תאווה
תאווה הינה רצון חזק העולה בלב האדם. התאוות הרעות עולות מהחלל השמאלי שבלב - מקום משכנה של הנפש הבהמית[1].
בחינת התאוה שייכת לדרגת הנפש מספירת המלכות, והיא תשוקה חזקה ששורשה משורש המידות שהוא רצון הנפש - ספירת הכתר. על כך ידוע מאמרו של אדמו"ר הזקן כי הלשון "התאוה לו הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" בא להביע את כך שהרצון העליון אין לו שום מענה בשכל והבנה או סיבה כל שהיא אלא היא בגדר תאוה שעליה נאמר "אויף א תאוה פרעגט מען נישט קיין קשיות" באידיש:"על תאוה אין שואלים קושיות"[2].
תאוה באופן של למעלה מהבנה והגיון כלל, קיימת גם בעבודת השם: כמו שפירש רש"י את הפסוק "כמה לך בשרי"[3] - "לשון תאוה ואין לו דמיון", ופירש הבעל שם טוב שהתאוות שהאדם מתאווה מצד טבע הגוף שהטביע הקב"ה בתולדתו אין להם שום דמיון כלל לאותה התאווה שנתאווה דוד המלך בבשרו לאלקות[4].
לעומת זאת התאוות בגשמיות באות דווקא על ידי מחשבה בענין שמתאוים לו[5], ומכיון שהתאווה באה ממחשבה שהיא הפוכה מהחכמה - קובע הרמב"ם כי התאווה שולטת רק בלב הפנוי מהחכמה.
הערות שוליים
- ↑ ליקוטי אמרים - פרק י"ב.
- ↑ מובא באור התורה על חומש במדבר חלק ג' עמוד תתצ"ז, המשך יום טוב של ראש השנה תרס"ו עמוד ז', ספר המאמרים תש"ב עמוד 34, ספר המאמרים - אידיש (מתורגם) מאמר דיבור המתחיל "כה אמר הויה אלוקים הנה אני פותח את קברותיכם" (ספר יחזקאל פרק ל"ז פסוק י"ג)
- ↑ תהלים פרק ס"ג פסוק ב'
- ↑ כתר שם טוב הוספות סג
- ↑ ראה ליקוטי אמרים - פרק כ'