הבדלים בין גרסאות בדף "טעם"

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
 
(12 גרסאות ביניים של 5 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
'''טעם''' הוא כינוי לטעמו של דבר גשמי, הטעם מורגש ב[[פה]] של ה[[אדם]]. הטעם שייך רק אצל אדם שמורגש אצלו [[תאווה|תאוות הגוף]], מקורו של הטעם הוא ב[[קליפת נוגה]]{{הערה|ראה ב[[תניא]] בעשרות מקומות את עניין מהות האוכל}}.  
+
{{לעריכה|לשון}}
 +
'''טעם''' הוא כינוי לטעמו של דבר גשמי, הטעם מורגש ב[[פה|פיו]] של ה[[אדם]]. הטעם שייך רק אצל אדם שמורגש אצלו [[תאווה|תאוות הגוף]], מקורו של הטעם הוא ב[[קליפת נוגה]]{{הערה|ראה ב[[תניא]] בעשרות מקומות את עניין מהות האוכל}}.  
  
 
==בחסידות==
 
==בחסידות==
הטעם מוגדר בחסידות כ[[תאווה]] השייכת ל[[קליפת נוגה]]. הטעם הוא דבר שעדיף להימנע מלהרגישו ולהבליטו.
+
הטעם מוגדר בחסידות כ[[תאווה]] השייכת ל[[קליפת נוגה]]. הטעם הוא דבר שעדיף להימנע מלהרגישו ולהבליטו.  
  
ב[[תניא]] נכתב{{הערה|תניא, פרק כ"ז, ועוד..}} כי אדם שאוכל [[מזון]] בגלל טעמו הטוב ובשביל לספק את תאוות גופו, אז אפילו אם אם אוכל מאכלים מותרים ההמזון הולך ישר ל[[שלוש קליפות הטמאות]], וזה ממש כאילו אוכל טריפות ונבלות{{הערה|ראה במקורו}}. אך כאשר אדם אוכל מזון כדי להחיות את נפשו ובשביל שיוכל ל[[עבודת השם|לעבוד את השם]], ולא כדי למלאת את תאוות גופו ו[[נפש הבהמית|נפשו הבהמית]], אזי האוכל מגיע ל[[קדושה]] ונכלל ב[[הקב"ה]].
+
ב[[תניא]] נכתב{{הערה|תניא, פרק כ"ז, ועוד.}} כי אדם שאוכל [[מזון]] בגלל טעמו הטוב ובשביל לספק את תאוות גופו, אז אפילו אם אם אוכל מאכלים מותרים המזון הולך ישר ל[[שלוש קליפות הטמאות]], וזה ממש כאילו אוכל טריפות ונבלות{{הערה|ראה במקורו.}}. אך כאשר אדם אוכל מזון כדי להחיות את נפשו ובשביל שיוכל ל[[עבודת השם|לעבוד את השם]], ולא כדי למלאת את תאוות גופו ו[[נפש הבהמית|נפשו הבהמית]], אזי האוכל מגיע ל[[קדושה]] ונכלל ב[[הקב"ה]].
 +
{{להשלים}}
  
 
==אצל רבותינו נשיאנו==
 
==אצל רבותינו נשיאנו==
 
ידוע שאצל רבותינו נשיאנו לא היה את ההרגשה בטעם האוכל, והם אכלו רק כדי להחיות את גופם ולא חלילה כדי למלאת את תאוות הגוף. בנוסף לכך לא היה אצלם בכלל את הטעם שבמזון והם כלל לא הרגישו בטעמו של המזון שהוגש בפניהם, בהקשר לכך יש הרבה סיפורים על רבותינו נשיאנו שמהם רואים שלא היה אצלם את הטעם באוכל.
 
ידוע שאצל רבותינו נשיאנו לא היה את ההרגשה בטעם האוכל, והם אכלו רק כדי להחיות את גופם ולא חלילה כדי למלאת את תאוות הגוף. בנוסף לכך לא היה אצלם בכלל את הטעם שבמזון והם כלל לא הרגישו בטעמו של המזון שהוגש בפניהם, בהקשר לכך יש הרבה סיפורים על רבותינו נשיאנו שמהם רואים שלא היה אצלם את הטעם באוכל.
  
מסופר שפעם הלך [[אדמו"ר הזקן]] לאחד החסידים לסעוד אצלו, ואשת אותו החסיד התבלבלה בין המלח לבין הסוכר, וכך טעם המאכלים היה נוראי. כאשר הגישה האישה את האכל עדיין לא היה ידוע לה התקלה, וכשהגישה את המאכלים לשולחן ובני הבית החלו לטעות הם מיד התחלתלו ולא היו מסוגלים להמשיך לאכול, אך [[אדמו"ר הזקן]] המשיך לאכול כאילו לא אירע דבר, ואף שאל את בני המשפחה למה הם הפסיקו לאכול. במענה ענו לו בני המשפחה שטעם האוכל הוא נוראי שהם לא יכולים לסובלו, [[אדמו"ר הזקן]] ענה להם בלשון זו "מוזר, אני איני מרגיש את טעם האוכל"..
+
מסופר שפעם התארח רבי [[שלמה מקרלין]] אצל [[אדמו"ר הזקן]] לסעוד אצלו, ובני ביתו של אדמו"ר הזקן התבלבלו בין המלח לבין הסוכר, וכך טעם המאכלים היה נוראי. וכשהגישו את המאכלים לשולחן ורבי שלמה מקרלין ובני הבית החלו לטעום הם לא היו מסוגלים להמשיך לאכול, אך [[אדמו"ר הזקן]] המשיך לאכול כאילו לא אירע דבר, ואף שאל את את ר' שלמה מקרלין מדוע הפסיק לאכול. ענו לו ר' שלמה שטעם האוכל נוראי והוא לא יכול לסובלו, [[אדמו"ר הזקן]] ענה לו בזה הלשון: "מאז שהגעתי ל[[מזריטש]] אני לא מרגיש טעמים"..
  
עוד סיפור שהיה עם אדמו"ר הזקן{{הערה|ראה [[ליקוטי שיחות]] חלק כ"ז, עמ' 273}} בהקשר לטעמו של האוכל היה כאשר למד בחברותא עם ר' [[אברהם המלאך]], הם למדו דבר [[חסידות]] עמוק, ו[[אדמו"ר הזקן]] כמעט והגיע לידי [[כלות הנפש]]. כשהרגיש בזאת הלך אדמו"ר הזקן מהר למטבח ואכל פרוסת חמאה, כששאל אותו ע"כ ר' [[אברהם המלאך]] ענה לו אדמו"ר הזקן שעשה זאת כדי להשיב נפשו לגופו, וזאת עשה על ידי הטעם שבאכילת החמאה שבכך השיב נפשו לגופו החומרי.
+
עוד סיפור שהיה עם אדמו"ר הזקן{{הערה|ראה [[ליקוטי שיחות]] חלק כ"ז, עמ' 273.}} בהקשר לטעמו של האוכל היה כאשר למד בחברותא עם ר' [[אברהם המלאך]], הם למדו דבר [[חסידות]] עמוק, ואדמור הזקן כמעט והגיע לידי [[כלות הנפש]]. כשהרגיש בזאת הלך אדמו"ר הזקן מהר למטבח ואחל פרוסת לחם עבה עם חמאה, כששאל אותו על מעשיו ר' [[אברהם המלאך]] ענה לו אדמו"ר הזקן שעשה זאת כדי להשיב נפשו לגופו, וזאת עשה על ידי הטעם שבאכילת החמאה שבכך השיב נפשו לגופו החומרי.
  
גם אצל [[הרבי]] לא היה את את ההרגשה שבטעם האוכל. מסופר שב[[שבת|שבתות]] נהג הרבי לשים הרבה מלח על הדגים, עד שכמעט ולא ראו את הדג{{הערה|מעדות הבחורים שזכו לאכול עם הרבי}}. מכך רואים את הדבר הפשוט שאצל רבותינו נשיאנו לא היה את כל העניינים של תאוות הגוף, ובתוכם את עניין הטעם שבאוכל הגשמי.
+
גם אצל [[הרבי]] לא היה את ההרגשה שבטעם האוכל. מסופר שב[[שבת|שבתות]] נהג הרבי לשים הרבה מלח על הדגים, עד שכמעט ולא ראו את הדג. וכן [[הרבי]] בזמן שהיה אוכל את המרק הוא היה בסך הכול נוקש עם הכפית על הצלחת שיראה כאילו הוא אוכל ובפועל הוא לא היה אוכל בכלל{{הערה|מעדות הבחורים שזכו לאכול עם הרבי.}}.
 +
 
 +
מכך רואים את הדבר הפשוט שאצל רבותינו נשיאנו לא היה את כל העניינים של תאוות הגוף, ובתוכם את עניין הטעם שבאוכל הגשמי.
  
 
{{אדם}}
 
{{אדם}}
 
{{הערות שוליים}}
 
{{הערות שוליים}}
 +
 +
[[קטגוריה:חושים]]

גרסה אחרונה מ־23:10, 24 באוגוסט 2023

מברשת לפסח.png ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: לשון.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

טעם הוא כינוי לטעמו של דבר גשמי, הטעם מורגש בפיו של האדם. הטעם שייך רק אצל אדם שמורגש אצלו תאוות הגוף, מקורו של הטעם הוא בקליפת נוגה[1].

בחסידות[עריכה]

הטעם מוגדר בחסידות כתאווה השייכת לקליפת נוגה. הטעם הוא דבר שעדיף להימנע מלהרגישו ולהבליטו.

בתניא נכתב[2] כי אדם שאוכל מזון בגלל טעמו הטוב ובשביל לספק את תאוות גופו, אז אפילו אם אם אוכל מאכלים מותרים המזון הולך ישר לשלוש קליפות הטמאות, וזה ממש כאילו אוכל טריפות ונבלות[3]. אך כאשר אדם אוכל מזון כדי להחיות את נפשו ובשביל שיוכל ללעבוד את השם, ולא כדי למלאת את תאוות גופו ונפשו הבהמית, אזי האוכל מגיע לקדושה ונכלל בהקב"ה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

אצל רבותינו נשיאנו[עריכה]

ידוע שאצל רבותינו נשיאנו לא היה את ההרגשה בטעם האוכל, והם אכלו רק כדי להחיות את גופם ולא חלילה כדי למלאת את תאוות הגוף. בנוסף לכך לא היה אצלם בכלל את הטעם שבמזון והם כלל לא הרגישו בטעמו של המזון שהוגש בפניהם, בהקשר לכך יש הרבה סיפורים על רבותינו נשיאנו שמהם רואים שלא היה אצלם את הטעם באוכל.

מסופר שפעם התארח רבי שלמה מקרלין אצל אדמו"ר הזקן לסעוד אצלו, ובני ביתו של אדמו"ר הזקן התבלבלו בין המלח לבין הסוכר, וכך טעם המאכלים היה נוראי. וכשהגישו את המאכלים לשולחן ורבי שלמה מקרלין ובני הבית החלו לטעום הם לא היו מסוגלים להמשיך לאכול, אך אדמו"ר הזקן המשיך לאכול כאילו לא אירע דבר, ואף שאל את את ר' שלמה מקרלין מדוע הפסיק לאכול. ענו לו ר' שלמה שטעם האוכל נוראי והוא לא יכול לסובלו, אדמו"ר הזקן ענה לו בזה הלשון: "מאז שהגעתי למזריטש אני לא מרגיש טעמים"..

עוד סיפור שהיה עם אדמו"ר הזקן[4] בהקשר לטעמו של האוכל היה כאשר למד בחברותא עם ר' אברהם המלאך, הם למדו דבר חסידות עמוק, ואדמור הזקן כמעט והגיע לידי כלות הנפש. כשהרגיש בזאת הלך אדמו"ר הזקן מהר למטבח ואחל פרוסת לחם עבה עם חמאה, כששאל אותו על מעשיו ר' אברהם המלאך ענה לו אדמו"ר הזקן שעשה זאת כדי להשיב נפשו לגופו, וזאת עשה על ידי הטעם שבאכילת החמאה שבכך השיב נפשו לגופו החומרי.

גם אצל הרבי לא היה את ההרגשה שבטעם האוכל. מסופר שבשבתות נהג הרבי לשים הרבה מלח על הדגים, עד שכמעט ולא ראו את הדג. וכן הרבי בזמן שהיה אוכל את המרק הוא היה בסך הכול נוקש עם הכפית על הצלחת שיראה כאילו הוא אוכל ובפועל הוא לא היה אוכל בכלל[5].

מכך רואים את הדבר הפשוט שאצל רבותינו נשיאנו לא היה את כל העניינים של תאוות הגוף, ובתוכם את עניין הטעם שבאוכל הגשמי.

הערות שוליים

  1. ראה בתניא בעשרות מקומות את עניין מהות האוכל
  2. תניא, פרק כ"ז, ועוד.
  3. ראה במקורו.
  4. ראה ליקוטי שיחות חלק כ"ז, עמ' 273.
  5. מעדות הבחורים שזכו לאכול עם הרבי.