שיחה:יקותיאל יהודה הלברשטאם

היה לו עם הרבי שליט"א קשרים מסועפים והמעט שכתוב כאן ממש לא משקף.. אני מעתיק ראיון ארוך ומרתק של בנימין ליפקין עם איש הקשר שלו עם הרבי וכשיהיה לאחד המשתמשים זמן יערוך ויכניס לערך:

שמו של הרב יוסף בנימין וויליגער, אשר הגיע לאוזניי כאיש הקשר בין שני אדמו"רים אלו, הבטיח כי השיחה עמו תהיה מרתקת.

הידידות בין בית חב"ד לבין בית צאנז הייתה מאז ומקדם מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אולם כאן הייתה דמות שיכולה הייתה לפרוט את הקשר הזה לפרוטות של ממש.

כשסרתי לביתו בשכונת פלטבוש שברובע ברוקלין (יחד עם עמיתי ושותפי באותם ימים, העיתונאי יוסי אליטוב), לשם ראיון, לא ידענו מה מצפה לנו. רק כשיצאנו מהבית הדו-קומתי, כעבור שעות ארוכות של שיחה מאלפת, הייתה כל ישותנו אחוזת התפעלות. 10 השנים שחלפו מאז לא הצליחו להכהות את המידה הגדושה של הייחודיות השמורה לשיחה זאת.

שני מרכיבים בולטים הפכו את השיחה עם הרב וויליגער לייחודית ביותר, שונה מאוד מכל דומותיה. ראשית, הייתה זאת דמותו הציורית הכובשת, סגנונו הייחודי והלבבי ושפתו העשירה. גם כיום, כשאני שב אל תמליל אותה שיחה, מצטלצל מיד באוזניי החן הלבבי והקולח של סגנון דיבורו היידישאי המשלב ניב מונקאטשי שורשי שאותו ינק מלידתו והגייה צאנזית מובהקת עליה גדל. מעבר לכך, היה בעדות הארוכה שמסר באותה שיחה - עדות שפרשה מסכת ענפה ומרתקת של קשר הדוק בין שני צדיקי עולם - אותנטיות יוצאת מגדר הרגיל. לא הייתה זו הרצאת דברים על סמך זיכרון טוב שבו ניחן המרואיין. לפניו, בשולחן הסלון, ניצבו לנגד עינינו, ערמה של יומנים פתוחים. היו אלו יומנים שאותם רשם לעצמו, הרב וויליגער, מדי יום, בסמוך להתרחשות המאורעות שהוא עצמו חווה ועליהם הוא מספר עתה. העיון ביומנים הללו לפני השיחה, וההצצה בהם במהלכה, הניבו את השיחה המרתקת שכללה ציטוטים מדויקים בתכלית מפי אומריהם ודברים נפלאים.

הרב וויליגער: בשנת תש"מ, זמן קצר לאחר שהאדמו"ר מקלויזנבורג חנך את המרכז הרפואי 'לניאדו' בקריית צאנז בנתניה, הוא ביקש ממני שאכנס לאדמו"ר מליובאוויטש ואשאל אותו שאלות שונות, בקשר לפרטים שונים הקשורים לבית-החולים ולבית-הספר לאחיות שהוקם בסמוך לו ועוד מספר דברים. אני סבור שבחר בי משום שתמיד נקראתי בקלויזנבורג 'דער ליובאוויטשער'.

הרמתי טלפון למזכירות האדמו"ר מליובאוויטש והודעתי שהרבי מקלויזנבורג שלח אותי. מיד שאלו אותי מתי אני מעוניין לבוא. עניתי: "מחר". נקבע לי מיידית תור ל'יחידות' למחרת. הרמתי מיד טלפון לרבי מקלויזנבורג וסיפרתי שנקבע לי מועד ל'יחידות'. הרבי הגיב שעכשיו נצטרך בוודאי להמתין זמן רב עד היחידות. אמרתי: "לא, היחידות נקבעה לי למחר". הרבי התפעל ואמר: "כזה גדול אתה נחשב בליובאוויטש!" השבתי: "בוודאי, כשאני בא בשליחות הרבי, אני אכן גדול..."

למחרת נכנסתי אל האדמו"ר מליובאוויטש, בלוויית שלושה עסקנים חשובים (בהם גם חתנו של רבי, הרב גולדמן, בנו של האדמו"ר מזוועהיל זצ"ל). בחדרו של האדמו"ר כבר הוכנו עבורנו כיסאות ומיד לאחר שהתיישבנו, הוא פתח אמר: חותני הרבי (רבי יוסף-יצחק מליובאוויטש, ב.ל.), היה אומר שכשיהודי מבקש כסף, יש לשלוח אחריו על מנת לתת לו את הכסף הדרוש לו. אבל אם יהודי צריך עצה, לא צריכים לרדוף אחריו לשם נתינת עצה. כשיגיע, ניתן לו עצה. אני מחכה לביקור הזה זמן רב למרות שאיני יכול לתת לכם כסף, אלא עצה. ובכל זאת, למרות שמדובר בעצה, אני מחכה עבורה.

במהלך השיחה התעניין האדמו"ר מליובאוויטש בכל פרט ופרט הקשור ב'לניאדו' וכמובן השיב בפרוטרוט על כל השאלות ששיגר אליו האדמו"ר מקלויזנבורג. בהמשך אף יעץ עוד כמה וכמה עצות שהועילו ונתנו פרותיהן עוד שנים רבות לאחר מכן. בשולי הדברים שאל האדמו"ר מליובאוויטש: מדוע תורמים חסידי צאנז כסף לבית הרפואה? (הוא כינה אותו דווקא כך, ולא 'בית חולים'; כך ביקש שגם אנו נקרא לו. ואכן, השם הרשמי של המקום הוא 'מרכז רפואי'). האם בגלל חשיבות המרכז הרפואי או בגלל שהרבי ציווה לתרום? ומיד המשיך: אם הם נותנים כסף רק משום שהרבי מצווה לתת, אין זה סימן טוב. צריכים להבין את המשמעות החיונית של מרכז רפואי גדול. "מ'דארף געבן געלט צו די הוספיטל!" (יש לתת כסף לבית הרפואה!) - הטעים. לאחר מכן, התעניין האדמו"ר מליובאוויטש מה מקור הכסף שהאדמו"ר מקלויזנבורג מפריש ושולח ממנו סך 60 אלף דולר מדי חודש ל'לניאדו'. בתשובה עניתי בציטוט דו-שיח שהייתי עד לו פעם בין אחד מחשובי עסקני צאנז, רבי נחמיה קורן, לבין הרבי מקלויזנבורג: שאלו אותי, אמר החסיד רבי נחמיה, מניין יש לכם כל-כך הרבה כסף לבנות כל-כך הרבה בניינים לישיבות ולמוסדות. ומה ענית? – שאל אותו הרבי מקלויזנבורג. עניתי שאיני יודע, השיב ר' נחמיה ומיד הוסיף: ומניין באמת יש לרבי כסף? איני יודע – השיב עתה הרבי עצמו. זה היה הסיפור שסיפרתי לאדמו"ר מליובאוויטש, בתשובה לשאלתו, והוא הגיב בחיוך רחב.

באותו ביקור נתן לי האדמו"ר מליובאוויטש צ'ק לטובת 'לניאדו' על סך 180 דולר ואגב כך אמר: אל תשמרו את הצ'ק הזה לסגולה, אלא תפדו אותו. ואחר הוסיף: בליובאוויטש לא נהגו לכתוב מכתבי מליצה לחיזוק מוסדות, אבל נתנו כסף, וזה היה החיזוק הגדול ביותר...

פסוקי דזמרה בשעתיים תמימות

בכך, מסתבר, לא תמה אותה שיחה ארוכה. במהלך השיחה שהתפתחה הגענו לדבר על הליכותיו ומנהגו בקודש של האדמו"ר מקלויזנבורג. האדמו"ר מליובאוויטש התעניין בכל פרט ופרט. בתוך כך סיפרתי כי בראש השנה האחרון התפללתי במחיצתו של הרבי ועמדתי די קרוב אליו. כשהרבי פתח את תפילתו ב'אדון עולם', הבטתי בשעון וראיתי שעד 'המלך' התפלל שעתיים תמימות ("שטארקע צווי שעה"). האדמו"ר מליובאוויטש הגיב בהתפעלות: "ווי זאגט איר? פסוקי דזמרה, שטארקע צווי שעה?" (איך אתם אומרים? פסוקי דזמרה, שעתיים תמימות?). ואז הניח את ידו הקדושה כשהיא נשענת על השולחן על לבו ואמר: "זאל עם דער אויבערשטער געבן כוח, זאל עם דער אויבערשטער געבן כוח" (שהקדוש-ברוך-הוא יתן לו כוח, שהקדוש-ברוך-הוא יתן לו כוח).

בהמשך התעניין האדמו"ר בדרשה שהרבי מקלויזנבורג אומר מדי שבת-מברכים, האם זה לפני או אחרי קריאת התורה. השבתי שלפני. הוא שאל: הרי תורה שבכתב קודמת לתורה שבעל-פה? אמרתי: על הקלויזנבורגער רבי אין קושיה ואילו הליובאוויטשער רבי אינו זקוק לתירוץ שלי. העסקנים שישבו עמי בחדר ניסו בכל זאת לתרץ ואחרי שהם סיימו, האדמו"ר ביקש שנשאל על כך את האדמו"ר מקלויזנבורג.

הפגישה הממושכת הזאת הייתה ביום חמישי בערב. בבוקר של יום שישי הלכתי אל האדמו"ר מקלויזנבורג כדי לדווח על הפגישה. קודם-כל הזכרתי את התעניינותו של האדמו"ר מליובאוויטש על הדרשה בשבת-מברכים ועל מועד אמירתה, לפני או אחרי קריאת-התורה, אחר-כך המשכנו לשוחח בנושאים שונים. מובן שלא שאלתי את הרבי מה התשובה. אני סיפרתי ואם הרבי ירצה, הוא יענה לי. ברוך ה', הייתה לי סייעתא דשמיא לדעת איך לדבר עם רבי. לפני שיצאתי, כשכבר עמדתי על מפתן החדר, אמר לי הרבי בניגון מתמשך שנשמע באוזניי עד עצם היום הזה: "זאלסט עם זוגען... איך וייס נישט (אמור לו, שאיני יודע (את הטעם)) – מכל מקום, נאמר, 'אל תיטוש תורת אמך'. כך היה נהוג אצל ה'חתם-סופר', ה'יטב-לב' וה'ישמח משה'; או שאומרים דרשה לפני קריאת התורה או לפני מנחה בשבת אחר הצהרים". האמת היא שבשעת מעשה לא חשבתי שחשוב כל-כך להעביר לאדמו"ר מליובאוויטש את התשובה, אולם ביום שלישי קיבלתי טלפון ממזכירו, הרב לייב גרונר, ששאל בשם הרבי אם קיבלתי תשובה. מסרתי לו על אתר את תשובת האדמו"ר בלשונו המדויקת.

ארבע שעות של המתנה לטלפון כשהאדמו"ר מקלויזנבורג עבר את ניתוח הלב בשנת תשל"ח, הנהיגו באותו יום בצאנז תענית. אני הייתי אז ליד הרבי ולפני שהוכנס לחדר הניתוחים, הצטרפו אל הרבי רק בניו ואנוכי. לפני שנכנס לחדר, בעומדו על המפתן, החזיק בבנו הבכור, כ"ק האדמו"ר מצאנז שליט"א, ואמר בקול גדול מאוד: "דע את אלוקי אביך ועבדהו". הוא אמר זאת בקול רם כל-כך, עד כדי כך ששמעו את דבריו גם בבניין הסמוך.

הניתוח נמשך כמה שעות ובינתיים פרשנו לבית-הכנסת, שם אמרנו עם כל הקהל תהילים וקראנו "ויחל". לאחר שהניתוח עבר ב"ה בהצלחה והספקתי לשבור את הצום, נזכרתי שלא הודעתי על כך לאדמו"ר מליובאוויטש. טלפנתי למזכירות ודקות ספורות לאחר מכן, מסרו לי את תגובתו של האדמו"ר. מתי, שאל האדמו"ר, נגמר הניתוח? עניתי שבשעה שלוש אחר-הצהרים. הרבי מליובאוויטש שאל: מהשעה שלוש עד השעה שבע לא יכלו להודיע לי? הרי אני לא מפסיק לחשוב על כך! עד כדי כך הייתה גדולה דאגתו של האדמו"ר מליובאוויטש לאדמו"ר מקלויזנבורג. הגיעו הדברים לידי כך שפעם אחת אמר לי הרבי מקלויזנבורג, את הדברים הבאים: "אני מרגיש שהליובאוויטשער רבי חושב עלי כל יום".

הניתוח היה בחורף. נזיפה אחת מהאדמו"ר מליובאוויטש הספיקה לי, ולאחר הניתוח דאגתי לדווח אחת לשבועיים לאחד ממזכיריו על קצב ההשתפרות וההחלמה של הרבי. בקיץ, שהיתי תקופה מסוימת בהרים, ולא טלפנתי לעדכן. ביום חמישי אחד, מטלפן מזכירו האישי של האדמו"ר מליובאוויטש, הרב חודוקוב ע"ה, לביתי. חמי היה בבית והרב חודוקוב שואל אם יוכל לדבר איתי. חמי ענה שאני ב'קאנטרי' (בהרים) והרב חודוקוב שאל מתי ניתן יהיה למצוא אותי בבית. חמי ענה שאחזור כנראה ביום ראשון. ביום ראשון, טלפן הרב חודוקוב פעם נוספת, אך גם הפעם לא הייתי, ונאמר לו שאהיה ביום שני. ביום שני התקשר שוב ולבקשתו דיווחתי לו על מצב הרבי מקלויזנבורג. עוד באותו ערב הוא טלפן אלי פעם נוספת וסיפר שהאדמו"ר מליובאוויטש שאל אותו כבר ביום חמישי, מה נשמע עם הרבי מקלויזנבורג, באומרו שלא שמע אודותיו זמן רב. הרב חודוקוב השיב כי יטלפן מיד לר' בנימין וויליגער. מאז, מיום חמישי, היה האדמו"ר שואל וחוזר ושואל אותו כמה פעמים ביום: נו, מצאת אותו? שאלת אותו? והרב חודוקוב היה עונה לרבי שלא מצא אותי בבית. כשנכנס לחדרו של האדמו"ר ביום שני, הרבי שאל אותו מיד בכניסתו, מה עם בנימין וויליגער. הרב חודוקוב לא הספיק לסיים את המשפט ולומר שאני כבר בבית, והאדמו"ר מליובאוויטש מיד שאל אותו: נו, כשבנימין וויליגער כבר בבית, עדיין אי-אפשר לדעת כבר מה שלום הרבי מקלויזנבורג?...

שאלה אחת לשלושה אנשים

בצאנז יוצא, עד עצם היום הזה, מדי חודש, ירחון תורני בשם 'צאנז'. פעם, לאחר חג השבועות, מטלפן אלי מזכירו של האדמו"ר מליובאוויטש ושואל מי אחראי על הירחון הזה. עניתי שמן הסתם הבנים של הרבי. המזכיר, הרב גרונר, המשיך ואמר שהאדמו"ר ביקש לדעת אם אני האחראי על הירחון. אם כן, הרבי רוצה לצוות עלי משהו. ואם מישהו אחראי על כך, רוצה הרבי לבקש משהו. שאלתי במה העניין והרב גרונר הסביר שמדובר בגיליון האחרון שיצא לאור שבו פורסמו במדור 'דברי אלוקים חיים', דברים קשים מאוד ששוברים ליבו של אדם, והוא ציטט לי במדויק את דברי הרבי מליובאוויטש כלשונם (בתרגום מאידיש): חסידות בכלל צריכה חיזוק ועידוד; חסידי צאנז בפרט זקוקים לחיזוק ועידוד, שכן הרבי אינו בקו הבריאות. ודברים אלה שוברים מאוד ואין הם מתאימים. אשר על כן, אם אתה אחראי על כך, דאג לכך שהדבר לא יישנה, ואם מישהו אחר אחראי על כך, העבר לו את בקשתי עם הנימוק. אני מוכרח לומר שיצאתי מכליי לשמע הדברים. הרבי מליובאוויטש שמנהל אימפריה חובקת תבל ומפעיל שליחים בעולם כולו, מוצא זמן לעיין בעלון של צאנז, שאפילו אני עצמי, כשהרב גרונר התעניין אם קראתי את המאמר ההוא, עניתי בחיוב למרות שבסך-הכל עברתי עליו ברפרוף. ואילו הרבי מליובאוויטש מצא זמן לעיין בו והיה לו אכפת שמכאן ולהבא יתקנו את העניין הזה. זה נורא נוראות!

בשנת תשכ"ו, כשהרבי מקלויזנבורג שהה כבר בארץ-הקודש, הוא טלפן אלי בנוגע לעניין כללי מסוים וביקש ממני לשאול על העניין הזה שלושה אנשים ולמסור לו את תשובותיהם: האדמו"ר מבאיאן, הרב הנקין והאדמו"ר מליובאוויטש. הבקשה הגיעה אלי ביום ראשון בבוקר והאדמו"ר ביקש שאשאל במשך היום ובלילה אטלפן למסור את התשובות. אמרתי: רבי, לאדמו"ר מבאיאן אוכל ללכת ולקבל תשובה, כך גם בקשר לרב הנקין, אולם באשר לליובאוויטשער רבי, אינני יודע כמה זמן זה עלול להימשך. השיב לי הרבי: זאת בקשתי. אם תצליח לעשות זאת – טוב, ואם לא תהיה לך תשובה – לא תהיה.

ניגשתי למרכז ליובאוויטש, הבניין המפורסם המכונה '770', ואמרתי למזכירו האישי של האדמו"ר, הרב חודקוב, שהרבי מקלויזנבורג ביקש ממני לשאול משהו. הרב חודוקוב שהיה איש מסודר ומחושב מאוד, אמר לי שארשום את השאלה על פתק ולאחר תפילת מנחה יאמר לי מתי אוכל להיכנס אל הרבי או באיזו צורה אחרת אקבל את התשובה. בזמן הנותר עד מנחה הלכתי לאדמו"ר מבאיאן ולרב הנקין. שניהם ענו את אותה תשובה ושניהם גם ביקשו שאמסור להם מה ענה האדמו"ר מליובאוויטש. חזרתי לליובאוויטש בשעה 3:15, שעתה הקבועה של תפילת מנחה. עם בואי, ניגש אלי הרב חודוקוב ואומר: הרי לא כתבת מה אתם רוצים! אני הרי בכל זאת מונקאטשער במקור וידעתי איך להסתדר עם טיעון כזה, ותכף עניתי: אני לא כתבתי מה אני רוצה? הרי כתבתי: "כ"ק אדמו"ר מקלויזנבורג צלצל אליי שאדבר פנים אל פנים עם הוד כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש"... בקיצור, הרב חודקוב סידר לי להיכנס לחדרו של האדמו"ר בשעה שבע בערב.

הגעתי בשעה היעודה עם עוד שני אנשים נכבדים (אחד מהם הקים פעם ישיבה במכסיקו והשני נמנה עם זקני חסידי צאנז) שהרבי ביקש ממני לבוא עמם ונכנסנו אל הקודש פנימה. דיברנו על העניין שהרבי מקלויזנבורג ביקש לברר וכשסיימנו לשוחח ולדון בנושא, רציתי לסכם את הדברים באומרי שאת דברים אלו אמסור לרבי מקלויזנבורג. אמר לי האדמו"ר מליובאוויטש: ר' בנימין, איר זאגט גוט איבער (הנך חוזר טוב). בסופו של דבר, אגב, שלושת הנשאלים השיבו את אותה תשובה.

באותו ביקור הבאתי לאדמו"ר מליובאוויטש את קובץ 'שבילי הרפואה' שיוצא מפעם לפעם בצאנז עם דברי תורה ודיונים תורניים בענייני רפואה. האדמו"ר הביט בקובץ ואמר בחריפות רבה: "זהו החלק החמישי של הקובץ ועד כה לא ראיתי אותו! מסתמא, אם אני לא ראיתי קובץ זה, גם אחרים לא ראו אותו. מה זאת? הרי קובץ כזה היה צריך להיות מתורגם לאנגלית. היו צריכים לפרסם על כך בעיתונים. היו צריכים לדאוג שיפורסם על כך ביום ראשון ב'ניו-יורק-טיימס', ב'וושינגטון-פוסט'. מה קורה כאן? מה השינה הזאת?". הערתי בעדינות שהדברים אינם כה פשוטים וכי כיצד ניתן להגיע למערכות העיתונים הגדולים, והרבי מליובאוויטש השיב: ווי אזוי קומט מען? מיט א פאר דולר (איך מגיעים? עם כמה דולרים). והמשיך: בלי שום פרוטקציה. בדיוק כמו שמגיעים לר' גרשון ג'ייקובסון (עורך ה'אלגמיינער זשורנאל'). גרשון לוקח כסף וגם הם לוקחים כסף...

אחר-כך התגלגלה השיחה למפעל הש"ס שהקים כ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל. האדמו"ר מליובאוויטש הפליא מאוד את מעלת המפעל הזה באומרו: זה ירומם את עולם התורה. הרבי העריך בוודאות כי "העניין הנפלא הזה יתקבל ויתפשט. ילמדו במפעל הש"ס באוסטרליה, באפריקה ובעוד הרבה מקומות".

הסחורה, האובדן, ההלצה והנחת התפילין

"היה עוד מכנה משותף בין הרבי מליובאוויטש לאדמו"ר מקלויזנבורג – פירוש רש"י על התורה. מאז שנת תשכ"ה, החל האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל לבאר מדי שבת ביאורים בפירוש רש"י עם שיטה מיוחדת שסלל בהבנת הרש"י. האדמו"ר מקלויזנבורג היה מוסר מדי יום חמישי שיעור מיוחד שנקרא 'חומש-רש"י', והיה מוקיר ומחבב מאוד את השיעור הזה.

כשהאדמו"ר מליובאוויטש הכריז על 'המבצעים' לזיכוי הרבים במצוות, התבטא באוזניי האדמו"ר מקלויזנבורג: "אני מקנא בו שיש לו כתפיים כאלו רחבות לקחת על עצמו את כל האחריות ואת הדבר הנשגב הזה. אני הייתי מפחד לעשות זאת". בהזדמנות אחרת ביקש ממני האדמו"ר מקלויזנבורג שאתאר לו בדייקנות איך חסידי חב"ד יוצאים להניח תפילין ליהודים. סיפרתי לו שהם עומדים בשדרה החמישית, עוצרים אנשים, שואלים: "האם אתה יהודי?", ובמידה והם נענים בחיוב, הם מזמינים את היהודי להניח תפילין. כשסיימתי, ניכרה על פניו נהרה והוא לא חדל להביע את התפעלותו מהעוז ורוח השליחות שבה מחונכים וגדלים חסידי חב"ד על-ידי רבם.

בכלל, הוא היה מלא הערכה והערצה לרבי ולחסידים היוצאים במצוות הרבי למקומות נידחים ומקיימים שם את המבצעים הקדושים להפצת אור היהדות והחסידות. אולם יותר מכל, היה האדמו"ר מקלויזנבורג מתפעל ממידת אמונת הצדיקים שיש בליובאוויטש. יותר מכפי שניתן למצוא בכל חצר אחרת או חוג אחר. תמיד היה שח ומדבר על כך בהערצה עצומה, וכשמישהו ניסה לטעון טענות כלשהן על ה'הפרזה' של חסידי ליובאוויטש באמונה והתקשרות לרבם, דחה זאת בכל תוקף והיה עונה על כך בחריפות: "אדרבה, אצל אחרים העניין חסר בקשר שלהם לרבותיהם"...

הקשר המיוחד הזה הוליד פעם 'מופת' של ממש. פעם הבחנתי שנעלמה ממני סחורה מסוימת בסכום נכבד שערכו כ-30 אלף דולר. לא הצלחתי להיזכר למי מכרתי את הסחורה ולבסוף טלפנתי למשמש של הרבי מקלויזנבורג, ביקשתי שיספר זאת לרבי וביקשתי ברכה. כעבור דקות ספורות הוא יוצא, ואומר לי שהרבי אמר: "אמור לבנימין, מסתמא הסתכל איך הליובאוויטשע חבר'ה מניחים תפילין ושכח איפה הניח את הסחורה". "הבנתי שאם הרבי משתמש בלשון מליצה כנראה שאמצא זאת. כעבור יום, פגשתי בבנק אברך ונזכרתי שלפני זמן-מה נתתי לאביו סחורה מסוימת, אולם הדבר פרח מזיכרוני ולא הספקתי לרשום את הדבר בפנקסי – כי מיד לאחר מסירת הסחורה נזדמן לי לראות בחורים חב"דיים עומדים ומניחים תפילין ליהודים והבטתי בהם שעה ארוכה. ביקשתי מאותו אברך להתקשר לאביו ולברר אם אכן זה מה שהיה. ואכן התברר שכך הווה.

כשר' מוניה שפירא יצא נוטף זעה

גם בשנים המאוחרות, הייתה לי הזכות להיות המוליך והמביא של שליחויות שונות בין האדמו"ר מקלויזנבורג לאדמו"ר מליובאוויטש, גם בדברים שלמרות שחלפו .. שנים, טרם הגיעה השעה לפרסמם. זכור לא אשכח 'יחידות' שלי, בחדרו של האדמו"ר מליובאוויטש, שארכה למעלה משעה. דיברתי עם האדמו"ר על כמה וכמה עניינים כלליים ופרטיים, אך בעיקר בנושאים שנגעו בקלויזנבורג ובשליחויות מסוימות עם הרבי מקלויזנבורג. הרבי מליובאוויטש התעניין מאוד, כדרכו בקודש, בדרכי הרבי מקלויזנבורג והליכותיו. אני זוכר שבאותה תקופה שרר בחדר חום גדול. לפני שנכנסתי, יצא מהחדר ח"כ הרב אברהם שפירא ז"ל, כולו נוטף זיעה כמים, וחתנו ור' אלימלך ניימן שהמתינו לו בחוץ, שפכו עליו מיד ספלי מים קרים כדי לצננו. כזה היה החום ששרר בחדרו של הרבי וגם אני חשתי בכך כשישבתי בפנים. על תוכן הדברים איני רשאי עוד לספר. אני יכול רק לציין שלמרות החום הכבד, הרבי המשיך לשבת כרגיל בחדרו הקטן שהיה עמוס ספרים לעייפה, הכול היה כה צפוף, ואני ישבתי שם למעלה משעה.

בשנים הבאות, כשהרבי מקלויזנבורג כבר חלה, הייתי אצל האדמו"ר מליובאוויטש בשבת פרשת פרה לרגל שמחה משפחתית שנערכה במקום. בהתוועדות הושיבו אותי בשורות שמאחורי מקום מושב הרבי. בין שיחה אחת לשנייה, כשהקהל שר, הרמתי כוסית ואמרתי לרבי, "לחיים". הרבי מליובאוויטש הנהן בראשו, אמר "לחיים ולברכה", ציווה עלי לשתות עד הסוף ואחר המשיך להביט בי זמן ממושך. אמר לי אחד החסידים החשובים שישב לידי: כנראה שהרבי רוצה שתתקרב אליו. ניגשתי והרבי שאל: מה שלום הרבי מקלויזנבורג? לא הספקתי לענות והרבי מליובאוויטש המשיך: שמעתי שבפורים כל הקהל עבר על פניו. כשלעצמי, התביישתי שאני עצמי אפילו לא הספקתי לשמוע על כך והרבי מליובאוויטש כבר שמע על כך, שכן מעבר הקהל על פני הרבי היה אות לטובה. והוא הורה לי לומר שוב "לחיים" ובירך את הרבי מקלויזנבורג ברפואה שלמה ובשורות טובות" --חייל של המלך - שיחה, 21:03, ט"ו בניסן, ה'תש"ף 21:03, 9 באפריל 2020 (IST)