סוס

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
גרסה מ־07:04, 31 באוקטובר 2016 מאת שלום בוט2 (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "ע"י" ב־"על ידי")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סוס

סוס הוא בעל חיים המשמש לרכיבה בצורה מהירה. משמש בחסידות כמשל לגסות שברע, מרוצה והגסות בקדושה בהעלאת הרע לטוב.

בזוהר הקדוש[עריכה]

הסוס מוזכר בפנימיות התורה כמשל לסטרא אחרא. בזוהר הקדוש מפרש את הפסוק סוס ורוכבו רמה בים כמשל לסטרא אחרא שלמטה ושרשה העליון:

י.png כי גאה גאה, גאה בהאי עלמא, גאה בעלמא דאתי, כי גאה בההוא זמנא, גאה בגין דיתעטר בעטרוי בחדוותא שלימתא. סוס ורוכבו רמה בים, שולטנותא דלתתא ושולטנותא דלעילא דאחידן בהו, אתמסרו בההוא ימא רבא, ושלטנותא רבא למעבד בהו נוקמין, ותנינן לא עביד קודשא בריך הוא דינא לתתא עד דיעביד בשולטניהון לעילא, הדא הוא דכתיב (ישעיה כד כא) יפקוד יהו"ה על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה י.png
– זוהר חלק ב, נד ב

כי גאה גאה, בעולם הזה ובעולם הבא... סוס ורוכבו רמה בים, כוח הס"א שלמטה ושלמעלה שהיו אחוזים בישראל נמסרו בים העליון לעשות בהם נקמות. וכמו שלמדנו לא עושה הקב"ה דין למטה עד שיעשה דין בשולטנות הסט"א למעלה, כמו שנאמר ....

במקום אחר מפרש הזוהר הקדוש את הפסוק בצורה כללית על מסירת הסטרא אחרא ביד ישראל על ידי "ים" שהם חמישים שערי בינה, המתגלים בקריאת שמע:

י.png אערענא במשיריין סגיאין דהוו קא אתיין מקרבא דחויא, ואינון משיריין דמלאכין דנחתין מזרזן לקבלא צלותין, מסטרא דחמשין אתוון דמייחדין ישראל בכל יומא, דבהון וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, דמלאכין דנחתין לאגחא קרבא, דקא ממנן על צלותין, כלהו הוה נחתין בתוקפא דגבורה, כד נצחין לחויא, וכמה חילין דיליה דקא רדפין אבתרייהו, בכמה חובין דישראל, ואינון מארי צלותין, ומסתכלין בשם יהו""ה דאיהי בינה, דנחתא עלייהו בתוקפא דגבורה, כלהו נפלין מקיומיהו, ואתקיים בהו סוס ורוכבו רמה בים, דא ים חמשין שערי בינה, חמשין אתוון דקריאת שמע י.png
– תיקוני זהר דף מב, ב

תרגום: ישנם קבוצות מלאכים חמושים, המקבלים את התפלות מכח חמישים האותיות של יחוד הוי"ה שמייחדים ישראל בכל יום שעל כך נאמר וחמושים עלו בני ישראל, הם מלאכים היוצאים לנהל קרב והם הממונים על התפילות, כולם יורדים בתוקף הגבורה ומנצחים את הנחש של הסטרא אחרא, וכל החילות של הסט"א הרודפים אחר בני ישראל מכח עוונותיהם. ומלאכים אלו הם הנקראים בעלי התפילה, והם מתבוננים בכח שם הוי"ה של בינה, ומכח זה שואבים תוקף וגבורה ללחום בסט"א עד שנופלים כולם מקיומם ונאמר בהם סוס ורכבו רמה בים, זה ים חמישים שערי בינה, חמישים האותיות של קריאת שמע.

הסוס כמשל לאטימות וטיפשות[עריכה]

בחסידות ידוע הסוס כמשל לטיפשות ולאטימות רוחנית, כמאמר הפסוק "אל תהיו כסוס כפרד". וכמאמר הבעש"ט: צריך לידע במחוג רמז הכרוז על ידי המחשבה שבאין לאדם בכל יום הרהורי תשובה שהוא מחמת הכרוז, או על ידי שאר דברים הנודעים למי שעיני שכל לו, שלא יהיה מכלל אלו הנאמר <בהם> אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן כו', רק כשנתעורר בעולם איזה פחד ויראה ידעו שמרמזין להם מלמעלה שידבקו בשרש היראה וכנ"ל, וכשנתעורר איזה שמחה בעולם ידבק בשמחת עבודת ה' וכיוצא בזה, ישמע חכם ויוסיף לקח [ודפח"ח][1].

הרבי סיפר, כי כאשר נפרד אדמו"ר הזקן מהמגיד ממזריטש לשוב לביתו, פגש אותו רבי אברהם המלאך כשהוא עומד ליד הסוסים ומתכונן לעלות על המרכבה. אמר רבי אברהם המלאך, יש להכות את הסוס עד שלא יהיה יותר סוס. לפי גרסא אחרת: יש להכות עד הסוס עד שידע שהוא סוס. כאשר שמע זאת אדמו"ר הזקן, הוא החליט להשאר במזריטש תקופה נוספת.

סיפר אדמו"ר הריי"צ: "ר' קהת - תלמיד מובהק של הבעל שם טוב וחבר בחבורת הצדיקים הנסתרים - הלך פעם בדרך ושמע שיחת שני בעלי עגלה. האחד אומר לחבירו "בתהילים כתוב, אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג וגו'. סוס חושב שנותנים לו את המתג בפה בשביל שלא ישכח את מלאכת הליעוס, אבל אתה אל תהיה כך ושכן תבין". כששמע הבעש"ט סיפור זה מתלמידו, התלהב בדביקות עצומה והשתטח בפישוט ידים ורגלים בקול ניגון דבקותי וזהו מקור ניגון דבקות (אדמו"ר הזקן).

לעיתים משמש הסוס כמשל לניצוץ האלקי שבשביה כפירוש תורת החסידות על הפסוק סוס ורוכבו רמה. פי' הרוכב הוא הקליפה הרוכב ומכסה על הנצוץ.והענין שעל ידי שבירת הקליפה יוכל להיות גילוי אור א"ס ב"ה להנצוץ עד שיוכלל באלקותו יתברך. וזהו ענין מרכבת פרעה כו' ועל ידי שבירתם נתגלו הנצוצות ונכללו בא"ס ב"ה[2].

שרשו בקדושה[עריכה]

לעיתים מוזכר הסוס בקדושה כמשל לקדושה שבעולם היצירה על ידי מלאך מט"ט שבו מתגלה הקב"ה:

י.png מטטרו"ן סוס דתפארת, דביה כל ספיראן מתלבשין, והכי איהו כגופא לנשמתא, וכד קודשא בריך הוא אסתלק מניה, אשתאר אלם לית ליה קול ולא דבור, אשתכח דקודשא בריך הוא ושכינתיה איהו קול ודבור דכל מלאך ומלאך י.png
– זוהר חלק ג דף רכח, ב

תרגום: מט"ט הוא סוס של התפארת, שבו מתלבשים כל הספירות, והוא כגוף שעליו רוכבת הנשמה, וכשהקב"ה מסתלק ממנו נשאר בבחינת אלם בלי קול ודיבור, נמצא שהקב"ה הוא הקול והדיבור של כל המלאכים.

כמו כן לפעמים מוזכר התפילה בבחינת סוס להקב"ה:

י.png תפלה איהי בגין דאיהו סוס לקודשא בריך הוא, ואיהי אתעבידת טפלה לרוכב, הכי אוקמוהו מארי מתניתין אין הרוכב טפל לסוס אלא הסוס טפלה לרוכב, אית טפל בט' ואית תפל בת', כגון היאכל תפל מבלי מלח, והאי תפלה הכי איהי בת' י.png
– תיקוני זוהר פד, ב

התפילה היא סוס להקב"ה הטפלה לרוכב, וכך למדו בעלי המשנה אין הרוכב טפלה לסוס כו' וזה לשון תפלה שהיא מלשון טפלה.

עבודת השם בבחינת סוס[עריכה]

אדמו"ר הזקן[3] מבאר את עניינו של הסוס: עניינו של שם מ"ה (שהוא שורש האדם), שהמילוי הוא באלפי"ן ואל"ף הוא יו"ד וי"ו יו"ד, היינו וי"ו המחבר יו"ד עלאה עם יו"ד תתאה כענין "עושה שלום במרומיו", והיינו על ידי בחינת הבטול הנמשך להם. וזהו בחינת "אנפי רברבי" שבכרובים (שהיו בצורת פני אדם), שנמשך מבחינת מוחין יותר, שזהו ההפרש בין גדול לקטן שלפי שכלו יהולל איש כנודע. והמוחין הן בחינת בטול הנמשך לו. ולכן זקן מיושבת דעתו, מפני שיש לו בחינת בטול יותר. מה שאין כן בחור יש לו רתיחת הבחרות מפני שלא נמשך בו בחינת בטול כ"כ. וזהו ענין "אנפי זוטרי" שבכרובים, בבחינת מט"ט שנקרא נער ובבחינת כרוב זה נמשך שפע בח"י אלף עלמין.

וממט"ט נמשכת דרגה נוספת של המשכת אלקות בבחינת עשייה גשמית בתורה על הר סיני. והמשכה זו היא בבחינת סוסים, סוס בגימטריא ב"פ ג"ס. שהוא משם ס"ג, שהוא למעלה משם מ"ה. כי כדי להמשיך אור בעשייה גשמית מוכרח להיות הארה מלמעלה מעלה, והיא בחינתו של גבורת הסוס לרוץ למקום שאין הרוכב יכול להגיע שם, וריצת הסוס גדולה מריצת אדם היא בחינת הכרוב הנמשך במלאכים שאינו רץ כ"כ כמו הסוסים.

בחינה זו של לבוש וסוס נעשית על ידי המן, ששרשו מוזכר בקבלה מהתיבות "המן העץ" המוזכרות בחטא אדם הראשון, בחינת גסות שנתברר בקדושה, כמו שמובא בגמרא מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק דהיינו הגבהת הלב ויגבה לבו בדרכי ה', בחינתו של בעל תשובה שזדונות נעשים לו כזכויות והוא משתמש בכוח הגסות והמרוצה לקדושה.

משל האותיות לסוס[עריכה]

מובא בזוהר הקדוש כי האותיות נקראים סוס והנקודות נקראות רסן. המגיד ממעזריטש מבאר כי הנה השכל, שהם הטעמים, הוא הרוכב על הסוס, כי האותיות הם בעצם כגולמים, (אלא) [אם לא] הנקודות שעל ידן מתנהגים האותיות. והמנהיגם הוא השכל, בשביל שהוא רוצה לגלות חכמתו וצורתו. והנה אותיות התורה או אותיות [תפלה] שעל ידם נזכר לעבודת השם, הם באים לשרשם ויש להם תענוג. אך שאר דבורים, שאינם מזה הענין, הם גם כן אותיות כמו זה הענין, אבל הצרופים הם אחרים, והשכל שהוא רוכב עליהם הוא שכל שפל ושורים עליו קליפות, והאותיות עצמם מתקנאים באותיות של התורה. והם "המים התחתונים בוכים". וכששומעם איש נלבב וחכם, אז מעלה גם כן האותיות ההם מתוך השבירה, שמסתכל על צירוף הקדוש שבתוכם מאיזה מדה היא, ועל ידי המדה מדבק את עצמו להקב"ה, ואז מעלה האותיות ההם ומכניס בהם אלוקות. ועל ידי זה, כשסיפרו לפניו איזה מעשה שיש בה איזה רעה ח"ו, כששומע זה מעלה ניצוץ הקדוש כנזכר, ואז מכניס אלוהות בצירוף אותיות הנזכרים, אז יכול תיכף לתקן הדבר ההוא, כי תשועת ה' כהרף עין, ולמענו ית' יעשה להעמיד הדבר על תיקונו, ואז יתפרדו כל פועלי און, דהיינו שכל הרע שהיה מתחילה שורה על צירוף האותיות[4].

הערות שוליים