חסיד

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ךלחי.png הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.

חסיד הוא שם תואר בו נקראים תלמידי הבעל שם טוב ותלמידי תלמידיו בדורות הבאים. התואר הינו תואר קדום המופיע כבר בפרקי אבות, בקשר ליהודי שקיום התורה ומצוות שלו הוא מעבר לחיובים ההלכתיים ("לפנים משורת הדין"). לאחר התפשטות תורת החסידות בהנהגת הבעש"ט, דפק הכינוי הזה בכל המאמינים בתורת החסידות וההולכים בדרכיה. ולמרבה האבסורד, היה זה הכינוי שהדביקו המתנגדים לחסידים.

חסידים ומתנגדים

הכינוי הופיע לראשונה בדפוס, בחרמותיהם של המתנגדים, שנדפסו בערוב ימיו של המגיד ממעזריטש, בשנת תקל"ב: "ובשם חסידים וקדושי עליון מכונים"; "ומכנים שמם חסידים". הכינוי הזה נדרש אצל המתנגדים לגנאי: "המכנים עצמם בשם חשידים", או "כת חשודים" - כאשר הם עושים שימוש בחילוף האותיות שי"ן וסמ"ך, כנהוג אצל יהודי ליטא. אדמו"ר הריי"צ

פרט זה נתבאר במשנתו של הרבי הריי"צ, כאשר הוא מתעכב על כך שמן הנכון היה שהמתנגדים יקראו לחסידים בשם 'מתנגדים', שהרי אי אפשר להתנגד לדבר קודם הוולדו והם לכאורה קדמו בזמן, אלא שההשגחה העליונה זיכתה את המתנגדים וקראו לחסידים בשם הראוי להם.

במסורת שפורסמה על ידי הרבי הריי"צ סופר כי הבעש"ט קרא לתלמידיו בשמות 'אהובים', 'ידידים', או 'חברה ידידים' ו'חברה אהובים' ולא בשם 'חסידים'. חסידים סיפרו שבאותה תקופה נקראו החסידים בשם 'די פריילעכע' - 'השמחים' - וזאת משום שהחסידות הגדישה מאוד את עבודת ה' בשמחה, בכל מצב ובכל תנאי, עד שרווחה האימרה ש"אצל חסידים בתשעה באב יותר שמח מאשר אצל המתנגדים בשמחת תורה".

על השמות 'חסיד' ו'חסידים' נכתבו ביאורים רבים, אחד מהם היה בפי הרבי הריי"צ במענה לשאלתו של אינו יהודי:

השמות חסיד וחסידים מורים על היתרון מכמו הרגיל, שהחסידות מורה על הסוג מדע שהוא למעלה יותר מכמו שהוא סוג המדע שבתורה הגלויה, ושם חסיד מורה על האיש אשר בכל עניניו הוא מתנהג ביתרון על הרגיל, לומד מדע החסידות, מתפלל בהתלהבות, עושה צדקה וגומל חסד ביתרון.

חסידים סיפרו כי אדמו"ר הזקן הביע פעם רעיון לקרוא לחסידים בשם 'בעלי תשובה', כי עבודת ה' שלהם לפי שיטת החסידות מביאה אותם לתשובה אמיתית, אולם נמלך מהרעיון הזה, שמא יאמרו שמי שאינו חסיד הרי הוא רשע.

באחת מרשימותיו של הרבי הריי"צ הוא מתאר את ראשית התנועה החב"דית וכותב:

חסידות חב"ד דורשת מאת ההולכים בשיטתה - נוסף על ארחות חיי שאר החסידים - ללמוד מדע החסידות ואשר הלימוד יביא לידי מעשה בפועל להפוך טבע ה[[מדות]

חסיד - מהות אחרת

נשיאי חב"ד השרישו ביותר את הכלל כי חסיד הוא מהות אחרת לגמרי; לא כל מה שמתאים לכל אחד מתאים לחסיד. לדוגמא, הרבי מהר"ש היה משריש בקרב חסידיו, כי כשם שיש מושג של ,לא מתאים" בגשמיות, כך יש מושג של "לא מתאים" ברוחניות, ולדוגמא אמר: לא מתאים לחסיד שלא ילמד כל יום פרק ״תניא״. לא מתאים לחסיד שלא להיות שקוע בתיקון המדות, לא מיבעי שלא עושים בתוקף בהעברת המדות הרעות, אלא גם לא מתאים לחסיד שלא לפעול בעילוי המדות. לא מתאים לחסיד שלא להיות עוסק בעבודת התפילה. ואין המכוון למחוא כפיים ולדפוק באצבע צרידה, אלא לתפילה בהתקשרות, שאז משתקפים בניגון החב״די הגעגועים הנכונים להרגש אלקי. לא מתאים לחסיד שלא להיות עוסק בעבודה של קריאת שמע שעל המטה ולהירדם עם כל האבק או עם כל הבוץ של עבודת היום, ולחלום על מילי דכדיבין, שהממונה על החלומות מכבדו בהם.