הבדלים בין גרסאות בדף "נבואה"
| שורה 1: | שורה 1: | ||
| − | '''נבואה''' היא הגדרת מצב בו הקב"ה | + | '''נבואה''' היא הגדרת מצב בו הקב"ה מודיע דברים לאדם הראוי לכך. |
| + | |||
| + | |||
| + | == הנבואה - מהותה, ומי זוכה לנבואה == | ||
| + | |||
| + | *האמונה בכך שהשם מנבא את האדם היא מיסודי הדת. הלכות יסודי התורה פ"ז הלכה א. | ||
| + | |||
| + | *על מי חלה הנבואה: [[חכם]] גדול בחכמה, גבור במדותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד. שם הלכה א. | ||
| + | *הנביא יודע ומכיר בעצמו שהוא נביא - "ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים".<REF>שם הלכה א'.</REF> | ||
| + | *לא כל הנביאים מעלתם שווה, אלא דרגות שונות בהן.<REF>הלכה ב'.</REF> | ||
| + | *הנבואה אינה דיבור ישיר בין הבורא לאדם, אלא מודיעים לאדם דבר מסוים דרך משל, כמו הסולם אותו ראה יעקב אבינו, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו, משל לשעבוד גלויות וכיוצא בזה. - מלבד משה רבינו, שזכה לדבר עם השי"ת בתורה ברורה. הסיבה לכך היא מפני שכל הנביאים מתנבאים דרך מלאך, שלא כמשה רבינו שהתנבא ישירות פנים אל פנים "פה אל פה אדבר בו".<REF>הלכה ג', ו.</REF> | ||
| + | *הנבואה אינה חלה בכל עת. אלא כאשר הנביא מכין את עצמו לכך, יושב שמח וטוב לב ומתבודד ומזכך את מחשבתו, וגם אז אין חלה עליו הנבואה אלא אפשר שתשרה שכינה עליהם ואפשר שלא תשרה.<REF>הלכה ד, ה.</REF> | ||
| + | |||
| + | == סימני נביא == | ||
| + | |||
| + | כדי להוכיח שהוא נביא זקוק הנביא לשני הסימנים הבאים: | ||
| + | 1. אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו, שנתעלה בהן על כל בני גילו, והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה. | ||
| + | 2. בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו.</REF>שם הלכה ז.</REF> ומהות האות שלו - שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו, ואינו צריך לעשות דברים שיש בהם שינוי מטבע העולם.<REF>פרק י הלכה א.</REF> ובודקים את כל דבריו, ואם '''כל'''<REF>שלא כמעוונים וקוסמים שרק חלק מדבריהם אמת.</REF> נבואתו אמת - הרי הוא נביא אמת. | ||
| + | |||
| + | אופן אחר - סימן לנביא על היותו נביא: | ||
| + | 1. נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא הרי הוא בחזקת נביא ואין זה השני צריך חקירה.<REF>פרק י הלכה ה.</REF> | ||
| + | 2. דבריו מתקיימים. | ||
| + | |||
| + | באופן כזה חלה מצווה מהתורה לשמוע ממנו שנאמר "אליו תשמעון". על אף שהבירור הוא בדרגה של "שני עדים" שהוא בירור שאינו אלים כמו דבר שרואים בעינינו. כך גם האות והמופת יתכן שיש דברים בגו אבל באמת אינו נביא, ואף על פי כן - חובה מהתורה להאמין לו - כשם שחובה להאמין לשני עדים.<REF>הלכה ז'.</REF> | ||
| + | |||
| + | == מה יכול נביא לחדש == | ||
| + | |||
| + | *שום נביא אינו יכול להכחיש את נבואת משה רבינו, שכן ההוכחות לאמיתת נביאתו היתה מה שראינו בעינינו במעמד הר סיני שהקדוש ברוך הוא התגלה למשה לעיני כל [[ישראל]], והבירור של נביא הוא בירור בדרגה חלשה יותר - כאמור לעיל.<REF>פרק ח' הלכה א, ב, ג.</REF> | ||
| + | *אין נביא יכול להוסיף או לשנות אחת ממצוות ה[[תורה]], אפילו מצווה מדרבנן. נביא שהתנבא כך - נביא שקר הוא, ומיתתו בחנק.<REF>פרק ט הלכה א'.</REF> ועיקר מטרת הנביא - לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה. </REF> ב, ט.</REF> | ||
| + | *אך לעבור על מצווה באופן זמני - יש כח ביד הנביא לצוות, וחובה לשמוע לו אפילו באיסורי כרת, חוץ מ[[עבודה זרה]]. | ||
| + | *העובר על דברי הנביא חייב מיתה בידי שמים.</REF>פרק ח' הלכה ב'.</REF> | ||
| + | |||
==מחלוקת במצב הנבואה== | ==מחלוקת במצב הנבואה== | ||
| שורה 20: | שורה 51: | ||
בזמננו הכריז הרבי כי יש נביא בישראל ומצוה לפרסם לכל אנשי הדור שהקב"ה בחר ומינה נביא, ונבואתו העיקרית היא ש"הנה הנה משיח בא". | בזמננו הכריז הרבי כי יש נביא בישראל ומצוה לפרסם לכל אנשי הדור שהקב"ה בחר ומינה נביא, ונבואתו העיקרית היא ש"הנה הנה משיח בא". | ||
| + | |||
| + | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה: ערכים במבט החסידות]] | [[קטגוריה: ערכים במבט החסידות]] | ||
גרסה מ־05:27, 29 בינואר 2010
נבואה היא הגדרת מצב בו הקב"ה מודיע דברים לאדם הראוי לכך.
תוכן עניינים
הנבואה - מהותה, ומי זוכה לנבואה
- האמונה בכך שהשם מנבא את האדם היא מיסודי הדת. הלכות יסודי התורה פ"ז הלכה א.
- על מי חלה הנבואה: חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד. שם הלכה א.
- הנביא יודע ומכיר בעצמו שהוא נביא - "ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים".[1]
- לא כל הנביאים מעלתם שווה, אלא דרגות שונות בהן.[2]
- הנבואה אינה דיבור ישיר בין הבורא לאדם, אלא מודיעים לאדם דבר מסוים דרך משל, כמו הסולם אותו ראה יעקב אבינו, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו, משל לשעבוד גלויות וכיוצא בזה. - מלבד משה רבינו, שזכה לדבר עם השי"ת בתורה ברורה. הסיבה לכך היא מפני שכל הנביאים מתנבאים דרך מלאך, שלא כמשה רבינו שהתנבא ישירות פנים אל פנים "פה אל פה אדבר בו".[3]
- הנבואה אינה חלה בכל עת. אלא כאשר הנביא מכין את עצמו לכך, יושב שמח וטוב לב ומתבודד ומזכך את מחשבתו, וגם אז אין חלה עליו הנבואה אלא אפשר שתשרה שכינה עליהם ואפשר שלא תשרה.[4]
סימני נביא
כדי להוכיח שהוא נביא זקוק הנביא לשני הסימנים הבאים: 1. אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו, שנתעלה בהן על כל בני גילו, והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה. 2. בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו.</REF>שם הלכה ז.</REF> ומהות האות שלו - שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו, ואינו צריך לעשות דברים שיש בהם שינוי מטבע העולם.[5] ובודקים את כל דבריו, ואם כל[6] נבואתו אמת - הרי הוא נביא אמת.
אופן אחר - סימן לנביא על היותו נביא: 1. נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא הרי הוא בחזקת נביא ואין זה השני צריך חקירה.[7] 2. דבריו מתקיימים.
באופן כזה חלה מצווה מהתורה לשמוע ממנו שנאמר "אליו תשמעון". על אף שהבירור הוא בדרגה של "שני עדים" שהוא בירור שאינו אלים כמו דבר שרואים בעינינו. כך גם האות והמופת יתכן שיש דברים בגו אבל באמת אינו נביא, ואף על פי כן - חובה מהתורה להאמין לו - כשם שחובה להאמין לשני עדים.[8]
מה יכול נביא לחדש
- שום נביא אינו יכול להכחיש את נבואת משה רבינו, שכן ההוכחות לאמיתת נביאתו היתה מה שראינו בעינינו במעמד הר סיני שהקדוש ברוך הוא התגלה למשה לעיני כל ישראל, והבירור של נביא הוא בירור בדרגה חלשה יותר - כאמור לעיל.[9]
- אין נביא יכול להוסיף או לשנות אחת ממצוות התורה, אפילו מצווה מדרבנן. נביא שהתנבא כך - נביא שקר הוא, ומיתתו בחנק.[10] ועיקר מטרת הנביא - לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה. </REF> ב, ט.</REF>
- אך לעבור על מצווה באופן זמני - יש כח ביד הנביא לצוות, וחובה לשמוע לו אפילו באיסורי כרת, חוץ מעבודה זרה.
- העובר על דברי הנביא חייב מיתה בידי שמים.</REF>פרק ח' הלכה ב'.</REF>
מחלוקת במצב הנבואה
ישנה מחלוקת בין גדולי ישראל באם נבואה תיתכן בכל אדם בין אם הוא בדרגה המתאימה לכך ובין אם לאו. הרמב"ם סבור שנבואה תיתכן רק באדם הראוי לכך ואשר התעלה למדרגה המתאימה לכך, וגם אז, במצב בו אדם ראוי לנבואה, היא אינה מוכרחה לבוא אלא אם יחפוץ בכך הקב"ה.
גדולי ישראל אחרים כמו המלבי"ם סבורים שנבואה תיתכן בכל אדם גם בכזה שאינו מוכן לכך מצד דרגתו, ובלבד שיהיה לעם ישראל צורך בנבואתו.
הכרעת תורת החסידות במחלוקת הנ"ל
תורת החסידות מכריעה כדעת הרמב"ם, שנבואה תיתכן רק באדם שהכין עצמו והתעלה לדרגה הראויה לכך, אך כל זה רק בזמן הגלות.
נבואה לאחר הגאולה
אחרי ביאת משיח ותחילת הגאולה, תהיה נבואה בכל אחד ואחד מישראל - כפי דעת גדולי ישראל אחרים, דלא כהרמב"ם.
נבואה בזמננו
למרות שנאמר בגמרא שכבר הפסיקה נבואה מישראל מאז החורבן, כותב הרמב"ם באגרת תימן, על-סמך חישוב שעשה לפי נבואת בלעם, שנבואה אמורה לחזור לישראל כבר בשנת ד' אלפים תתנ"ו, לפני כשמונה מאות שנה.
בזמננו הכריז הרבי כי יש נביא בישראל ומצוה לפרסם לכל אנשי הדור שהקב"ה בחר ומינה נביא, ונבואתו העיקרית היא ש"הנה הנה משיח בא".
