מקווה
מקווה, הוא מאגר של מים שאינם שאובים, שאדם יכול לטבול בהם כולו, בכדי להיטהר ממצבי טומאה שונים. הלכות מקוה מובאות בהלכות מקוואות בשו"ע יורה דעה, סימנים רא-רב.
מי חייב בטבילה
לפי ההלכה יש מספר מצבים בהם חייבים בטבילה:
- נדה לאחר ימי נידתה טובלת במי מקווה ונטהרת ומותרת לבעלה.
- מי שראה קרי - אמנם לפי המובא בשו"ע או"ח סימן פח בטלה תקנת עזרא אך מובא בגמרא בברכות שכל המקפיד בטבילה זו מאריכים ימיו ושנותיו
- זב
- טבילה לגרות
לצורך מקווה ניתן להשתמש במעיין מים חיים, ים, נהר, או כל ריכוז מים המכיל לפחות ארבעים סאה (330 או 650 ליטר, לפי שיטות שונות).
עזרא תיקן שאדם טמא לא יוכל ללמוד תורה עד שיטבול במקווה. תקנה זו התבטלה מכיוון שציבור הלומדים לא היה יכול לעמוד בה. עם זאת גדולי האדמו"רים הורו שכן לטבול ומספרים על אחד שבא להגרא"ח נאה ואמר לו "הרי אמרו דברי תורה אינם מקבלים טומאה" ענה לו הגרא"ח "כן, אך השאלה היא האם אדם טמא יוכל לקבל דברי תורה".
בתוה"ק נאמר: "אך מעין ובור מקוה־מים יהיה טהור"(ויקרא יא, לו). מפסוק זה למדו רבותינו שאי אפשר לטבול במים שאובים – מים שהקוותם למקום אחד נעשתה בידי אדם, אלא דווקא במים שנקוו למקום אחד באופן אחד: "מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים"(ספרא, פרשת שמיני פרשה ט, א).
מים אלו מתחלקים לשני סוגים:
- מים זוחלין - מי מעיין זורמים, בהם ניתן לטבול אף אם הנקודה הספציפית בה טובלים אינה מכילה ארבעים סאה. כאר המים הם זכים, הם נקראים מים חיים.
- מי גשמים מכונסים - לעומת מי מעיין, במים אלו ניתן לטבול רק אם הם אינם זורמים, אלא עומדים במקומם ('אשבורן', במינוח ההלכתי), כמו כן, יש חובה שהמקווה יכיל ארבעים סאה - הכמות שעל־פי שיעור חז"ל מספיק בכדי לכסות גוף של אדם ממוצע.
כיום, רוב המקוואות אינם עשויים ממי גשמים ממש, אלא ממי ברז, המוכשרים לשימוש במקווה (ראו להלן).
בעבר, במקומות שלא היו מעיינות, נהגו לטבול במי־גשם ממש. לרוב היו הבורות בתוך מערות, כיוון שאיפשרו לטובל לפשוט את בגדיו מחוץ למבטם של העוברים ושבים. מטעם זה רגילה המשנה לכנות את המקוה בשם "מערה" "ומשום שרוב טבילות שלהם במערות, קרי למקוה מערה" – פירוש ברטנורא למקוואות ו, א, ד"ה "חורי המערה", וכן באר פרשני המשנה שם. אלא שהמים שבמערה אינם מתחלפים, ובמשך הזמן מזדהמים ומתלכלכים. "אמר רב ביבי אמר רב אסי שבתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין" - (שבת יד.) אפשרות אחרת הייתה לטבול בנהר, אלא שישנה מחלוקת בש"ס ובפוסקים אם הוא כשר לטבילה, היות שהמים שבנהרות מורכבים מתערובת של מי מעין ("זוחלין") ומי גשם ("נוטפים" – מים היורדים מלמעלה), ומכיון שהנהר זורם הרי לכאורה מי הגשם שבו אינם ראויים לטבילה בשל פסול "זוחלין". להלכה נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רא, ס"ב) שאם "רבו הזוחלין על הנוטפין" (בקיץ, העונה שאין בה ירידת גשמים, ובנהר יש בעיקר מי מעיין) כשר הנהר לטבילה, ואילו אם "רבו הנוטפים על הזוחלים" (בחורף, כשבנהר יש בעיקר מי גשם) אסור לטבול בו. אמנם יש מתירים לטבול בהם לאורך כל השנה, אך גם זאת אך ורק "במקום שאין מקוה, ואין למחות ביד הנוהגים להקל, כי יש להם על מי שיסמוכו" (הרמ"א, שם) – כלומר: רק בדיעבד כשאין ברירה.
מטעמים אלו הייתה עדיפות לטבילה במעיין, שאין בו את החסרון של מי הגשם שבבורות ובמערות (מי המעיין זורמים ומתחלפים) ולא את הבעיה ההלכתית שבנהרות. אלא שעדיין ישנן בעיות הלכתיות אחרות, המשותפות הן לטבילה במעיין והן לטבילה בנהר (בנוסף על הבעיה בנהרות שהוזכרה לעיל), והעיקריות שבהן: א) חשש שתיווצר חציצה עקב הטיט שבנהר שעלול להיכנס בין אצבעות הרגליים. ב) הנהר הוא מקום גלוי, ויש חשש שהנשים יפחדו שיראו אותן, ולכן יטבלו בחיפזון ובלא שימת לב ראויה. ומטעם זה "אבוה דשמואל . . . לבנתיה . . . עביד להו מקוואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי" (שבת סה, א), כלומר: אביו של התנא שמואל הכין לבנותיו מַפָּצִים [=מחצלאות] בנהר בו טבלו, ומביא לכך התוספות שני הסברים: א. כפירש"י, שהמחצלאות היו בקרקעית הנהר (לפתור את בעיית החציצה). ב. פי' ר"ת, שהמחצלאות עמדו זקופות כמו כתלים (לפתור את בעיית הבושה).
הרעיון של אבוה דשמואל הלך והשתכלל במרוצת הדורות, ובמקום לשים מפץ בתוך הנהר נהגו בכל מקום שהתאפשר לבנות מבנה סמוך למעין או לנהר, את מי המעין או הנהר היו מַטִים לתוכו באמצעות חפירה תת קרקעית, והטבילה התבצעה בבור שהיה בתוך המבנה ושלתוכו זרמו המים (וממנו המשיכו החוצה – בדומה למקוה האריז"ל בצפת).
כאשר המים באו ממעיין לא היה כל חשש לגבי כשרות המקוה, אך כאשר המים באו מנהר חזרה שאלה למקומה – האם מותר לטבול בהם לכתחילה גם בחורף, כאשר "רבו הנוטפים על הזוחלים". בנושא זה דנו האחרונים, ודעת הצמח צדק (ראה בשו"ת יו"ד סי' קסז ו- שלו, ובחידושיו על הש"ס קעא - קעב) "דחופר בצד הנהר הוא דלא חשוב מעיין . . . כיון שרק שטח מועט מהארץ מפסיק בין הנהר לחלל החפירה . . . אבל כשהמים של הנהר עוברים דרך שטח רב מקרקע ועפר הארץ, בענין שעי"ז הם נצללים ומזדככים כדרך כל מי מעיין ה"ל מעיין . . . ומ"מ לעניין איסור דאורייתא צ"ע אם לסמוך בזה להקל".
בכל אופן, כך היו בנויים רוב המקוואות בעבר – אם ליד נהר או ליד מעיין, ורק במקומות מועטים, בהם לא היו מעיינות כלל, נאלצו לטבול במי-גשם (שאינם מתחלפים ונסרחים).
אמנם בנייה בסמוך למעיין פתרה את רוב החששות ההלכתיות, אך עדיין נותרו בעיות אחרות שהפכו את הטבילה למשימה קשה ומסוכנת, ומהם: מיקום המקוה בסמוך לקרקעית המעיין גרם לצורך לרדת בשעות הלילה למקום חשוך ומרובה במדריגות (שכמובן אינן נוחות ומהוקצעות כבימינו) באופן מפחיד, מרתיע ומסוכן. בעיה נוספת הייתה קרירות המים שבמעיינות, בפרט בימות החורף, וביותר במדינות הקרות, ומחמת זרימתם המהירה של המים שבמעיין אי אפשר היה לחממם כלל וכלל. וכך הייתה כל טבילה כרוכה בקשיים וסיכונים, שהביאו לא פעם לקולות ואף לפירצות חמורות בגדרי הטהרה. בנוסף לכך קיימת הבעיה ההלכתית שבשל קרירות המים עלולים השרירים להתכווץ וישנו חשש שהאשה לא תפשוט קמטיה כראוי, כי מחמת הקור והלחץ תזדרז לצאת מהמים ותתקשה להתרווח ולפשוט קמטיה, וממילא הטבילה לא תהיה בשלמות, זאת מלבד החשש שהאישה תצטנן ותחלה ח"ו (להרחבת הענין ראה שו"ת צמח-צדק יו"ד תשו' קעב ו- קעו).
מסיבה זו תיקן אדמו"ר הזקן בעל התניא - תקנה גדולה - שבתוך הבור בו טובלים יניחו תיבה נקובה, בתוכה יכניסו מים חמים, ושם תטבול האשה. מכיוון שהתיבה נקובה היא איננה נחשבת כלי, ולכן כאילו אינה קיימת כלל, ובמילא הטבילה בתיבה נחשבת כטבילה במי המעין עצמם הזורמים בבור. תקנה זו (המבוארת בקונטרס "דיני תיקוני מקוה" שנדפס בשו"ע שלו בסוף הל' נדה) פתרה את כל הבעיות ההלכתיות ואת רוב הבעיות האנושיות, ויחד עם זאת הייתה מהודרת לכל הדעות ועם כל החומרות, וכפי שהעידו על כך גדולי הדורות (עיין בשו"ת אמרי א"ש סי' עט, שו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סי' פג, חיבור לטהרה כלל ד סעי' ה, ועוד).
ב- 200 השנים האחרונות השתנה המצב. בערים הגדולות והמפותחות הוקמה צנרת מים (שמנעה את הצורך להסתמך על שאיבה מהבאר), ולכל בית הייתה אספקת מים סדירה. אנשים נעשו מפונקים יותר ונשים רבות נמנעו מלטבול בגלל שהמקוואות לא היו נוחים [החימום לא כל כך טוב, הירידה למקוה כרוכה בירידה של עשרות מדרגות (אותם נאלצה האישה לרדת בחושך ובקור, ובמדרגות שאינן מהוקצעות וכו')] ובפרט כשמשווים אותם לאמבטיה הביתית הנוחה (שכאמור, הייתה בגדר "פיתוח טכנולוגי" חדש). הבעיה החריפה בעיקר בגלל שבאותה עת החלה לצוץ תנועת ההשכלה והרפורמה, ששמה לעצמה למטרה להילחם עד חרמה בטהרת המשפחה, בטענה שמטרת המצווה היא בסך הכול עניין של היגיינה וכו', ובמילא "מה רע באמבטיה טובה"? ר"ל. גורם נוסף היה התרחבות תחומי ההתיישבות, כאשר נבנו עוד ועוד ערים ויישובים שאינם סמוכים למקור מים, ובמילא היה צורך למצוא פתרון אחר, שיאפשר שימוש ב"מי העיר" - מי הברז העירוניים.
כאן החל דיון בין רבני ישראל, שעסק בשאלות – איזה מקוה כשר, ומהי השיטה המהודרת ביותר לבניית מקוואות, והוצעו מספר פתרונות ושיטות לבניית המקוה.
שיטת הזריעה
אחד הפתרונות שהוצעו בדורות האחרונים (ראה סיום פ"א) הוא מקוה "זריעה". תוכן מעשה מקוה זה הוא שסמוך למקוה הטבילה ממלאים בור עם ארבעים סאה [=40 סאה] מי גשמים, והוא נקרא "אוצר זריעה", ועושים נקב בקיר בין שני המקוואות, וממלאים מקוה הטבילה על ידי ששופכים מי העיר [=מים שאובים] לתוך בור מי הגשמים עד ששוטפים לחוץ לתוך מקוה הטבילה. וזה נקרא "זריעה", שמים פסולים מתערבים בתוך הכשרים והרי הם כנזרעים בתוכם והזריעה מטהרתם. במקוה זריעה יש חששות רבים, והם: א. עיקר החשש שחששו האחרונים בזה הוא משום נתן סאה ונטל סאה, ונבאר העניין בקצרה: במשנה (מקוואות פ"ז מ"ה) נפסק לגבי מקוה: "היו בו ארבעים סאה, נתן סאה ונטל סאה, הרי זה כשר". כלומר: אם יש במקוה שיעור ארבעים סאה, הרי שכל מים שישפכו לתוכו מעתה יחשבו כמי גשם לכל דבר, ולכן אפילו אם לאחר ש"נתן סאה" של מים שאובים לתוכו (ועתה יש לנו מא סאה) הוא "נטל סאה" מתוכו (וא"כ יש לנו שוב ארבעים סאה, אלא שמעורב בהם מים שאובים), והמשיך לעשות כן עד שכמות מי הגשם המקוריים נתמעטה – הרי המקוה כשר. אלא שביבמות (פב ע"ב) מסייגת זאת הגמרא ואומרת "וא"ר יהודה בר שילא אמר רב אסי א"ר יוחנן – עד רובו". כלומר – עד שישארו רוב מי גשם . ונחלקו הפוסקים בהבנת העניין: יש שפירשו ש"עד רובו" קאי על שאר משקין ומי פירות שנתערבו, אך מים שאובים אינם פוסלים ו"אפילו כל היום כולו כשר". אך יש שפירשו שגם בנתערבו מים שאובים חובה שיישארו במקוה רוב מי גשם. והנה, במקוה זריעה מתערבים מים שאובים במי הגשם עד שתוך זמן קצר הופכים רוב מי האוצר לשאובים, שהרי מי העיר באים למקוה הטבילה דרך האוצר, ולשיטת הרמב"ם, הראב"ד, הרמב"ן והרשב"א (שפסקו שגם במים שאובים אם נ"ס ונ"ס כשר כל עוד רובו מורכב מהמים המקוריים ( - מי-גשמים) האוצר נפסל בכך, וגם הש"ך (בס"ק סג) אחר שמביא דעת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל הביא בשם התשב"ץ דאין ראוי להכניס ראשנו בין המחלוקת, הרי דגם הש"ך דעתו להחמיר. ובשו"ת דברי חיים (חו"מ סימן לז) כתב: "אך הש"ך הביא בשם התשב"ץ ז"ל להחמיר, ובאמת נכון להחמיר דהיאך שייך לטבול נשים במקוה שפסולה בודאי לדעת הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן ז"ל", עכ"ל. וכן החמיר בשו"ת עמק שאלה (בסי' נה) וז"ל: "ומה שחקר אם יש לחוש לחומרת הראב"ד וכו' לא ידעתי מי בדורות הללו להכריע שלא לחוש אחר שהרשב"א (בתשו' סימן תתיח) כתב דיש לחוש להחמיר כהראב"ד, והרשב"ץ כתב ג"כ להחמיר וכן הסכים הש"ך, מי לא יחוש", עכ"ל. וכ"כ עוד רבים מהאחרונים. ובמקוה זריעה מתערבים מי העיר השאובים באוצר מי הגשם קודם היכנסם לבור הטבילה, ותוך זמן קצר מכיל האוצר בעיקר שאובים. ב. דבמקוה שעל ידי זריעה נכנסים למחלוקת גדולי האחרונים, אם מקוה זוחלת יכולה לטהר השאובים הבאים לתוכה בעת שזוחלת, וכאן כששופכים מים שאובים לבור הגשמים (בור הזריעה), יוצאים תיכף המים לבור הטבילה, נמצא דהשאובים הוכשרו במים הכשרים רק בשעת זחילה, ולהרבה אחרונים אינה יכולה לטהר שאובים שבאים לתוכה בשעה שהיא זוחלת [ראה שו"ת מהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' יח), שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' קצח), שו"ת בית שלמה (ח"ב יו"ד סי' פו), שו"ת עמק שאלה (יו"ד סי' סב), וכן בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' קכב, קמא) דעתו להחמיר]. ג. אם סתם בפקק את הנקב המקלח את המים שבאוצר הזריעה למקוה [יש העושים זאת בכדי למנוע החשש שהוזכר באות הקודמת – שמקוה זוחל אינו יכול לטהר שאובים הבאים לתוכו בשעה שזוחל – ופותחים את הנקב רק לאחר שאוצר הזריעה מתמלא ואינו זוחל], הרי דמים הראשונים הבאים מהנקב אחר שהסיר המגופה (הפקק) יש בהם משום תפיסת יד אדם, וכמו דאשכחן דמקרי כח גברא לענין נט"י. ואם הנקב הוא קצת מורחב יוכל להיות שקילוח הראשון יש בו ג' לוגין ופוסל המקוה. [עי' בשו"ת ישועות מלכו (יו"ד סי' לא) שמשמע שדעתו שהסרת המונע יש בו משום תפיסת יד אדם בקילוח הראשון. וראה בס' טהרת המים (מהדורה ד דף רמה) שהביא תשובה מהגאון הרב יוסף רוזין (הרגצ'ובר), שפתיחת הברז הוי כתפיסת יד אדם]. ד. במקוה של זריעה יש בעי', שכשמרוקנים את מי המקוה כדי להחליפם, יש לחוש שלא ינגבו המקוה היטב אחר שישאבו המים מהמקוה וישארו ג' לוגים מים שאובים (היינו מים הנשארים מבליעת המטלית שמנגבים המקוה, או מים החוזרים מצינור המשאבה השואבת החוצה את המים שבמקוה הטבילה) בהמקוה, והמים הבאים אח"כ מבור הזריעה לתוך המקוה נפסלים בג"ל אלו, שהרי מקוה שאין בו ארבעים סאה שנפלו לתוכו ג"ל – פסלוהו (מקוואות ב, ד). וכדאי להעתיק מדברי שני רבנים אשר שאלות הללו באו לפניהם: בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' צ) כתב "ונוסף ע"ז מש"כ כהדג"ק דיש חשש ג' לוגין מים שאובים בתחילה, וכן נודע לי מהמציאות דשכיח מקוואות שקשה לנגב לגמרי קרקעית המקוה, ויש לחוש להתרשלות, ואם אין מנגבין היטב בודאי המים הנשארים המה שאובים על ידי שנופלים בחזרה מהכלי שמשימין בה המים שמנגבים, או מבליעת המטלית המנגבים בה, או מצינור של המשאבה", עכ"ד. ובשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי' נד) כתב "עובדא דמילתא דבכל פעם נשאר קצת מים עוד בהמקוה, כי המשאבה החשמלית אינה יכולה למשוך כל המים עד גמרן, רק אח"כ צריך לנגב הנשאר על ידי ספוג וכדו' עד שתהיה נגוב לגמרי וזו טרחה גדולה להבלן, בשלמא כשהבלן חרד וירא ה' פשיטא שיש לסמוך עליו, אבל לא בכל פעם יתרמי זאת, ואם באמת לא ידקדק ע"ז יש חשש גדול דשמא נשאר ממים הראשונים ג"ל וכו' ומה מהני לן אח"כ מים הכשרים הבאים אח"כ מבור הזריעה. ומה יעשה איש חרד שמדקדק מאוד בקלה כבחמורה ושלא יתן הימנותא בענייני כשרות למי שהוא אף בדברים קלים מזה, בפרט בדברים הנוגעים לאיסור כרת, והוא מוכרח לשלוח לאשתו למקוה כזו ולסמוך על בלן כזה שבעיניו אינו מהימן לעשות טירחא גדולה כזו, ע' תוס' פסחים (ד ע"ב ד"ה המנינהו) דבטירחא יתירתא אין אשה מהימנא, וכן פסק בש"ך (סי' קכז ס"ק ל), וכמה פעמים צריכין לבא בזה גם להימנותא של האשה המשגחת על המקוה ועל הטבילה וכו'", ע"ש. הרי שבמקוה זריעה צריכים אנו לסמוך ע"כ שהמקוה אכן יובש כראוי לפני שהוזרמו לתוכו המים החדשים, ואם התרשלו מעט בניגוב – המקוה נפסל. ה. לכמה אחרונים שייך בזה גם החשש של הש"ך (סי' רא ס"ק מא) שכתב על דברי המחבר שם (בסעי' טו) ד"מעיין כל שהוא יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכה והם כשרים, אע"פ שהם רבים על המים שהיו בתוכה תחלה", וכתב על זה הש"ך וז"ל: "ואם הלכו אותן המים שהשליכו במעיין למקום חסר שלא הי' בו מים כלל ( פי' ונפסק החיבור מהמעיין) יש מתירין ג"כ לטבול וכו', משמע דיש אוסרין ולכך טוב להחמיר", עכ"ל. ויש שכתבו ששייך נדון זה גם במים-שאובים שנזרעו במקוה. כלומר: לדעת הש"ך אפשר להוסיף מים שאובים למעין, אך אם המים שנתערבו זרמו למקום אחר ואינם מחוברים עוד למעין הם פסולים, כי השאובים שבמעין לא הפכו למים כשרים. [בשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי' נד) כתב כן בפשיטות דמקוה הנכשרת רק על ידי בור זריעה שייך בה החשש של הש"ך הנ"ל, ובסוגריים כתב "ודוחק לחלק דזה דוקא לענין מעיין דמטהר בכ"ש אבל לא לענין מי גשמים דבעינן ארבעים סאה", עכ"ד. ומקורו מדברי הנו"ב (ת' סי' קמא) והחת"ס (סי' ריב) שס"ל דגם במקוה של ארבעים סאה אם שפכו לתוכה שאובים והלכו למקום אחר יש בו חשש משום הש"ך הנ"ל). א"כ לדעות אלו מקוה "זריעה" אסור לשמוש מלכתחילה, כי אופן בנייתו הוא שהמים שבבור הטבילה אינם מחוברים לאוצר הזריעה ודינם כדין מים שאובים שנפסק חיבורם למעין
שיטת ההשקה
פתרון אחר שהוצע הוא מקוה "השקה" היינו שסמוך למקוה הטבילה עושים עוד מקוה, וממלאים אותה עם ארבעים סאה מי גשם, והיא נקראת בור השקה, ועושים נקב בקיר בין שני המקוואות, וממלאים מקוה הטבילה עם מי העיר [=מים שאובים] עד למעלה מן הנקב, כדי שיתחברו מקוה הטבילה עם הבור מי גשמים דרך הנקב. וזה נקרא השקה, שמשיק מים כשרים למים פסולים, ועל ידי זה מכשיר מים הפסולים. במקוה השקה ישנם גם חששות רבים, והם: א. יש לחוש שמא לא יהיה נקב ההשקה פתוח כל זמן משך הטבילות, וזאת משום כמה טעמים - או משום שהבלן לא ירצה להשאיר הנקב פתוח, כדי שלא יכנסו המים הצוננים שבבור ההשקה למקוה הטבילה החמה ויקררו המים. או שמכיוון שמקפידים כיום על נקיון המקוה, וכידוע המים שבבור ההשקה אינם נקיים, שהרי אין מחליפים אותם בתדירות, על כן יש לחוש שלא ירצה הבלן להניח הנקב פתוח כל הזמן, כדי שלא יכנסו המים המלוכלכים מבור ההשקה לבור הטבילה. גם יש לחוש משום שכחה, שהרי אחר השקת המים (בעת שממלאים המקוה) סותם הבלן את נקב ההשקה עד לשעת הטבילה (כדי שלא יצטננו המים), ויש לחוש שישכח הבלן לפותחו אחר כך ונמצא שבשעה שטובלים יהיה הנקב סתום. והטעם שצריך שיהיה הנקב פתוח כל זמן משך הטבילה, הוא כדי לצאת דעת הש"ך (סי' רא ס"ק קיב) על דברי השו"ע (בסי' נב) דאחר שנתערב הפסול עם הכשר אפי' רגע נשאר לעולם בהכשרו, אפי' נסתם הנקב אח"כ. וכתב ע"ז הש"ך וז"ל: "ורבינו ירוחם כתב שנסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשרו (אחר שנסתם הנקב) או כיוון שנסתם הנקב חוזר לפסולו כבתחילה, ומביאו ב"י וד"מ, וטוב להחמיר לכתחילה, עכ"ל. והרבה אחרונים נקטו כדברי הש"ך [עי' בשו"ת גידולי טהרה (סי' י), וכתב שם שכן ס"ל גם להר"ש וכן דעת הראב"ד. וכן בשו"ת בית אפרים (יו"ד סי' נג) חוכך להחמיר אפי' בדיעבד. וכ"כ בשו"ת צמח-צדק (יו"ד סי' קעא) שדעת הראב"ד כרבינו ירוחם. וכן בגלות עליות (פ"ג מ"א) כ' שדעת הרמב"ם והראב"ד להחמיר בזה. וכן בשו"ת בית שלמה (ח"ב סי' סב) הביא דעת החת"ס שכתב דלית מאן דחש לדברי הש"ך, וכתב אני בעניי אין רצוני להקל לכתחילה נגד דברי הרי"ו והש"ך. וכן החמיר בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סי' סו), ובשו"ת רבי אליעזר (להג"ר אליעזר גורדון סי' יד). ובשו"ת ערוגות הבשם (יו"ד סימן קצז) כ' דהלכה למעשה אין לזוז מפסק הש"ך להחמיר לכתחילה. וגם המהרש"ם, אשר ידוע גודל כוחו דהיתרא, דעתו (בח"ג סי' רמט) להחמיר, וז"ל: "ובגליון הבאתי מהר"ש (פ"ו דמקוואות מ"ח) דמוכח כהאוסרים, וגם בר"ש (פ"ח מ"א) מוכח כן, ואף דהחת"ס (סי' ריב) כתב דלית מאן דחש לה ועיין תשו' כת"ס (סימן צט) במה שפקפק על דבריו, אבל שניהם לא ידעו מדברי הר"ש הנ"ל", עכ"ל]. הרי שלדעות אלו ה"השקה" אינה הופכת את המים השאובים לכשרים, אלא שבשעה שהם מחוברים לאוצר מותר לטבול בהם, וא"כ בהסתם נקב ההשקה ישובו המים לפסולם. ב. מלבד כל הנ"ל, יש שהעירו לחשוש על עצם ההשקה, שמכיוון שאין נקב ההשקה פתוח במשך כל זמן מילוי המקוה, ורק אחר המילוי פותחים הנקב לרגע רק כדי להכשיר המקוה, יש לחוש שאם המים שבבור הטבילה יהיו גבוהים מהמים שבבור ההשקה, או להיפך, א"כ כשפותחים הנקב רק לרגע אז זוחלין המים ממקום הגבוה למקום הנמוך, ונמצא שהכשר המקוה היה בשעה שהוא זוחל, ובזה באנו למחלוקת הפוסקים אי נכשר בכה"ג, דיש אחרונים דס"ל דבכה"ג הוי זוחלין [שמלה (סימן רא ס"ק צד). ובשו"ת אמרי אש (סי' פב) דן בדין גיגית שנמצא בתוך מקוה, ובתוך הגיגית שופכים מים חמים, ואח"כ פותחים נקב השקה להשיקה למי המקוה, וכתב שם דכל זמן שלא שקטו המים לירד מהגיגית למקוה אסור לטבול בתוכה. ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' רה) הביא דברי האמרי אש, וכן בשו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ס סי' פג ד) וכן בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"א סי' מב) הביאו להלכה דברי האמרי אש]. ג. יש לחוש שמא לא יקפיד הבלן שיהיו המים שבמקוה הטבילה גבוהים עד למעלה מנקב ההשקה, וא"כ מעולם לא נתחבר מקוה הטבילה לבור ההשקה, ולא הוכשרו מי המקוה מעולם, והמקוה פסול לכו""ע. וכפי שכת' החת"ס (בסי' ריז) טעמו ונימוקו מה שלא רצה לסמוך על השקה. וז"ל: "אך מש"כ שבעוקה אחד יהיו מי גשמים ובאידך כולו שאוב שיוכל לחממו, ומסתמא כוונתם להשיקם על ידי נקב כשפ"ה, הנה אם הנקב פתוח תמיד והמים נושקים זא"ז אין פקפוק, אך אם סותמים הנקב, אע"ג שכשהושקו שעה אחת נזרעו והוכשרו השאובים, מ"מ כיוון שהשיעור מועט ומצומצם והדבר מסור לנשים שנוטלים בכל לילה מהמים ושופכים לתוכו חמים ויש לחוש הרבה שיפחתו משיעור, אפי' אם נאמר שבעת הטבילה יפתחו הנקב, אין למסור זה להנשים שבאורך הימים יזלזלו בפתיחה. ובדידי הווה עובדא בקהילה הסמוכה והיה מכשול רב בעוה"ר", עכ"ל. הרי דחשש החת"ס דבאורך הימים יזלזלו בפתיחה שלא יעשו כלל ההשקה. ובספר טהרת מים (להג"ר ניסן טעלושקין מהדו' ד' דף קעב) כתב הבעיות של מקוואות בעיירות קטנות, וז"ל: "ולכן אילו ידענו בבירור שהבלן משיק לכה"פ פעם אחת את בית הטבילה עם מי הבור לא היינו חוששים כלום. אבל דא עקא דידעינן עובדות רבות שהבלן לכתחילה אין נותן המים עד הנקב מפני שחס הוא על החמים הרבים שיצטרך לתת אם ירבו הצוננים וכו', כי אף שהבלן היה נזהר מאיתנו מבלי למלא את בית הטבילה כ"א במעמד המשגיח אבל לא תמיד ציית הוא הבלן, ויש שהמשגיח בא והמקוה כבר נתמלא מאתמול והנשים כבר טבלו בה וכו', ואף כשיבוא המשגיח בכל יום לא יוכל לשמור על הבלן שלא יריק את המים הכשרים מן הבור, ואף כשיהי' הבור סגור וחתום, והמשגיח הרי אינו שם אלא שעה קלה ביום, והמרחץ והמקוה נשארים ברשות הבלן, ויותר מזה - ברשות משרתיו הנכרים שהם המנקים המקוואות וממלאים אותם מים, כידוע למי שמתעניין בדבר זה", עכ"ד. ד. דעת החזון איש (יו"ד סי' קכג) היא כי יש לעשות המקוואות רק על ידי זריעה, ולא עוד אלא שהתנגד אפי' שיעשו בור זריעה ובור השקה, כאותם המקפידים במקוה להכשירה על ידי שני בורות, דהיינו שמתחילה ממלאים המקוה דרך בור זריעה, ולאחר שהמקוה מתמלא ממים שנכשרו מבור הזריעה שוב משיקה לבור השקה, ודעתו היא גם נגד חומרה זו, ולדבריו אדרבה, בור ההשקה מיגרע גרע, וטעמו, משום שהרי סברת אותם המחמירים שאינם נוחים מטהרת השאובים על ידי הזריעה לבד היא משום חשש נ"ס ונ"ס, וא"כ מה הועילו בתקנתם, והרי בור ההשקה ג"כ נפסל בימים אחדים בפסול נ"ס ונ"ס, דהרי מתערבים המים שבבור ההשקה במים שבמקוה ויוצאים המי גשמים ובאים שאובים תחתיהם, עי"ש החשבון, וא"כ מה הועילו בהוספת בור השקה לחשש נ"ס ונ"ס, ולא די שלא מרוויחים כלום בהשקה זו, אלא אדרבה יש כאן הפסד מכמה צדדים, שעל ידי השקה זו המים שבמקוה מתקלקלין, שהרי: א. המים שבאוצר (בור ההשקה) אין מחליפין אותן, ומי האוצר המזוהמים מתערבין במקוה, והרי אנו משתדלין על הנקיון וההידור כראוי לעושי מצוה ואיך מפסידים בידיים. ב. כפי הידוע יש שהבלן שופך נפט או שאר מי חמצן לתוך האוצר (בור ההשקה) לבטל סרחון המים שבאוצר (עקב התיישנותם), ובהמשך הזמן מתרבה הנפט על המים. ג. גם הביאו עובדה שבלן אחד החליף את מי האוצר ומילא את האוצר שאובים. ד. ועוד שלפעמים משיקין ב' מקוואות לאוצר אחד, ויש שבעת טבילה באחד מהן נוטל הבלן הפקק מנקב ההשקה של מקוה השני, ולפעמים המים שבמקוה השני לא הגיעו עד נקב ההשקה, ונמצא המים שבמקוה הראשון זוחלין למקוה השני דרך האוצר בשעת טבילה, והבלן אינו מרגיש בפסול זה. וע"כ דעתו שאין לעשות כלל בור השקה. ה. השמלה (בס"ק צג) החמיר במקוה שהוחמו מימיה עד שהיד סולדת בהן לא מהני להו אז השקה, ואפי' אם בשעה שטובלין שם כבר נצטננו ואין יד סולדת בהם מ"מ צריכין אז השקה מחדש , לפי שהשקה שעשה בשעה שהיו המים חמים לא הכשירתן. ומקורו ע"פ מה שפי' רש"י במס' חולין (קה ע"ב) דמים חמין בטלו מתורת מים, עי"ש. ולפ"ז אם נקב ההשקה היה פתוח רק בזמן שהי' המים שבמקוה יד סולדת ואח"כ סתמו נקב השקה, הרי לא נכשרו המים שבמקוה הטבילה. [ובענין זה, ראה עוד בגדולי טהרה (בתשובה סי' ב), ובשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' עה), ובשו"ת חלקת יעקב (ח"ד סי' מ אות ה].
לקריאה נוספת
בענין מקווה לשיטת חב"ד ראה: בור על גבי בור
