אור שבעת הימים

אור שבעת הימים הינו האור שנברא ביום הראשון במאמר ה' - יהי אור, הוא הנקרא בפי חז"ל - אור שבעת הימים. והוא האור שהאיר בשבעת ימי בראשית שבהם נברא העולם.

מקורו בחז"ל

אמרו רז"ל: אור שנברא ביום ראשון היה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, ראה שאין העולם כדאי לו גנזו לצדיקים. והיכן גנזו הקב"ה, בתורה.

יש מי שאומר שהאור נגנז ביום הרביעי, שאז נתלו המאורות. ויש מי שאומר שהאור שימש רק ביום הראשון.

בתורת החסידות

במדרש, ובירושלמי מובא שגנזו לצדיקים לעתיד לבא. אבל מהמעשה המובא בזהר אודות רבי אלעזר שאמר ואנא חמינא כו', משמע שביכולתו היה, שיתגלה לו - על ידי התורה - בחינת האור ההוא הגנוז בה, שאדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. והיינו שגם בזמן הזה קיימת אפשרות של גילוי אור זה בנפש האדם. אך בתנאי שיגלה בנפשו בחינת אהבה רבה להוי' שלמעלה ממדריגת אהבת עולם - זו המוגבלת בגדרי העולם.

והביאור בזה מאחר "שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד" הנה כשם שאצל הקב"ה היה הוה והיה באים כאחד, כך גם בתורה שגם בהוה גנוז בה האור שיאיר לעתיד, וכך גם בישראל - אלו שדבוקים ומאוחדים בה', ונקראים בשם צדיקים, מאיר בהם גם בהוה האור שיאיר לעתיד לבוא. לכן רק בעלי מדריגה רוחנית גבוהה מסוגלים לראות ולהשתמש באור זה.

ענינו

האור שנברא ביום הראשון, כפי שהוא בעצם מהותו, הוא אור עליון ביותר, ומופלא באין ערוך מהאור הגשמי המאיר בעולם עכשיו - לשימוש האדם. ולכן האור הגשמי המאיר עכשיו מהשמש, יכול אדם לראות בו רק במרחק מוגבל ביותר, כמו מרחק מיל או פרסה ותו לא, ואף גם זאת - רק עצמים גשמיים, וכן ישנם עצמים המונעים את חדירת והעברת האור.

אבל באור שנברא ביום הראשון היה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו - בלי הגבלת מקום, ואף גם בעולמות של מעלה - עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא.

יתר על כן, לא רק מבחינת המקום אין שום הגבלה לאור זה, אלא גם מבחינת הזמן, שיכול אדם לראות את אשר יקרה באחרית הימים בלי שום הגבלה.

ועוד זאת שגם טיב הראיה על ידי האור שנברא ביום הראשון, הוא באין ערוך לראיה שעל ידי האור העכשוי, שאדם רואה בו רק את חיצוניותו של הדבר הנראה וגשמיותו בלבד, ואילו על ידי האור שנברא ביום הראשון אדם רואה בו גם את רוחניותו - עצם מהות הדבר.

דרגתו

אור זה - אף על פי שבא לידי פעולה גם בראיה גשמית, שהרי אדם הראשון היה צופה בו וכו', וכידוע שגם הבעש"ט והרב המגיד ממזריטש ואדמו"ר הזקן היו משתמשים בו לראית דברים ועצמים גשמיים מקצה העולם ועד קצהו. מכל מקום בעצם מהותו הוא בחינת כתר, שהוא האור האלקי שלמעלה מהאור המאיר בהשתלשלות העולמות. ולא זו בלבד אלא שבבחינת הכתר גופא - הרי הוא האור שקודם הצמצום, ועוד - והוא העיקר - שהוא הבחינה העליונה ביותר באור שקודם הצמצום, שהוא עצמות האור, שענינו רק "לגלות עצמותו", ואין ענינו להאיר לעולמות, מפני שהוא למעלה מהם באין ערוך.

על-פי המבואר בתניא שהחיות הנמשך מעשרה המאמרות שבתורה - שבהם נברא העולם, גדול מאד מבחינת פרטי הנבראים, ואין כח בהם לקבל החיות, אלא על ידי שיורד החיות ומשתלשל ממדריגה - למדריגה פחותה ממנה, על ידי חילופים ותמורות האותיות וגימטריאות, שענינן צמצום והסתר ה" אותיות " - האורות האלקיים, עד שיוכל להתלבש ולהחיות את הנברא המוגבל והגשמי.

ולכן גם המאמר האלקי יהי אור - כמו שאר המאמרות - הוא גבוה וכללי, ומהוה את כלל ענין האור במדריגות הגבוהות ביותר, ורק חילופיו וצמצומיו יכולים להתלבש ולהחיות את פרטי מדריגות האור, עד צורתו הגשמית. והיינו, שבראשית התהוותו מהמאמר האלקי הוא רוחני ועליון, ואילו צורתו הגשמית נגרמת על ידי החילופים והתמורות הנ"ל.

אלא שבאור שנברא ביום הראשון נתוסף הענין הפלאי - שגם בהיותו בגשמיות, הנה במהותו הפנימית הוא אור שלמעלה מההשתלשלות וכו', ולכן אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.

תכלית אור הגנוז

תכלית התהוות האור הוא בשביל להאיר לעולם, והיינו התגלות האור - בחינת אין סוף ברוך הוא - בכל הנבראים, להיות לו יתברך - דירה בתחתונים, כלומר, שגם בעולם שנברא בדרך העלם והסתר הבורא מהנברא, יהיה גילוי אור אין-סוף ב"ה.

ודבר זה יהיה לעתיד לבא, על ידי עבודת הצדיקים בתורה, ולכן נגנז האור בתורה, בשביל הצדיקים לעתיד לבא.

מקורות לעיון:

• לקו"ש חלק ב' 444 חלק ד' 1138, ח"י 7, שער היחוד והאמונה פ"א, ספר המאמרים (מהר"ש) תרכ"ו ד"ה אם בחוקותי, ספר הליקוטים ערך אור, ספר הערכים בערכו.