שבעת ימי אבלות

מנהג השבעה הוא אחד מדיני אבלות, החל על קרובי המשפחה מדרגה ראשונה של הנפטר, המחוייבים במשך שבעה ימים להישאר באותו בית ולקבל תנחומים, וכן חלים עליהם בימים אלו איסורים נוספים (ראו להלן). ימים אלו נספרים מאז שעת הקבורה, ואף אם הספיקו לשבת ולקבל תנחומים רק זמן מועט לפני שהחשיך - נחשב מקצת היום ככולו ועולה למנין שבעת ימי אבלות.

בשבת שבתוך שבעת ימי השבעה חלים דיני אבלות רק בדברים שבצנעה אך האבלים הולכים לבית הכנסת, וכן כאשר באמצע ימי השבעה חל חג, האבלות נעצרת ומתבטלת^[1].

מקור המנהג

המקור הראשון לניחום אבלים הוא במסכת סוטה^[2], שם מסופר שלאחר פטירת אברהם אבינו הגיע הקב"ה לנחם את יצחק, כמו שכתוב: "ויהי אחר מות אברהם, ויברך אלקים את יצחק בנו"^[3].

מקור התקנה הוא ממשה רבינו, שתיקן להם לישראל שלושה ימים לבכי ושבעה להספד.

הרמב"ם בהלכות אבלות^[4] כותב שמצוות אבלות הינה מדרבנן, אך ישנם דעות אחרות^[5] הסוברות שמצווה זו הינה מדאורייתא, ונכללת במצוות גמילות חסדים.

על אף שלכל הדעות זוהי מצווה, אין מברכים עליה מכיון שקיומה תלוי באבלים שצריכים להתנחם בדברים ששומעים, וכל מצווה שקיומה תלוי בידי אחרים אין מברכים עליה^[6].

דינים ומנהגים

שבעת ימי האבלות כרוכים בדינים ומנהגים רבים, חלקם מדברי סופרים, וחלקם לפי מנהגי חב"ד. להלן מצויינים המנהגים לפי סדר ימי השבעה, על פי המופיע בספרי חב"ד ועל פי הנהגות שנהגו רבותינו נשיאינו בעצמם בימי האבלות אחר קרוביהם. בהערות מובאים מקורות המנהגים ומקרים החורגים מהדין הפשוט.

בדיני אבלות ישנם פרטים נוספים רבים התלויים בגורמים שונים, עליהם יש לשאול רב מורה הוראה, אך ההוראה הכללית היא להקל^[7] כיון שאומרים שזו תועלת לנשמת הנפטר^[^{דרוש מקור]}.

הנחת תפילין ביום הראשון

אף שבשולחן ערוך כתוב שאסור על האבל להניח תפילין ביום הקבורה^[8], מנהג חב"ד להניח תפילין לאחר הקבורה אם עדיין לא שקעה השמש, ולהניח בלא ברכה^[9], וכן מניחים תפילין דרבינו תם^[10].

סעודת הבראה

הסעודה הראשונה שאוכל האבל לאחר הקבורה - אסורה להיות משלו, וידידיו ושכניו מביאים לו סעודה הקרויה סעודת הבראה^[11]. בסעודה זו נוהגים לתת לאבל לאכול ביצים או תבשיל של עדשים, המסמלים את האבלות שהינה כגלגל החוזר בעולם.

ישיבה ושכיבה

על האבלים לשבת על חפץ^[12] או כסא שגובהו פחות משלושה טפחים (24 ס"מ).

באם בין האבלים ישנם כאלו שהישיבה על מקום נמוך קשה להם, יכולים לשבת על כסא רגיל.

אסור לשבת על הרצפה, אלא בהפסק של חפץ כל שהוא, אך לא בהפסק בגד המשמש כלבוש.

פתיחה בדברים

אף שהאבל צריך לפתוח בדברים, אין הוא צריך לפתוח בדברים עם כל אחד ואחד מהמנחמים, אלא ברגע שפתח לאחד, אף שלאחר מכן מצטרפים אנשים נוספים לשיחה - אין הוא צריך לפתוח עמם בדברים ומותר להם להשתתף בשיחה^[13].

נוסח הניחום

לפני שהמנחמים נפטרים מלפני האבלים, אומרים להם (לכתחילה צריכים האבלים עצמם לשבת^[14], אך אסור לומר להם לשבת^[15]): "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים"^[16], ועל המנחמים להשיב אמן.

בדוחק, מותר לנחם את האבל גם בשבת, ומי שמנחם את האבל בשבת לא יאמר בנוסח הרגיל אלא יאמר: "שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא".

איסורי הנאה ומלאכה

במשך שבעת ימי האבלות אסור לאבלים לעסוק במלאכה^[17] ובמסחר, וכן אסורים בכתיבה^[18], ואסורים לצאת מהבית בו יושבים ומקבלים תנחומים^[19].

בנוסף לכך, אסורים בדברים המביאים להם הנאה, הכוללים את איסורי ההנאה שבתעניות^[20], וכן אסורים להסתפר ולגלח את שערם, לגהץ את בגדיהם או ללבוש בגדים חדשים או לכבס את בגדיו, והגברים צריכים ללבוש את הבגד העליון שקרעו בזמן הקבורה במשך כל שבעת הימים.

כמו כן האבלים אסורים בכל דבר שמביא אותם לידי שמחה, ובשל כך אסורים אפילו להחזיק תינוק בידיהם.

תפילות בבית האבל

נוהגים לסדר מניני תפילה בבית האבלים, והוא זכות לנשמת הנפטר. במקרה שיש מספר אבלים מעל גיל בר מצווה, מארגנים מנין נפרד לכל אחד.

את פרק המשניות 'איזהו מקומן' שקודם התפילה, מסיימים האבלים בלחש היות ואסור ללמוד בציבור, ואחד המתפללים אומר זאת בקול במקומם^[21], וכן אין אומרים ברכת כהנים בחזרת הש"ץ, ולא תחנון ונפילת אפיים ^[22], והאבל לא יעלה לתורה, אפילו אם בטעות קראו לו.

בסיום התפילה ואמירת שיעור התהילים היומי (שגם אותו מסיימים האבלים בלחש^[23]), מסיים אחד המתפללים את פרקי המשניות בקול והאבלים אומרים קדיש, ולאחר מכן אומרים המתפללים את מזמור מ"ט בתהילים והאבל אומר קדיש נוסף.

גם בתפילת מנחה נוהגים לומר את מזמור מ"ט.

לימוד תורה

האבל אסור בלימוד תורה, ואיסור זה כולל גם קריאה בתורה בשעת התפילה ועליה לתורה^[24], אך מותר לו ללמוד את ספר איוב, ואת נבואת ירמיהו על החורבן, וכן את הלכות אבלות בשולחן ערוך ואת פרק 'אלו מגלחין' שבמסכת מועד קטן, וגם זה מותר לו ללמוד רק לעצמו אך לא ללמד לאחרים^[25].

מותר ללמוד חסידות - ספר המנהגים (ע"ז?) והחי יתן אל ליבו עמוד נב

והרבי אף הסביר את הטעם לכך שהיות וכתוב ש"אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", וטעם איסור לימוד תורה באבלות היות שדברי התורה משמחים לב, אין סתירה בין איסור הלימוד לבין ההיתר ללמוד חסידות שהינה רזי תורה ונמסרת רק למי שלבו 'דואג בקרבו'^[26].

הספדים

על פי מנהג חב"ד, לא מספידים את הנפטר, אך בימי השבעה מספרים סיפורים ופתגמים אודות הנפטר.

אבלות בשבת

בערב שבת מתפללים מנחה מוקדם ככל האפשר, ולאחר תפילת מנחה לא אומרים את פרק מט, ומזמן מנחה קטנה ואילך מותר להתחיל בהכנות לשבת, ומי שנוהג לטבול במקווה - יכול לטבול בערב שבת אף כשהוא אבל.

בשבת אסורים לנהוג במנהגי אבלות שבפרהסיא, ובשל כך מותר ללכת להתפלל בבית הכנסת, ללבוש בגדים מכובסים, ונשים מותרות להתאפר, ויש להיזהר מלהראות מנהגי אבלות ברבים.

מנהגי אבלות שבצנעה נותרים גם בשבת, והאבל אסור בלימוד תורה ובתשמיש.

סיום השבעה

ביום האחרון של השבעה נוהגים להתפלל מוקדם יותר משאר הימים^[27].

לאחר התפילה יושבים האבלים, והמתפללים במניין יוצאים מהחדר וחוזרים ומנחמים אותם, ולאחר מכן גוערים בהם ומקימים אותם, אומרים "המקום יגדור פרצות עמו ישראל" ומברכים אותם באריכות ימים ושנים, ולאחר מכן נועצים מסמר ברצפה^[28] במקום שישבו שבעה.

נוהגים לומר 'לחיים' בסיום השבעה^[29].

אין נוהגים להקיף את הבית בו ישבו שבעה^[30], ויש הנוהגים להיכנס לבית של גוי בסיום השבעה^[31].

לאחר שקמים מהשבעה, בטלים דיני אבלות ומותר להתרחץ ולהחליף את הבגדים, ונוהגים לעלות אל הקבר ולומר שם פרקי תהילים^[32] וקדיש.

בתורת רבותינו נשיאינו

היות שעיקר מצוות הניחום הוא שדעתו של האבל תתיישב על ידי דברי הניחומים, ניתן לנחם גם על ידי מכתב^[33]

אבלות אצל רבותינו נשיאינו

אדמו"ר הזקן

לא ישב שבעה. אף שידע ברוח הקודש על פטירת אביו ר' ברוך ובנו ר' משה, לא רצה לשבת שבעה כדי שלא תיגרם קולא בעקבות שימוש ברוח הקודש.