הבדלים בין גרסאות בדף "עבודת השם"

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(15 גרסאות ביניים של 7 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
 
[[קובץ:Shul.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ציור ר' [[זלמן קליינמן]]]]
 
[[קובץ:Shul.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ציור ר' [[זלמן קליינמן]]]]
'''עבודת השם''' היא אחת מן הציוויים הכלליים שבתורה, שנאמר: "ועבדתם את ה' אלקיכם". ענינה הוא שיעבוד האדם את הקב"ה, כעבד שעובד את רבו. ציווי זה יש בו ייחוד, והוא מצוות ה[[תפילה]], כמאמר חז"ל: "ולעבדו - זו תפילה".
+
'''עבודת [[השם]]''' היא אחת מן הציוויים הכלליים שבתורה, שנאמר: "ועבדתם את ה' אלקיכם". ענינה הוא שיעבוד האדם את הקב"ה, כעבד שעובד את רבו. ציווי זה יש בו ייחוד, והוא מצוות ה[[תפילה]], כמאמר חז"ל: "ולעבדו - זו תפילה".
  
בשם עבודה נתכנתה עבודת ה[[קרבנות]] בזמן ש[[בית המקדש]] היה קיים, עד שנאמר כי עבודה היא אחת מן שלושה העמודים עליהם העולם מתקיים. בזמן שאין בית המקדש קיים, העבודה היא ב[[תפילה]]. אולם מלבד עניינים פרטיים אלו של עבודה, עבודה היא ציווי כללי בכל מצוות התורה, שיקיים אותם בבחינת עבודת עבד לרבו.
+
בשם עבודה נתכנתה עבודת ה[[קרבנות]] בזמן ש[[בית המקדש]] היה קיים, עד שנאמר כי עבודה היא אחת מן שלושה העמודים עליהם העולם מתקיים. בזמן שאין [[בית המקדש]] קיים, העבודה היא ב[[תפילה]]. אולם מלבד עניינים פרטיים אלו של עבודה, עבודה היא ציווי כללי בכל מצוות התורה, שיקיים אותם בבחינת עבודת עבד לרבו.
  
מבואר כי עבודה היא מלשון "עיבוד עורות", לברר את ה[[מידות]] ו"לאהפכא מחשוכא לנהורא" - לתקנם ולמתקם.
+
מבואר כי עבודה היא מלשון "עיבוד עורות", לברר את ה[[מידות]] ו"לאהפכא מחשוכא לנהורא" - לתקנם ולמתקם.
  
שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.
 
 
כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).
 
 
הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.
 
 
ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.
 
 
לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.
 
 
קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.
 
 
זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.
 
 
שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.
 
 
==ענינה==
 
==ענינה==
 
עבודת ה' היא מהציוויים הכלליים שבתורה.
 
עבודת ה' היא מהציוויים הכלליים שבתורה.
שורה 30: שורה 15:
 
מבואר כי עבודה היא מלשון "עיבוד עורות", לברר את המידות ולאהפכא מחשוכא לנהורא. שאין נקרא בלשון עבודה אלא כשמתקן איזה דבר, וענין התיקון היינו להוציא הפסולת ולברר הטוב עד שיהיה הדבר נקי מכל סיג וברור בתכלית.  
 
מבואר כי עבודה היא מלשון "עיבוד עורות", לברר את המידות ולאהפכא מחשוכא לנהורא. שאין נקרא בלשון עבודה אלא כשמתקן איזה דבר, וענין התיקון היינו להוציא הפסולת ולברר הטוב עד שיהיה הדבר נקי מכל סיג וברור בתכלית.  
  
עבודת ה' היא מתחלקת לשני עניינים עיקריים: סור מרע ועשה טוב. וענין סור מרע הוא בכללות [[שס"ה מצוות לא תעשה]], וענין עשה טוב הוא [[רמ"ח מצוות עשה]].
+
עבודת ה' היא מתחלקת לשני עניינים עיקריים: [[סור מרע ועשה טוב]]. וענין סור מרע הוא בכללות [[שס"ה מצוות לא תעשה]], וענין עשה טוב הוא [[רמ"ח מצוות עשה]].
  
 
==עבודה והשכלה==
 
==עבודה והשכלה==
שורה 46: שורה 31:
 
פירוש העניין הוא: כאשר עוסקים ב[[השכלה]], יכולים לצמוח סברות שכליות בחסידות, שאינם אמת. בנוסף לכך, עלולים סברות אלו לגרום למשכיל ל[[גאווה]], המכונה "הגבהה של שטות, שהולכים על הראש".
 
פירוש העניין הוא: כאשר עוסקים ב[[השכלה]], יכולים לצמוח סברות שכליות בחסידות, שאינם אמת. בנוסף לכך, עלולים סברות אלו לגרום למשכיל ל[[גאווה]], המכונה "הגבהה של שטות, שהולכים על הראש".
  
ה[[עובד]],, עבודתו היא עבודה של [[אמת]], ויותר מזה, עבודתו עצמה פועלת עליו את עניין ה[[ענווה]], ולכן הוא מכונה "ענווה של אמת, שהולכים על הרגליים".
+
ה[[עובד]], עבודתו היא עבודה של [[אמת]], ויותר מזה, עבודתו עצמה פועלת עליו את עניין ה[[ענווה]], ולכן הוא מכונה "[[ענווה]] של אמת, שהולכים על הרגליים".
  
 
===השכלה בלי עבודה===
 
===השכלה בלי עבודה===
שורה 73: שורה 58:
 
*[[ליקוטי דיבורים]], חלק ג', עמ' 607 - 610.
 
*[[ליקוטי דיבורים]], חלק ג', עמ' 607 - 610.
  
[[קטגוריה:מושגים כלליים]]
 
 
[[קטגוריה:עבודת ה']]
 
[[קטגוריה:עבודת ה']]
[[קטגוריה:נפש]]
+
[[קטגוריה:חסידות]]
[[קטגוריה:ערכים במבט החסידות]]
 

גרסה מ־09:22, 29 בינואר 2017

עבודת השם היא אחת מן הציוויים הכלליים שבתורה, שנאמר: "ועבדתם את ה' אלקיכם". ענינה הוא שיעבוד האדם את הקב"ה, כעבד שעובד את רבו. ציווי זה יש בו ייחוד, והוא מצוות התפילה, כמאמר חז"ל: "ולעבדו - זו תפילה".

בשם עבודה נתכנתה עבודת הקרבנות בזמן שבית המקדש היה קיים, עד שנאמר כי עבודה היא אחת מן שלושה העמודים עליהם העולם מתקיים. בזמן שאין בית המקדש קיים, העבודה היא בתפילה. אולם מלבד עניינים פרטיים אלו של עבודה, עבודה היא ציווי כללי בכל מצוות התורה, שיקיים אותם בבחינת עבודת עבד לרבו.

מבואר כי עבודה היא מלשון "עיבוד עורות", לברר את המידות ו"לאהפכא מחשוכא לנהורא" - לתקנם ולמתקם.

ענינה

עבודת ה' היא מהציוויים הכלליים שבתורה.

כלל גדול בעבודת ה' הוא שהעבודה שבאה בגלל ההבנה ש"קרבת אלקים לי טוב" אינה נקראת בשם עבודת עבד, כי עיקר העבודה היא לקבל עליו עול מלכות שמים שהיא למעלה מטעם ודעת המושג, וכמו שנאמר "שום תשים עליך מלך" וכמאמר רז"ל: "בטל רצונך מפני רצונו", שיהיה לו ביטול רצון וכאילו אין לו רצון אחר כלל רק לקיים מה שמצוה עליו הקב"ה. ובקבלה נקראת עבודה זו: "אתכפיא סטרא אחרא ואסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין".

בשם עבודה נתכנתה עבודת הקרבנות, שנקראת בשם עבודה והוא אחד מן העמודים שעליהם העולם עומד.

מבואר כי עבודה היא מלשון "עיבוד עורות", לברר את המידות ולאהפכא מחשוכא לנהורא. שאין נקרא בלשון עבודה אלא כשמתקן איזה דבר, וענין התיקון היינו להוציא הפסולת ולברר הטוב עד שיהיה הדבר נקי מכל סיג וברור בתכלית.

עבודת ה' היא מתחלקת לשני עניינים עיקריים: סור מרע ועשה טוב. וענין סור מרע הוא בכללות שס"ה מצוות לא תעשה, וענין עשה טוב הוא רמ"ח מצוות עשה.

עבודה והשכלה

שני שיטות עיקריות קיימות בחסידות חב"ד, שכל חסיד בוחר לילך באחת מהם.

השיטה הראשונה מכונה עבודה, והשנייה מכונה השכלה. בעוד שהחסידים השמים דגש על ההשכלה (המכונים משכילים מתעסקים בעיקר בלימוד והעמקה בתורת החסידות ובחקירה אלוקית, הרי שהחסידים השמים דגש על עבודה (מכונים עובדים), מתעסקים בעיקר בהורדת ענייני החסידות לעבודה בפועל, תוך שימת דגש על עניין התפילה.

מעלת העבודה על ההשכלה

עובד הולך על הרגליים, משכיל הולך על הראש

בשנת תרס"ב אמר אדמו"ר הרש"ב: עובד הולך על הרגליים, משכיל על הראש.

פירוש העניין הוא: כאשר עוסקים בהשכלה, יכולים לצמוח סברות שכליות בחסידות, שאינם אמת. בנוסף לכך, עלולים סברות אלו לגרום למשכיל לגאווה, המכונה "הגבהה של שטות, שהולכים על הראש".

העובד, עבודתו היא עבודה של אמת, ויותר מזה, עבודתו עצמה פועלת עליו את עניין הענווה, ולכן הוא מכונה "ענווה של אמת, שהולכים על הרגליים".

השכלה בלי עבודה

דברי רבותינו

רבותינו הק' דיברו רבות על הסכנה הגדולה הטמונה בהשכלה בלי עבודה.

אדמו"ר הריי"צ אמר פעם: העוסק בהשכלה ללא עבודה, הרי הוא מעמיד צלם בהיכל החסידות.

פרשת זאוויל

בתומכי תמימים ליובאוויטש למד בחור בשם זאוויל. בחור זה היה עוסק רק בהשכלה ללא עבודה כלל וכלל. אדמו"ר הרש"ב התבטא עליו פעם, שסופו שיתפקר, ואכן כך היה.

כעבור שנים, הפך זאוויל לבכיר בתנועה הקומוניסטית. פעם אחת נפגש עם תמימים, חבריו מתומכי תמימים. שאלוהו חבריו: "כיצד התפקרת"? אמר להם: "כיוון שעסקתי רק בהשכלה ללא עבודה".

עובד

החסיד העוסק בעיקר בעבודת ה' מכונה עובד, בניגוד למשכיל, העוסק בעיקר בלימוד תורת החסידות.

עובד - עניו

על עובד להיות עניו, ולא שפל, בעוד ששפל עסוק כל הזמן בצער על מעמדו ומצבו, הרי שעניו, למרות שיודע ומכיר במצבו האמיתי, מנסה כל הזמן להתרומם יותר בעבודת ה', על ידי יגיעה. זהו עניינו של עובד, להכיר במצבו הרוחני, ועם זאת כל הזמן לנסות להתרומם מעלה מעלה בעבודה, מתוך יגיעה.

לקריאה נוספת