ציונות

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ציונות היא תנועה לאומית שנוסדה לפני כמאה ועשרים שנה, על ידי קבוצת הוגים יהודים ביניהם: בנימין זאב הרצל, ומשה הס. במרכזה של האידאולוגיה הציונית עומדת הלאומיות כאשר לקיום התורה והמצוות ישנה עדיפות משנית, אם בכלל. לרעיון זה התנגדו רבותינו נשיאינו בכל תוקף.

מקור השם[עריכה]

השם ציונות, שהוטבע על ידי ההוגה נתן בירנבאום, בתיאור תנועת "חובבי ציון", לקוח מהפסוק "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה", בפסוק מכונה ירושלים בשם ציון. הקונגרס הציוני הראשון, קבל שם זה ככינוי הרשמי של התנועה.

האידאולוגיה הציונית[עריכה]

ההשקפה הציונית סוברת שהלאומיות[1] היינו מדינה שפה או מוצא אחיד. באה בראש סדר העדיפויות של כל יהודי. זה הדרך לאחדו ולשמרו כעם, שמירת המצוות נצרכו רק מחוץ לארץ ישראל, כמכנה משותף בין היהודים מכל העולם. אך כעת, כיון שקיים מכנה משותף אחר, אין צורך בהם. מקימי הציונות, ראו צורך חיוני בהקמת מדינה ליהודים. כשיעדים נוספים של הציונות, הוגדרו בקונגרסים שהתקיימו במשך השנים, כשהם משתנים בהתאם לזמן.

זרמים בציונות[עריכה]

  • ציונות מדינית - בהנהגתם של בנימין זאב הרצל ונורדאו. גרסה, שיש להשיג הסכם מדיני עם האומות ולאחר מכן להקים את המדינה.
  • ציונות מעשית - בהנהגתם של מ. ליליינבלום וי. ל. פינסקר. סוברת, כי יש לזרז עליה לארץ והתיישבות יהודית, על מנת לבסס את הבית הלאומי.
  • ציונות סוציאליסטית - בהנהגת נ. סירקין, ד. ב. ברוכוב, ח. ארלוזורוב וב. כצנלסון. שילוב ערכים סוציאליסטים של שיוויון ועבודה.
  • המזרח"י - בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס, מנהיג תנועת "המזרחי".
  • דתיים לאומיים - ציונות על פי משנת הרב קוק.
  • ציונות רוויזיוניסטית (מהפכנית) - בהנהגת זאב ז'בוטינסקי.

הציונות הדתית[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ציונות דתית

הציונות הדתית, רואה את ההתעוררות להקמת ריבונות יהודית בארץ ישראל כחלק מ'תהליך הגאולה'. עיקר השקפת הציונים הדתיים מבוססת על פי משנתו של אברהם יצחק הכהן קוק.

דעת רבותינו[עריכה]

בקונטרס ומעין מובאת התכתבות בין אדמו"ר הרש"ב לרב אהרונסון בקשר להתנגדות של הרבי לתנועה הציונית. במכתב התשובה של אדמו"ר הרש"ב, מבוארת הבעייתיות שבשיטה זו. ושהיא אף הרעה לעשות מחברת מפיצי ההשכלה, שהרי מי שנהיה למשכיל יודע שבכך עוזב את מסורת ישראל סבא, לא כן הציונים שפרקו מעליהם עול תומ"צ ואעפ"כ מחשיבים עצמם למחזיקי היהדות, כפי שכתבו "אשר לא זהו יהודי מי שמקיים את המצוות, כי אם מי שהוא ציוני אף שאינו מניח תפילין ואינו שומר את השבת רח"ל". כיוון שלטענתם יהודי הוא לאומי. וגם מה שלפתע נתעוררו לעלות לאה"ק, הוא לא מפני הקדושה שם, אלא מפני שכבר כמעט ונתערבו בגויים רק שהאנטישמיות לא נתנה להם להיות אזרחים במדינתם, ולכן חיפשו הגדרה לעצמם ובזה נתעורר הרצון הלאומי, אך כלל לא אכפת אם יהיה זה בא"י או בארץ אחרת. ולכן נלחמו רבותינו נשיאנו ברעיון הציוני. הרבי דוגל בשיטה שיש להפריד בין האיש והשיטה, ומעולם לא דחה את מנהיגי הציונות, אלא ניסה לקרבם לתורה ולמצוות.

אדמו"ר הרש"ב ביסס את עמדתו בעיקר על איסור 'שלושת השבועות'[2] - המובא במסכת כתובות[3], איסור הכולל בין היתר ניסיונות לדחיקת הקץ ע"י ריבוי תפילות ותחנונים - וקל וחומר במעשים גשמיים[4]: "הנה גם אם היו האנשים האלה שלמים עם ה' ותורתו וגם היה מקום לחשוב שישיגו מטרתם אין לנו לשמוע להם לדבר הזה לעשות את גאולתנו בכח עצמינו, והלא אין אנו רשאים גם לדחוק את הקץ להרבות תחנונים על זה, וכל שכן בכחות ותחבולות גשמיים[5], דהיינו לצאת מהגלות בזרוע אין אנו רשאים ולא בזה תהיה גאולתינו ופדות נפשינו ובפרט שהוא נגד תקותינו האמיתי, כי כל צפיותינו ותקוותינו הוא שיביא הקב"ה לנו משיח צדקנו במהרה בימינו אמן, כל חפצם לפרוק עול התורה והמצוות והלאומיות תהיה יהדותם".

גם אדמו"ר הריי"צ נלחם בציונות, ואף התבטא ואמר:" ...כאן אנו נמצאים בגלות בידי אומות העולם, בארץ ישראל נמצאים בגלות בידי יהודים, וקשה יותר להיות בגלות אצל רשעי ישראל מאשר אצל רשעי אומות העולם. הגלות בידי הגויים טובה מהגלות בידי יהודים, הגוי מחזיק את הגוף היהודי בגלות אך עם הנשמה היהודית אין לו עסק, ואילו הרשע היהודי מכניס את הנשמה היהודית בגלות ומחפש לטמא את הנשמה. חלק מסוים מרשעי ישראל שהתאספו בארץ ישראל מחפשים לטמא את הנשמות היהודיות לטמא את קדושת הארץ, לטמא את לשון הקודש. והתגברות הקליפה היא גדולה כל כך שהם מחפשים לינוק מן הקדושה באמצעות שמות של לשון הקודש, שהם קוראים למוסדות הרשע שלהם בהם הם משמדים ילדי ישראל, הם רוצים היו לא תהיה להכחיד את הניצוץ היהודי בילדי ישראל. בלשון הקודש שבה ברא הקב"ה את עולמו ונתן לנו את התורה, הם מדברים דברי חול ואיסור, מעלה אחת בכך שהוסיפו הרבה מילים חדשות עד שאין זה לשון הקודש, והלואי שהיו מוסיפים עוד יותר מילים, עד שלא ישאר בשפתם שום מילים של לשון הקודש, אז לא תהיה לקליפה יניקה מהקדושה. אלה שנמצאים כאן יכולים להיות שבעי רצון על שלא נמצאים שם בארעא דישראל הגלותי, שהאנשים היראים הגרים שם הם עבדים תחת ידי פריצי עמך"[6].

הרבי אמר[7] שבהקמת המדינה לא עברו על האיסור של "דחיקת הקץ", משום שהיו אז במצב של פיקוח נפש וזה היה מוכרח.

דרכי נועם[עריכה]

הרבי לא גורס ויכוח ציבורי בנושא, כיון שאינו מביא לשום דבר, ויכול אף לגרום לנזקים. הרב יוסף הכט רבה של אילת מספר לפני שנים רבות, בעקבות חילוקי דעות שנתעוררו בבית הכנסת שלו מסביב לאמירת מי שברך למדינה, עלה בדעתו לערוך דיון ציבורי בנושא זה, דיון שהיה גולש מטבע הדברים, גם לשאלות נוספות כגון שאלת היחס למדינה ולציונות בכלל, גיוס לצבא (כולל של בחורי ישיבות ושל בנות) וכיו"ב, והוא שאל את הרבי אם לקיים את הדיון והסימפוזיון הזה, ועל זה הוא זכה לקבל את המענה בזה"ל: "מיעוט הויכוח בכיו"ב ישובח".[8]

כאשר מישהו שאל את הרבי כיצד לשלב בין השיטה של חב"ד נגד הציונות, עם השיטה של חב"ד לקרב כל אחד ואחד. השיב הרבי כי צריך לקרב את האנשים באופן אישי, אבל לא לקרב יחד איתם את הציונות שבהם, מכיון שהם יהודים וצריך לקרבם.

הרבי סיפר גם באותה הזדמנות שעל ידי שקירב מספר מהציונים בדרכי נועם, הצליח לגרום למנוע אירוע מסוים שהיה גורם חילול ה' נורא ועצום. באותה הזדמנות הביע הרבי את מורת רוחו מגן הפסלים הממוקם באה"ק, שם יש ענינים שהם עבודה זרה ממש![9]

פירסום הטעות שברעיון "אתחלתא דגאולה"[עריכה]

למרות שהרבי הורה שלא להילחם בנושא, הרבי הורה לעסוק בשלילת הטעות החמורה כביכול המדינה הינה "אתחלתא דגאולה". דבר שנוגד להלכה שהרי הרמב"ם שהוא הפוסק היחידי בעניין פוסק שהגאולה תבוא ע"י משיח בלבד, ולכן כל "גאולה" שאינה ע"י משיח אין עליה שם גאולה כלל גם לא אתחלתא. לאחר ששלל הרבי את הרעיון בשיחה חריפה בחג השבועות [10] בשנת תשט"ו, אמר הרבי:"ישנם החושבים שדיבורים אלו יזיקו, אך האמת היא שלא זו בלבד שלא יזיקו – אלא שתהיה מהם גם תועלת".

הרבי גם התבטא [11] כי הסיבה היחידה שמצא לנפילת החללים הרבים – היא ההכרזה של ה"אתחלתא דגאולה"!

הרב יהודה פלדי נתבקש על ידי הרבי לעשות מערכה ציבורית בענין, כולל פרסום מאמרים בעיתונות בעניינים אלה בהסברה נאותה, והיה זה ביוזמתו של הרבי מבלי כל התעוררות מצדו[12]. הסופר הרב פרץ אוריאל צימר, שהיה ידוע בדעותיו הקנאיות בנושא הציונות והמדינה, נצטווה על ידי הרבי, להרבות בכתיבה אנטי ציונית. למרות רצונו העז להפסיק מלכתוב בנושאים בטענה "אינני סאטמערער", למרות זאת ציווה עליו הרבי להמשיך בתוף – "ודווקא בכיוון שכותב". ואכן בהוראת הרבי כתב את הספר "יהדות התורה והמדינה" - על יחס היהדות החרדית למדינה וליום העצמאות. כשראה הרבי את החוברת – התבטא כי היא כתובה בפחות מדי חריפות...

באחת ההזדמנויות[13] סיפר הרבי לר' אוריאל שכמה עסקנים חרדיים, מהעומדים בראש מפלגה חרדית חשובה, בקשו מהרבי שיפעל עליו להפסיק לכתוב, אבל הוראת הרבי אליו היתה שדוקא משום כך עליו לרבות בכתיבה.

באותה יחידות הוא גם סיפר לרבי, שעסקני חב"ד בארה"ק התרעמו על שפירסם דברים שהרבי אמר לו ביחידות קודמת בנושא זה, מכיון שסברו שהדברים יפים לאמרם בצינעא ובחדרי חדרים ביחידות, אך פירסום הדברים בעיתונות יכול להזיק לתדמיתה של חב"ד ואולי גם לתקציבים שהיא מקבלת מן השלטון. תשובת הרבי היתה: לא רק שניחא לי בפירסום הדברים, אלא זו הוראה מפורשת מצדי לפרסמם [14].

לאחד שהדפיס מאמר לשלילת הדיעה הרואה בהקמת המדינה אתחלתא דגאולה, כתב הרבי:... כבר הבעתי תשואות חן ושביעת רצון מרובה ממאמרו שהדפיס על דבר הטעות המצערת והמבהילה אשר קוראים לגלות מר וחשך כפול ומכופל בשם אתחלתא דגאולה וכו'. וזכות הרבים מסייעת לכל אחד המוחה נגד זה. וכמובן אין מקום לנפילת רוח שהמחאה אינה מתקבלת באופן שצריכה להתקבל, אף שתקוותי שבכל אופן עושה רושם, ומי עמד בסוד הוי' לידע התוצאות. וכמובן שאין זה פוטר מלמחות עוד הפעם ועוד הפעם, ובפרט על פי המדובר ומבואר כמה פעמים אודות רציניות העניין וההיזק של כינוי המצב הנוכחי בשם אתחלתא דגאולה...

ראו גם[עריכה]

לקריאה נוספת[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. מתוך אגרות קודש אדמו"ר הרש"ב.
  2. ולא רק משום שלא שמרו תורה ומצוות.
  3. דף קי"א ע' א'
  4. נדפס בספר 'אור לישרים' עמוד 57, ונדפס בבהירות כאן עמוד 13
  5. כפירוש המהרש"א:"שלא יעלו יחד ביד חזקה ולבנות להם חומת ירושלים".
  6. ספר השיחות תש"ג.
  7. מובא בספר "בין אור לחושך" עמוד 23
  8. מפי מי ששמע מפיו, מובא בחב"ד אינפו.
  9. שיחות קודש תשכ"ז (440).
  10. נדפס ב"תורת מנחם" חי"ד עמוד 125 הערה 101
  11. ‏וגם עתה לא הייתי כותב את כל הנ"ל באם לא ראיתי בזה – הכרזת "אתחלתא דגאולה" - עניין של סכנה. כי זהו הביאור היחידי ש(לע"ע) מצאתי על עניין הקרבנות והחללים באה"ק ת"ו וביניהם אפילו כאלו שניצולו מהשואה וראו נסים גלויים בזה, ובכל זה נפלו באה"ק ת"ו וג"כ באופן בלתי טבעי כנ"ל" אגרות הקודש, אגרת ט'תריג. וראה באגרת ג'קד‏.
  12. שבועון כפר חב"ד, גל' 1210
  13. ביחידות ביום כ"ג שבט תשי"ח.
  14. צילום מכתבו של הר"א צימר בנושא זה, עם עוד הרבה מכתבים שלו, התפרסמו בתשורה לשמחת נישואין של משפחת בלוי, טבריה, אלול תשס"ה, ע' 63.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.