שינויים

בתחילת שנות השישים של המאה העשרים, הקים הרב ובר, יחד עם הרב יהודה דייטש מירושלים, את "המרכז לשיעורי תורה לנוער ולמבוגרים". במסגרת הרשת, שהיתה חלוצת עולם התשובה בישראל, העבירה קבוצת רבנים מכל רחבי הארץ שיעורים בתורת ישראל בפני בני נוער ומבוגרים בערי הפריפריה, במעברות ובמושבות. הרב ובר עצמו נהג לנדוד מדי יום לערי השדה, על מנת להעביר חלק משיעורי התורה. אחד הרבנים שצורפו על ידו למסירת השיעורים, הוא הרב [[ראובן אלבז]] שלימים הקים את ישיבת "אור החיים", המיועדת לחוזרים בתשובה.

כאשר החלו גורמים שונים לעודד את העלייה ל[[הר הבית]], עמד רבי משה ובר על המשמר, במטרה לבלום את התופעה, שבה ראה חילול הקודש. הוא התבסס על פסקי הלכה הרואים בעליה להר הבית בזמן הזה איסור כרת. הוא הציב שלט המזהיר על איסור העליה להר, ואף הציב שומרים שיפקחו על כך. בערב פסח תשכ"ח יצא הרב וובר ועימו קבוצה מחסידי חב"ד מירושלים למרחק רב מירושלים, הם חזרו ברגל רק לאחר כניסת החג, וזאת לפי הוראה שהגיעה מהרבי שהיות ויש אפשרות להקריב קרבן פסח יש חשש כרת להיות בירושלים בערב פסח. בשנה שאחרי הרבי אמר ש"הר הבית כבר לא בידינו" ואין אפשרות כלל להקריב קרבן.

הרב משה ובר היה חשוך ילדים. עם זאת, רבים מתלמידיו רואים בו מעין אב רוחני. אחיו היה רבי זלמן ובר ראש ישיבת פרשבורג. גיסו היה הרב עמרם בלוי מנהיג נטורי קרתא, שהיה נשוי עם אחותו של הרב ובר.

ביום [[י"ח באדר|ח"י באדר]] [[ה'תש"ס]] השיב את נשמתו, לקול בכיותיהם של המוני תלמידיו. הוא נטמן לצד אמו, בסמוך ל"חלקת הרבנים" ב[[הר המנוחות]] שב[[ירושלים]].