תוכחה
תוכחה היא מצוות עשה של תורה הנלמדת מן הפסוק "הוכח תוכיח את עמיתך"[1]. ונגזר גם עם הערבות הדדית של בני ישראל שהחלה במתן תורה[2] או בשעה שעברו את הירדן[3][4].
תוכן עניינים
דיני המצווה וגדרה
אדם שרואה את חבירו שחוטא, מצווה להודיעו שחוטא ולהחזירו למוטב[5]. חיוב זה, הוא אחד מתרי"ג מצוות[6]. במידה ועובר העבירה אינו מקבל את התוכחה על המוכיח להוכיח את חבירו פעמים רבות עד שיקבל את התוכחה, או לחילופין עד שיכהו, יקללו[7] או ינזוף בו[8].
בדבר המפורש בתורה, לדעת אדמו"ר הזקן, חייב להוכיח אף כשברור שלא ישמע לו עובר העבירה[9] ואף בספק איסור של תורה[10]. אך יש חולקים בזה[11], וגם לשיטתם, כאשר יש ספק אם יקבל את התוכחה מחוייב להוכיח[12].
ישנה דיון נרחב בספרות התורנית, ומופיע כחקירה בדברי הרבי, האם מצוות "הוכח תוכיח" היא גם במי שאינו שומר תורה ומצוות. אך למעשה מכריע הרבי, שלכל אופן מוכח מהגמרא שישנו חיוב להוכיח רשעים גמורים[13]. חיוב זה, מהווה את אחד הטעמים המרכזיים לחשיבות ההתעסקות במבצע תפילין[14].
בגדר המצווה, חוקר הרבי[15] אם מדובר במצווה חדשה, או שזו היא חיוב נוסף בכל המצוות, שכשם שעליו לקיים את המצווה, כך עליו להוכיח את השני כשאינו מקיים את המצווה.
המגידים
בזמן הבעל שם טוב רבים היו הדרשנים שהיו מוכיחים את העם, והיו נקראים "מגידים", אך חלקם היו מרבים לקטרג על עם ישראל ועל מעשיהם הרעים, והבעל שם טוב נלחם בהם באמרו שעל ידי כך הם מעוררים קטרוג בשמים על עם ישראל.
| " | אהוב את הבקורת כי היא תעמידך על הגובה האמיתי | " |
הבעל שם טוב אמר על כך שיש שני מיני מוכיחים, כמשל המלך ששלח את בנו יחידו מעל פניו, ושילח את ב' עבדיו עמו, וחזר אחד והלשין את הבן אל אביו, והשני אמר אותם דברים עצמם, רק שדיבר מצד שהיה לו צער בצער המלך ובנו שנשלח מעל פניו זמן רב עד שנשכח ממנו נימוסי המלכות וכל מכבדו הזילוהו, ואז נתמלא המלך רחמים והחזירו.
כך - אמר הבעש"ט, יש מוכיח בשער שמדבר בגנות ישראל, וחלילה על ידי זה גורם קטרוג נחש הקדמוני, (שעל כך רומז הפסוק "ולא תשא עליו חטא" לא לעורר על מי שמוכיחו - קטרוג בשמים), ויש מוכיח שמדבר מתוך אהבת ישראל עד כמה נתרחקו משולחן אביהם, ועל ידי כך מעורר את אהבת ה' לבניו[16].
הסיבה העיקרית לביקורת זו הייתה מפני שבעלי דרשנים אלו היו משתמשים לרוב באיומים קשים ובתיאורים איומים על עונשי הגיהנום, וכך היו מנסים להחזיר בתשובה את המון העם מחטאיהם.
דרכו של הבעל שם טוב לא הייתה נוחה מדרך זה משני טעמים: הראשונה היא מפני שהדרך העיקרית לקרב יהודים היא על ידי הדגשת גודל התענוג והשמחה בעבודת השם, כדרך שמדברים לבן מלך בשפת בני מלכים. השניה היא מפני שמוכיחים אלו עוררו קטרוגים רבים בהזכירם את עוונות בני ישראל.
כך גם מובא בכתר שם טוב[17]. ואומר כי יש ג' בחינות: זהב וכסף ונחושת. נחושת הם נחשים השרפים אשר נאמר עליהם וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, מוכיחים המעוררים ח"ו דין על בני העולם, נמצא הם נחושת לשון נחש וכמו שאמרו חז"ל ויעש משה נחש נחשת לשון נופל על הלשון. ויש בחינת כסף של רחמים, שהוא כולו רחמים מלהתעורר במוסר שהוא קצת דין, וכמ"ש מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו. אבל בחינה ממוצעת היא זהב, שהוא לומר דברים נחמדים וכמ"ש הנחמדים מזהב וגו' גם שהוא דין, כי מצפון זהב יאתה, והיינו לעורר לבבות ישראל שישובו בתשובה אל אבינו שבשמים בדברי כבושים הנכנס בלב כאו"א לפי בחינתו, ואז יש תועלת גדול שגורם להמשיך שפע.
ביקורת אחרת על דרך זאת אומר הבעל שם טוב במקום אחר כמובא בכתר שם טוב[18], כי לפעמים המוכיח "נהנה" ממהתעסקות עם הרע בכדי שיוכל להוכיח עד שהוא עצמו גם כן מתחבר לרע: שמעתי ממורי ביאור מוסר למוכיח שיזהר בעצמו, על פי משל שנכנס חסיד אחד לכרך שיש בה בתי זונות, וביקש לחקור מהות אנשי הכרך אמר אלך אל בית המוזג ששם רבים מצויין ויש להבחין מעניני הסיפורים ודיבורים, כי הלשון הוא קולמוס הלב. וכך היה, שזה סיפר מה עשה עם הזונה פלונית, וכן חבירו וכו', עד שחרה לו עד מאד. וכאשר הרגישו בו שהוא חסיד מפורסם, נתנו לו כל אחד מתנה הגונה שיכפרו פניו במנחה. למחר עשה תחבולות שיתאספו שמה שיקבל מהם מתנות, עד שאח"כ עשה כמעשיהם. והנמשל מובן. לכך ישמור את עצמו המוכיח מן הכיעור והדומה לו.
קישורים חיצוניים
- מצוות התוכחה והגאולה
- הרב מרדכי פרקש, הדרך הנכונה לתוכחה על פי תורה, שיעור לפרשת אחרי קדושים תשפ"ג
הערות שוליים
- ↑ ויקרא יט טז.
- ↑ מכילתא יתרו פ"ה. תנחומא שם פי"ג.
- ↑ מסכת סנהדרין, דף מג, עמוד ב. וראה ליקוטי שיחות חלק כו עמוד 149
- ↑ לעניין זה שיסוד חיוב התוכחה הוא אף גם מכך שכל ישראל ערבים זה לזה - ראה שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן תרח סעיף ה. לקוטי שיחות חלק ו עמוד 275.
- ↑ ראה מסכת ערכין דף טז עמוד ב.
- ↑ ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה רה.
- ↑ שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קנו סעיף ז.
- ↑ שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תרח, סעיף ו.
- ↑ שולחן ערוך הרב סימן תרח סעיף ה. לקוטי שיחות חלק ו שם.
- ↑ הכרעתו העיקרית של אדמו"ר הזקן בסדר הכנסת שבת שבסידורו.
- ↑ ראה בית הבחירה למאירי, מסכת יבמות, דף סה עמוד ב. ספר מצוות גדול, מצוות עשה יא. הגהות מימוניות, הלכות דעות, פרק ו, הלכה ז. ביאור הלכה לבעל המשנה ברורה, סימן רמח סעיף ב. וראה תוספות למסכת שבת, דף נה, עמוד א.
- ↑ לקוטי שיחות חלק ו שם.
- ↑ לקוטי שיחות חלק ו שם. חלק יא עמוד 179 הערה 22.
- ↑ לקוטי שיחות חלק ו שם.
- ↑ תורת מנחם חלק י"ח עמ' 259 (עמ' 259).
- ↑ כתר שם טוב חלק א' ע' קל"א.
- ↑ חלק שני רסב ב
- ↑ חלק שני ע' ש
