שחיטה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ממוזער ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: העתקה מהמכלול ללא התאמה וללא ההקשר החבד"י.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
שחיטה
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, י"ב, כ"א
משנה חולין, א', ו'
תלמוד בבלי מסכת חולין פרקים א' ו-ב'
משנה תורה לרמב"ם הלכות שחיטה א- ה
שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימנים א-כז
ספרי מניין המצוות ספר המצוות לרמב"ם עשה קמו

ספר החינוך מצווה תנ"א

שחיטה היא מצווה המכשירה את בעל החיים - בהמה, חיה או עוף טהורים - לאכילה או לקורבן, על ידי נטילת חייהם, באמצעות חיתוך צווארם בסכין על פי הלכות שחיטה. שחיטה שלא נעשתה כהלכה הופכת את הבשר הנשחט לנבלה. יוצאים מכלל זה הם דגים וחגבים כשרים המותרים באכילה בכל סוג של המתה. כמו כן בעלי חיים טמאים (באופן שהותרו באכילה, כגון לחולה מסוכן) אינם צריכים שחיטה[1].

רקע[עריכה]

ההלכה מייחסת חשיבות רבה להלכות השחיטה, וכשרותו של בשר בהמה, חיה או עוף מותנה, בין היתר, בפעולת שחיטה כהלכתה. מקור מצוות השחיטה הוא בפסוק:"וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צוויתיך, ואכלת בשעריך." (דברים, י"ב, כ"א) חמש הלכות השחיטה (ראו להלן) אינן כתובות בתורה ומקורן בהלכות שנאמרו למשה במתן תורה.

על מנת שבשר יוגדר ככשר, חייבים להתקיים בו התנאים הבאים:

מהלך השחיטה[עריכה]

על פי ההלכה השחיטה מבוצעת על ידי שיסוף צווארו של בעל החיים בסכין חדה וחלקה מפגימות הנקראת חלף. כתוצאה מהשיסוף, נחתכת הוושט של בעל החיים או קנה הנשימה או שניהם.

ברכת השחיטה[עריכה]

לפני פעולת השחיטה השוחט מברך: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּחִיטָה".

מן המובחר, שבפעולת השחיטה ייחתכו גם הקנה וגם הוושט של הנשחט, אך השחיטה כשרה אם נחתך רובו של אחד מהם בעוף, והרוב של שניהם בבהמה ובחיה. הקנה והוושט מכונים בהלכה "סימנים". לאחר השחיטה על השוחט לבדוק אם הקנה והוושט נחתכו כשיעור הנדרש, פעולה זו נקראת "בדיקת סימנים".

בשחיטת בהמה (ולא עוף או חיה), ההלכה קובעת כי השוחט חייב להפריש את חלקי הזרוע, לחיים וקיבה מן הבהמה ולתתם לכהן ללא תשלום[7], ועליו לעשות כן מיד אחר תהליך השחיטה[8].

השולחן ערוך פוסק כי השוחט ומצא הבהמה טרפה אינו חייב בהפרשת הזרוע, לחיים וקיבה.[9] ויש חלוקים שגם במקרה של "שחט ומצא טריפה" חייב לתת חלקים הללו לכהן, ויעשה הכהן עם החלקים כרצונו.[10]

סכין השחיטה[עריכה]

סכין השחיטה חייבת להיות חלקה מכל פגימה שהיא כדי למנוע עיקור. השוחט משחיז ומחליק את הסכין באמצעות סדרת אבנים בדרגות חספוס שונות עד לקבלת סכין כשרה לשחיטה. לפני השחיטה בודק השוחט את הסכין היטב, במתינות ובריכוז רב, באמצעות העברת ציפורן האצבע על להב הסכין, הלוך וחזור על כל אחד משלשת צידי הלהב, ובסך הכל שש בדיקות. לאחר השחיטה בודק השוחט שוב את הסכין, ואם נמצאה בה פגימה, השחיטה נפסלת מספק.

ההלכות העיקריות בשחיטה[עריכה]

הגמרא מלמדת חמישה דברים הפוסלים בשחיטה.

  • שהייה - הפסקת פעולת השחיטה למשך זמן מסוים פוסלת את השחיטה.[11]
  • דרסה - לחיצת הסכין אל הצוואר, תוך הפעלת כוח, ולא חיתוך באמצעות הולכת והבאת הסכין, קדימה ואחורה.[12]
  • חלדה - הסתרת הסכין על ידי עצם כלשהו (מטלית) במהלך השחיטה.[13] כמו החדרת הסכין מצדי הצוואר בין הקנה והוושט וחיתוכם כלפי חוץ.[14] או השם חלדה מרמז על החולדה שנמצאת במקומות נסתרים.[15]
  • הגרמה - שחיטה מעל או מתחת למקום השחיטה בקנה או בושט, פסולה.
  • עיקור - עקירת הקנה והוושט ממקום חיבורם בלסת או קריעתם במקום חיתוכם פוסלת את השחיטה. סכין פגומה גורמת לקריעת ה"סימנים" ולכן שחיטה בסכין פגומה, פוסלת את השחיטה.

לאחר שחיטת חיה או עוף (אך לא לאחר שחיטת בהמה) יש לכסות את דמם, כמפורש בספר ויקרא.[16]

בדיקות[עריכה]

בדיקת הסכין[עריכה]

לסכין השחיטה (ה'חלף') אין חזקה הלכתית אם הוא תקין או פגום, ועל כן יש לבדוק אותו לפני מעשה. ואף על פי שבבדיקה הראשונה יצא הסכין מחזקת איסור, צריך בדיקה שנייה לכתחילה אחר השחיטה, שמא נפגם הסכין בעור הצואר. המנהג ביום במשחטות בפועל הוא לבדוק לאחר כמה שחיטות ולהשליך את שחיטות הביניים במידה ונמצאה פגימה.

בדיקת הריאות[עריכה]

לאחר השחיטה, יש לבדוק שבעל החיים אינו טרפה. רוב הבהמות והעופות אינן טרפות, ואין צורך לבדוק את 18 סוגי הטרפות המצויות בבהמה, אפילו לכתחילה. אם נמצא יסוד סביר לפגם (רעותא), יש לבדוק את האיבר הספציפי. החריג לכלל זה הוא הריאות של הבהמה (חוץ מגדי ותיש, וראו בהמשך); מנהג כל ישראל (מתקנת הגאונים) לבדוק המצאות סירכות בריאה, משום שהן שכיחות.

בריאה יש שתי בדיקות:

  • בדיקת פנים: במהלכה הבודק תוחב את ידו לבטן הבהמה ומרגיש באמצעות מישוש ביד אם יש בה סירכות.
  • בדיקת חוץ: במהלכה מוציא הבודק את הריאה אחרי הבדיקה הפנימית, כדי לבדוק לפי מראה עינים ובמידת הצורך אף לנפח את הריאה, לבדוק אם אין בה נקב.

"סירכות" אפשריות בריאה:

לעיתים קרובות, אף על פי שאין נקב גלוי בריאות, ישנה הצטברות ריר או גוש רקמה על גבי הריאות, והוא נקרא "סירכא". נגזרת של המילה "שרוך נעל"[17].

החשש בסירכא כזו, לפי דעת רש"י, משום שהיא עשויה להסתיר נקב ברקמת הריאה עצמה, ולפי דעת בעלי התוספות, משום שהסירכא עשויה להיפרד מהרקמה ולגרום לנקב. התלמוד בבלי והשולחן ערוך מבארים סוגים שונים של סירכות, לפי מיקומן בריאות ולפי הידבקותן לאיברים אחרים הסמוכים לריאות. קיימת מחלוקת בין הפוסקים האם מותר למשמש ולמעך את הסירכא, ואם התנתקה הרי מתברר שלא הייתה סירכא של ממש אלא ריר בעלמא, או שמא אסור למעך אלא יש להסיר את הסירכא ולבדוק. שיטת הבית יוסף להחמיר ("וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל")[18], בעוד הרמ"א מביא את מנהג האשכנזים להקל, אך הוסיף ואמר שצריך להקפיד מאד לעשות את המישמוש כראוי ולא בחוזק רב.

  • עופות - אין צורך לבדוק כלל, אם כי בעקבות פיתוח זני עופות כבדים למאכל וכן בעקבות התפשטות נגיף הראו (Reovirus), הפכו מקרי קריעת הגידים ברגל העוף לשכיחים, ועל כן המחמירים בודקים את צומת הגידים ברגל העוף.
  • גדיים ותיישים - בהם כמעט ולא מצויות סירכות בריאות, ולפי כמה דעות אין צורך לבדוק עבור סירכות[19]

בדיקת הכרס[עריכה]

בשנים האחרונות התברר שבמדינות דרום אמריקה בפרט, וגם במקומות אחרים נוהגים הבוקרים במקרים מסוימים של התנפחות כרס הבהמה, לדקור את הכרס (על ידי הכנסת סכין או פגיון ליד הצלע ה-13 של הבהמה) כדי להוציא ממנו אויר, לפי רוב הפוסקים דבר זה מטריף את הבהמה[20], לכן יש צורך בבדיקת הכרס של כל בהמה ובהמה שאינו טרפה. וזה כיון שיש ריעותא בסבירות גבוהה שהבהמה נדקרה. בדיון שנערך ברבנות הראשית לישראל בשנת תשס"ח ניתנה הוראה לבודקי פנים לעקוב אחרי טרפה זו, ובבד"צים שונים יש משגיחים מיוחדים שמשגיחים על כך.[21]

בשר חלק (גלאט)[עריכה]

לכל השיטות לאחר הבדיקות, אם מסתבר שלא היה נקב מתחת לסרכא, הרי שהבשר כשר. עם זאת היות שהתעוררו שאלות, והיה צורך בבדיקת הריאות, ההחלטה על כשרות הבשר לא התקבלה באופן "חלק" [ביידיש - גלאט] ולכן לא יוגדר הבשר כגלאט. בשר גלאט הוא רק כזה שבעת השחיטה לא נמצאו סירכות בריאה, ולא התעוררה כל שאלה.

אנשים הרוצים להדר בכשרות קונים בשר גלאט. רוב מערכות הכשרות מספקות לצד בשר כשר, גם בשר בכשרות מהודרת - "גלאט". ישנם גם בד"צים פרטיים המספקים רק בשר "גלאט". תגית "חלק-בית יוסף" מצביעה על כך שהריאה נבדקה על פי חומרות הבית יוסף. (שגם קרומים ממחצית האונה ופנימה, וכן רירים סתם, הם בגדר סירכות).

ראו גם[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

  • http: //www.israel613.com/SHCHITA3.htm קובץ כל ספרי שחיטה המובהקים בענייני הגרמה, ספרי שחיטה

הערות שוליים

  1. רבי יוסף באב"ד, מנחת חינוך, פרשת ראה, מצוה תע"ב, ד"ה שלא.
  2. לבהמה: מעלת גירה, מפריסת פרסה ושוסעת שסע
  3. מאמרו של הראב"ד משה שטרנבוך בספר אוצרות ירושלים
  4. השוחט חייב להיות בקי בהלכות שחיטה. חוסנו הנפשי של השוחט חייב להבדק על ידי מומחה שהוא איננו 'מתעלף' ושוהה. כיום המנהג (לעיכובא) ששחיטה ללא הסמכה מסודרת הינה פסולה. (שולחן ערוך יורה דעה א', א'.) בעבר די היה לשוחט להיות בקי בהלכות שחיטה בדיקת הסכין והסימנים. כיום הוא איננו מקבל אישור ללא ידיעה מספקת בכל שיטות הפסק ופרטי הפרטים. וכן המנהג ברבנות הראשית.
  5. במקרה בו החיה לא נבדקה מטריפות שיש לבדוק, ישנה מחלוקת מה דינה (שולחן ערוך יורה דעה לט ב
  6. גם על השוחט חלים כל חיובי הידיעה בהתאם למעשיו. כאמור בהערה על השוחט
  7. שולחן ערוך יורה דעה]ס"א, כ"ח.
  8. "מצווה להפרישם מיד" -שולחן ערוך יורה דעה ס"א, ה'.
  9. שולחן ערוך יורה דעה ס"א, ו'.
  10. תורת יקותיאל לשולחן ערוך (רפאל זיסקינד) יורה דעה סימן ס"א שכן הוא דעת הרמב"ם והספרא
  11. רמב"ם הלכות שחיטה, ג', ב'.
  12. רמב"ם הלכות שחיטה, ג', י"א.
  13. רמב"ם הלכות שחיטה, ג', י'.
  14. רמב"ם הלכות שחיטה, ג', ט'.
  15. מסכת חולין, כ, ב.
  16. ויקרא י"ז, י"ג.
  17. מאמר ארוך על זה בחוברת דעת כשרות מספר 11 עמוד 55 ואילך, באתר היברובוקס :http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47145&st=&pgnum=54
  18. שו"ע יורה דעה, סימן לט' סעיף י.
  19. שפתי דעת ליורה דעה סא, סעיף קטן טו (על סעיף כה)
  20. ראו בעניין זה בהגהת הטור בסימן מ"ח, וראו תשובת בעל הגידולי טהרה המובאת בשו"ת מלמד להועיל סימן ט
  21. ראו גם http://www.col.org.il/show_news.rtx?artID=39885