הבדלים בין גרסאות בדף "תומכי תמימים קורסק"

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תגית: עריכה ממכשיר נייד
(25 גרסאות ביניים של 8 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
בשנת תרצ"א הגיע לעיר זו הרה"ת בנימין אליהו גורודצקי ויסד בה מחלקה מישיבת תומכי-תמימים, אך עוד קודם לכן שהו בעיר זו כמה קבוצות של תלמידים שלמדו את מלאכת השחיטה אצל השו"ב המקומי הרה"ת שמואל זלמנוב. בשנת תרצ"ו נאלצה מחלקה זו להסגר, אך באותה שנה נפתחה שוב הישיבה, כשהפעם מיועדת המחלקה לתלמידים צעירים ומנוהלת על-ידי הרה"ת יונה כהן. הישיבה המשיכה להתקיים עד חודש אייר ת"ש שאז אסרו השלטונות כמה מן התלמידים והישיבה נסגרה.
+
'''ישיבת תומכי תמימים קורסק''' החלה לפעול [[קורסק|בעיר]] החל משנת [[תרצ"ג]] עבור בחורים מבוגרים, ומשנת [[תרצ"ז]] לבחורים צעירים. את הישיבה ייסד הרב [[בנימין אליהו גורודצקי]].
  
ישיבה חב”דית מחתרתית פעלה בעיר [[קורסק]] החל משנת [[תרצ"ג]], אז נפתחה במקום מחלקה לבחורים מבוגרים.
 
  
במתכונת זו התקיימה הישיבה עד שנת [[תרצ"ה]], אז נפתחה [[תומכי תמימים ווראניז'|בווראניז’]] מחלקה לבחורים מבוגרים, אליה נסעו התמימים [[מיכאל טייטלבוים]], [[שלום וילנקין]] ו[[שאול שטיינבאק]]. שאר התלמידים, הצעירים יותר, המשיכו ללמוד בקורסק.
+
== מחלקה לבחורים מבוגרים ==
 
העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.
 
  
כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).  
+
במתכונת זו התקיימה הישיבה עד שנת [[תרצ"ה]], אז נפתחה ב[[תומכי תמימים ווראניז'|ווראניז']] מחלקה לבחורים מבוגרים, אליה נסעו התמימים [[מיכאל טייטלבוים]], [[שלום וילנקין]], [[שאול שטיינבק]]. שאר התלמידים, הצעירים יותר, המשיכו ללמוד בקורסק.
  
הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.  
+
הישיבה הייתה במצב רוחני מעולה, בעוד שהמצב הגשמי היה קשה מנשוא. עדות לכך ניתן למצוא במכתב ששיגר ל{{ה|רבי הריי"צ}} [[הת']] [[שמעון שטיינבאק]] בשם תלמידי הישיבה: {{ציטוטון|כפי שפה עובדים ו' פועלים [{{=}}תלמידים] עבודת הקודש [{{=}}[[לימוד תורה|לימוד התורה]]], בסדר נכון כמקודם, ח' שעות [[נגלה]] וד' שעות [[דא"ח]], כידוע לכבודו, ומצבינו הגשמי בדרגא התחתונה, ואנו סובלים חרפת רעב בפועל ממש, ה' ירחם, וע"כ [{{=}}ועל כן] באתי לבקש מכבודו בבקשה כפולה ומכופלת שישתדל עבורינו בכל האפשרות וישלח ממוצעים [{{=}}כסף למחיה]}}.
  
ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.  
+
ובאגרת נוספת כותב [[יוסף וילנקין]]: {{ציטוטון|ונבקש לכבודם שישתדלו נא לשלוח לנו, כי צריכים אנו ביותר. וגם נוסף עובד אחד מקיעוו [{{=}}[[קייב]]], כי נחלו העובדים ר"ל [{{=}}רחמנא ליצלן] וד"ל{{הערה|ודי למבין. ביטוי המשמש במקום שאי אפשר לפרט - באותו זמן סגרה המשטרה את הישיבה בעיר קייב והתלמידים התפזרו לכל מיני ערים וזאת כוונתו "נחלו העובדים"}}. השי"ת [{{=}}השם יתברך] ישמרינו מכל רע ח"ו}}.
  
לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.  
+
== מחלקה לבחורים צעירים ==
 +
בשנת [[תרצ"ז]] נפתחה בקורסק מחלקה לבחורים צעירים בני ‎12-15‏. ב[[ראש ישיבה|ראשות הישיבה]] עמד [[הת']] [[יחיאל מיכל רפפורט]], ואיתו חבריו התמימים [[דובער גולדשמיד]] ו[[שמעון שטילרמן]]. שלושה תלמידים אלה מסרו שיעורים לחילופין, ב[[חסידות]], ב[[נגלה]] וב[[שולחן ערוך]], ותוך כדי למדו בינם לבין עצמם לימודי [[הסמכה לרבנות]].
  
קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.  
+
כעבור שנה חלה ר' מיכל עקב התנאים הקשים והאוכל הירוד והוכרח לחזור לבית הוריו בקייב. את מקומו מילא במשך תקופה קצרה ר' שמעון שטילרמן, ובשנת [[תרצ"ט]] נשלח למקום הרב [[חנוך העניך רפפורט]] (אחיו של מיכל) שהיה בן 18, בברכת הרבי.  
  
זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.  
+
מלבד העול הרוחני, היה מוטל על הבחורים המבוגרים גם העול הגשמי, אשר פעמים היווה עול כבד במיוחד.
  
שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.
+
== התנכלות השלטונות ==
 +
עד סוף שנת [[תרצ"ט]] למדו התלמידים ב[[בית הכנסת]] של העיר, ואז התגלה שה[[קג"ב]] בעקבות הישיבה. מאז, התקיימו הלימודים בבתים פרטים. מכיון שהסכנה היתה גדולה לא יכלו לשהות בבית אחד זמן רב, ולכן נדדה הישיבה מבית לבית.  
  
==הקג"ב בעקבות הישיבה==
+
אחד החסידים שבביתו שכנה הישיבה תקופה מסוימת, היה ר' [[מענדל שיינמן]]. הישיבה עברה בביתם של חסידים נוספים, כמו ר' [[בערל זלדין]], ר' [[ברוך שיפרין]], ועוד. לאחר זמן התגברה הסכנה והישיבה נאלצה לעבור לצד השני של הנהר - לבתים של גוים. הייתה תקופה שהלימודים התקיימו ברפת של פרות.
  
עד סוף תרצ”ט למדו התלמידים בבית הכנסת של העיר, ואז התגלה שהקג”ב בעקבות הישיבה. מאז, התקיימו הלימודים בבתים פרטים.
+
הקג"ב המשיך כל העת במעקבו אחר הישיבה. באחד הימים כשיצאו מספר בחורים לרחוב, ניגשו אליהם שוטרים ועצרו אותם. בבית המעצר חקרו אותם, מה הם עושים ולאן הם הולכים, והתלמידים שתקו בחקירות ולא גילו דבר.
  
אחד החסידים שבביתו שכנה הישיבה תקופה מסויימת, היה ר’ [[מענדל שיינמן]]. הישיבה עברה בביתם של חסידים נוספים, כמו ר’ [[בערל זלדין]], ר’ [[ברוך שיפרין]] ועוד. לאחר זמן התגברה הסכנה והישיבה נאלצה לעבור לצד השני של הנהר -לבתים של גוים. הייתה תקופה שהלימודים התקיימו ברפת של פרות.  
+
לאור התקריות נסע התמים העניך רפפורט למרכז הישיבות ב[[מוסקבה]] ולאחר שסיפר להם את כל המאורעות, הוחלט שבעקבות הסכנות תעבור הישיבה בקרוב לגרוזיה, שם המקום בטוח בהרבה, מכיון שהשלטונות פחדו מהגרוזינים שהיו אנשים תקיפים ביותר.  
  
הקג”ב המשיך כל העת במעקבו אחר הישיבה. יום אחד, כשיצאו מספר בחורים לרחוב, ניגשו אליהם שוטרים ועצרו אותם. בבית המעצר חקרו אותם, מה הם עושים ולאן הם הולכים, וב”ה הם לא הצליחו להוציא מהם מידע.  
+
הישיבה המשיכה להתקיים עד חודש [[מנחם אב]] [[ת"ש]].
  
לאור התקריות נסע התמים העניך רפפורט למרכז הישיבות במוסקבה ולאחר שסיפר להם את כל המאורעות, הוחלט שבעקבות הסכנות תעבור הישיבה בקרוב לגרוזיה, שם המקום בטוח בהרבה.
+
== תלמידי הישיבה ==
 +
בשנים הראשונות של הישיבה למדו בה ה[[תמימים]]: [[בנציון קצנלסון]], [[שאול שטיינבאק]], [[יוסף וילנקין]], [[שלום וילנקין]]. במשך הזמן נוספו אליהם בחורים נוספים שלמדו ב[[תומכי תמימים קייב|קייב]] ועברו עם סגירתה של הישיבה שם, ביניהם: [[יעקב דובער גולדשמיד]], [[אלימלך קפלן]], [[מיכאל טייטלבוים]], [[מיכל רפפורט]], [[שמעון שטילרמן]].
  
הישיבה המשיכה להתקיים עד חודש מנחם-אב [[ת"ש]].
+
בחורים נוספים שלמדו במשך השנים:
 +
[[מרדכי לוין]], [[שלום בער פרידמן]], [[ישעיה גופין]], [[שניאור זלמן לוין]], [[הירשל סלווין]], [[רפאל וילשנסקי]], [[חיים בער וילשנסקי]], [[יהושע רסקין]], [[שלום דוב בער פבזנר]], [[הערשיל צייטלין]], [[יצחק גינזבורג]], [[שניאור זלמן קצנלנבויגן]], [[שלום בער מנקין]], [[אברהם לוין]], [[משה לוין]], [[שלום מענדל קלמנסון]].
  
==התלמידים שלמדו בישיבה בין השנים תרצ”ג - ת”ש:==
+
{{הערות שוליים}}
  
[[שאול שטיינבאק]], [[יוסף ווילנקין]], [[שלום אליהו ווילנקין]], [[יעקב דובער גולדשמיד]], [[שרגא מלך קפלן]], [[מיכאל טייטלבוים]], [[יחיאל מיכל רפפורט]], [[שמעון שטילרמן]], [[מרדכי לווין]], [[שלום בער פרידמן]], [[ישעיה גופין]], [[שניאור זלמן לוין]], [[הירשל סלווין]], [[רפאל ווילשאנסקי]], [[חיים בער ווילשאנסקי]], [[יהושע רסקין]], [[שלום דוב בער פווזנר]], [[הערשיל צייטלין]], [[יצחק גנזבורג]], [[שניאור זלמן קצנלנבויגן]], [[שלום בער מענקין]], [[בן ציון קצנלסון]]. [[אברהם לווין]], [[משה לווין]], [[שלום מענדל קלמנסון]].
+
{{תבנית:תומכי תמימים}}
  
 +
[[קטגוריה:ישיבות חב"ד ברוסיה|ק]]
 
[[קטגוריה:ישיבות חב"ד שנסגרו|ק]]
 
[[קטגוריה:ישיבות חב"ד שנסגרו|ק]]
[[קטגוריה:ישיבות חב"ד רוסיה|ק]]
 

גרסה מ־21:48, 27 בספטמבר 2017

ישיבת תומכי תמימים קורסק החלה לפעול בעיר החל משנת תרצ"ג עבור בחורים מבוגרים, ומשנת תרצ"ז לבחורים צעירים. את הישיבה ייסד הרב בנימין אליהו גורודצקי.


מחלקה לבחורים מבוגרים

במתכונת זו התקיימה הישיבה עד שנת תרצ"ה, אז נפתחה בווראניז' מחלקה לבחורים מבוגרים, אליה נסעו התמימים מיכאל טייטלבוים, שלום וילנקין, שאול שטיינבק. שאר התלמידים, הצעירים יותר, המשיכו ללמוד בקורסק.

הישיבה הייתה במצב רוחני מעולה, בעוד שהמצב הגשמי היה קשה מנשוא. עדות לכך ניתן למצוא במכתב ששיגר לרבי הריי"צ הת' שמעון שטיינבאק בשם תלמידי הישיבה: "כפי שפה עובדים ו' פועלים [=תלמידים] עבודת הקודש [=לימוד התורה], בסדר נכון כמקודם, ח' שעות נגלה וד' שעות דא"ח, כידוע לכבודו, ומצבינו הגשמי בדרגא התחתונה, ואנו סובלים חרפת רעב בפועל ממש, ה' ירחם, וע"כ [=ועל כן] באתי לבקש מכבודו בבקשה כפולה ומכופלת שישתדל עבורינו בכל האפשרות וישלח ממוצעים [=כסף למחיה]".

ובאגרת נוספת כותב יוסף וילנקין: "ונבקש לכבודם שישתדלו נא לשלוח לנו, כי צריכים אנו ביותר. וגם נוסף עובד אחד מקיעוו [=קייב], כי נחלו העובדים ר"ל [=רחמנא ליצלן] וד"ל[1]. השי"ת [=השם יתברך] ישמרינו מכל רע ח"ו".

מחלקה לבחורים צעירים

בשנת תרצ"ז נפתחה בקורסק מחלקה לבחורים צעירים בני ‎12-15‏. בראשות הישיבה עמד הת' יחיאל מיכל רפפורט, ואיתו חבריו התמימים דובער גולדשמיד ושמעון שטילרמן. שלושה תלמידים אלה מסרו שיעורים לחילופין, בחסידות, בנגלה ובשולחן ערוך, ותוך כדי למדו בינם לבין עצמם לימודי הסמכה לרבנות.

כעבור שנה חלה ר' מיכל עקב התנאים הקשים והאוכל הירוד והוכרח לחזור לבית הוריו בקייב. את מקומו מילא במשך תקופה קצרה ר' שמעון שטילרמן, ובשנת תרצ"ט נשלח למקום הרב חנוך העניך רפפורט (אחיו של מיכל) שהיה בן 18, בברכת הרבי.

מלבד העול הרוחני, היה מוטל על הבחורים המבוגרים גם העול הגשמי, אשר פעמים היווה עול כבד במיוחד.

התנכלות השלטונות

עד סוף שנת תרצ"ט למדו התלמידים בבית הכנסת של העיר, ואז התגלה שהקג"ב בעקבות הישיבה. מאז, התקיימו הלימודים בבתים פרטים. מכיון שהסכנה היתה גדולה לא יכלו לשהות בבית אחד זמן רב, ולכן נדדה הישיבה מבית לבית.

אחד החסידים שבביתו שכנה הישיבה תקופה מסוימת, היה ר' מענדל שיינמן. הישיבה עברה בביתם של חסידים נוספים, כמו ר' בערל זלדין, ר' ברוך שיפרין, ועוד. לאחר זמן התגברה הסכנה והישיבה נאלצה לעבור לצד השני של הנהר - לבתים של גוים. הייתה תקופה שהלימודים התקיימו ברפת של פרות.

הקג"ב המשיך כל העת במעקבו אחר הישיבה. באחד הימים כשיצאו מספר בחורים לרחוב, ניגשו אליהם שוטרים ועצרו אותם. בבית המעצר חקרו אותם, מה הם עושים ולאן הם הולכים, והתלמידים שתקו בחקירות ולא גילו דבר.

לאור התקריות נסע התמים העניך רפפורט למרכז הישיבות במוסקבה ולאחר שסיפר להם את כל המאורעות, הוחלט שבעקבות הסכנות תעבור הישיבה בקרוב לגרוזיה, שם המקום בטוח בהרבה, מכיון שהשלטונות פחדו מהגרוזינים שהיו אנשים תקיפים ביותר.

הישיבה המשיכה להתקיים עד חודש מנחם אב ת"ש.

תלמידי הישיבה

בשנים הראשונות של הישיבה למדו בה התמימים: בנציון קצנלסון, שאול שטיינבאק, יוסף וילנקין, שלום וילנקין. במשך הזמן נוספו אליהם בחורים נוספים שלמדו בקייב ועברו עם סגירתה של הישיבה שם, ביניהם: יעקב דובער גולדשמיד, אלימלך קפלן, מיכאל טייטלבוים, מיכל רפפורט, שמעון שטילרמן.

בחורים נוספים שלמדו במשך השנים: מרדכי לוין, שלום בער פרידמן, ישעיה גופין, שניאור זלמן לוין, הירשל סלווין, רפאל וילשנסקי, חיים בער וילשנסקי, יהושע רסקין, שלום דוב בער פבזנר, הערשיל צייטלין, יצחק גינזבורג, שניאור זלמן קצנלנבויגן, שלום בער מנקין, אברהם לוין, משה לוין, שלום מענדל קלמנסון.

הערות שוליים

  1. ודי למבין. ביטוי המשמש במקום שאי אפשר לפרט - באותו זמן סגרה המשטרה את הישיבה בעיר קייב והתלמידים התפזרו לכל מיני ערים וזאת כוונתו "נחלו העובדים"