יום הילולא

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום הילולא, שמשמעותו בארמית הוא יום חג, הוא היום בו נפטר הצדיק, ובו ביום מדי שנה בשנה עולה נשמתו למדרגה גבוהה יותר בעולם העליון.

ביום ההילולא מתגלה לאדם המקושר בצדיק אזנים לשמוע לב להבין ועיניים לראות, ואז "קאי איניש אדעתיה דרביה" - האדם עומד על דעת רבו.[1]

היאר צייט (= יום השנה) הוא ביום המיתה אפילו בשנה ראשונה, ואפילו כשיום הקבורה רחוק מיום המיתה[2].

החילוק בין ימי ההילולא של משה רבינו ורבי שמעון בר יוחאי

הרבי מסביר את החילוק שבין משה רבינו לרשב"י, שז' אדר הוא יום תענית[3], ואילו ל"ג בעומר הוא יום הילולא, שהוא ענין של שמחה [4].

כך הוא ההסבר: בזמן הבית, ועל דרך זה בזמן המשכן שהיה בהיות בני ישראל במדבר, שאז היה גילוי אלקות, "דגננא בעצמו עאל בגנתא" (הגנן עצמו נכנס לגינתו) - היה שלימות יחוד קוב"ה ושכינתיה, "יחוד קוב"ה ממש", ולכן לא היה צורך בהיחוד שעל ידי נשמות הצדיקים בעת הסתלקותם, שלגבי אמיתית היחוד דקוב"ה ממש, אין זה עלייה כלל, ולכן, הסתלקות משה רבינו אינה אלא ענין של ירידה.

אך הסתלקות רשב"י שהיתה בזמן הגלות (שהרי כבר היתה אז גלות רומי) - כיון שאז לא היה שלימות היחוד דקודשא בריך היא ממש, ואז ישנו רק היחוד שנעשה על ידי נשמות הצדיקים בעת הסתלקותם, "אז גם בחינה זו נקרא הילולא", כמבואר בזהר [5] שאז היו פניו מאירים, שהוא ענין תוספת אור גדול למעלה על ידי עליית כללות עבודתו של רשב"י בעת הסתלקותו.[6]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. שלשלת היחס עמ' 33.
  2. היום יום י"ג בשבט
  3. טושו"ע או"ח סתק"פ ס"ב.
  4. ראה גם שיחת יו"ד שבט תשט"ו ס"ג (תורת מנחם חלק י"ג ע' 218). וש"נ.
  5. בהאידרא.
  6. תורת מנחם