ראייה
ראייה הוא אחד מחמשת החושים של האדם, והוא בעל ההשפעה החזקה ביותר על מציאותו של האדם. בהיות הנשמה למעלה, היא רואה רק עניינים רוחניים, אולם ברדתה לגוף היא מושפעת ממנו, והיא מוגבלת לראיית דברים גשמיים.
עניינה
הראיה היא החוש היותר נעלה של האדם, והיא בדרך כלל נמצאת בהקבלה לכח השמיעה של האדם, אשר הוא מוגבל יותר.
המעלה העיקרית של כח הראיה הוא ההתאמתות הגדולה שבאה על ידו, וכמו שאמרו חז"ל "אינה דומה שמיעה לראיה", וכן הוא גם פסק הדין בנוגע לדיני נפשות, שמי שראה את המעשה איננו רשאי לדון, שמאחר שהוא ראה את זה, זה נעשה אצלו כל כך אמיתי, עד שהוא לא יהיה מסוגל למצוא נקודת זכות עבורו.
זו החלוקה בין הראיה לשמיעה, שהיא החלוקה בין ספירת החכמה לספירת הבינה: שהדרגה הגבוהה ביותר של שכל, היא שהוא "רואה" בעיני שכלו את הדבר, דהיינו, שהדבר נעשה אצלו מאומת ו'מוחשי', על ידי כך שאור הנשמה, החלק הנקרא חיה שלמעלה מהשכל מאיר בו; לעומת השמיעה, שאף שהוא שומע את כל הפרטים, אך העניין איננו 'מוחשי' ומאומת לגמרי. מסיבה זאת בזוהר הקדוש ובתלמוד ירושלמי שהארתם מספירת החכמה משתמשים בלשון "תא חזי" (בא וראה), לעומת תלמוד הבבלי שהיא הארת הבינה שבה משתמשים בלשון "תא שמע" (בא ושמע).
מכיון שהראיה קודמת בחשיבותה לשמיעה וגם העיניים קודמים בשרשם לאזנים, נמצא כי לפי סדר ד' החושים שהם ראיה שמיעה ריח וטעם הראיה מכוונת כנגד האות י' של שם הוי"ה שהיא כנגד החכמה.
אך מבואר כי האורות העצמיים של העיניים לא נתגלו בשלימות, ורק האורות החיצונים של העיניים (בחינת המלכות) שבהם נתגלו בעולם התוהו. מסיבה זאת, האורות שבעולם התוהו לא הייתה להם קיום, וכולם נשברו. לעומת זאת בשלב המוקדם יותר של אורות האוזן שיצאו בשלימותם (בחינה הנקראת הבל) לא נשברו, והם אורות עולם העקודים.
לעתיד לבא כשיתוקנו אורות העיניים בשלימות, תהיה העבודה בבהירות השלימה של עולם התוהו, שיש בהם מעלה של בהירות וראיה למרחוק.
| ערך מורחב – הכרה והרגשה |
