ובתשובתו הרבי לא התייחס בכלל לדברי הרופאים אלא ענה לו: "מכתבו נתקבל ות"ח". ותהא חזרתו לעבודת הקודש בשעה טובה ומוצלחת". הרבי פשוט מחק את כל דברי הרופאים, והוא חזר לתפקידו כראש ישיבה ובתר שאת ועוז.
משפחתו
- רעייתו, מרת אסתר
- בנו, הרב שמואל כ"ץ - שליח הרבי
- בתו, מרת חנה מישקין
- בתו, מרת בת שבע דערען
- בתו, מרת דבורה אשת הרב חיים פרוס
