פתיחת התפריט הראשי

חסיד הוא שם תואר בו נקראים תלמידי וחסידי הבעל שם טוב ותלמידי תלמידיו. חסיד הוא המתעסק בעבודת ה' באופן פנימי, כלומר עם כוחות נפשו הפנימיים ולא רק במעשה בפועל, ומשלב בקיום התורה והמצוות את יכולותיו השכליים והרגשיים.

התואר הינו קדום ומופיע כבר בפרקי אבות, בהקשר ליהודי שקיום התורה והמצוות שלו הוא מעבר לחיובים ההלכתיים ("לפנים משורת הדין"). לאחר התפשטות תורת החסידות בהנהגת הבעש"ט, דבק הכינוי הזה בכל המאמינים בתורת החסידות וההולכים בדרכיה. למרבה האבסורד, היה זה הכינוי שהדביקו המתנגדים לחסידים[1].

חסידים ומתנגדיםעריכה

הבעש"ט היה קורא לתלמידיו בשמות 'אהובים', 'ידידים', או 'חברה ידידים' ו'חברה אהובים' ולא בשם 'חסידים'. כמו כן כונו החסידים בשם 'די פריילעכע' (=השמחים) וזאת משום שהחסידות הדגישה מאוד את עבודת ה' בשמחה, בכל מצב ובכל תנאי, עד שרווחה האימרה ש"אצל חסידים בתשעה באב יותר שמח מאשר אצל המתנגדים בשמחת תורה"[דרוש מקור].

הכינוי הופיע לראשונה בדפוס, בחרמותיהם של המתנגדים, שנדפסו בערוב ימיו של המגיד ממעזריטש, בשנת תקל"ב: "ובשם חסידים וקדושי עליון מכונים"; "ומכנים שמם חסידים". הכינוי הזה נדרש אצל המתנגדים לגנאי: "המכנים עצמם בשם חשׂידים", או "כת חשׂודים" - כאשר הם עושים שימוש בחילוף האותיות שי"ן (ימנית) וסמ"ך, כנהוג אצל יהודי ליטא. אדמו"ר הריי"צ מתעכב על כך שמן הנכון היה שהמתנגדים יקראו לחסידים בשם 'מתנגדים', שהרי אי אפשר להתנגד לדבר קודם הוולדו והם לכאורה קדמו בזמן, אלא שההשגחה העליונה זיכתה את המתנגדים שיכוונו לקרוא לחסידים בשם הראוי להם.

משמעות הכינויעריכה

על השמות 'חסיד' ו'חסידים' נכתבו ביאורים רבים, אחד מהם היה בפי הרבי הריי"צ במענה לשאלתו של אינו יהודי[דרוש מקור]: "השמות חסיד וחסידים מורים על היתרון מכמו הרגיל, שהחסידות מורה על הסוג מדע שהוא למעלה יותר מכמו שהוא סוג המדע שבתורה הגלויה, ושם חסיד מורה על האיש אשר בכל עניניו הוא מתנהג ביתרון על הרגיל, לומד מדע החסידות, מתפלל בהתלהבות, עושה צדקה וגומל חסד ביתרון".

אדמו"ר הזקן הביע פעם רעיון לקרוא לחסידים בשם 'בעלי תשובה', כי עבודת ה' שלהם לפי שיטת החסידות מביאה אותם לתשובה אמיתית, אולם נמלך מהרעיון הזה, שמא יאמרו שמי שאינו חסיד הרי הוא רשע ח"ו.

באחת מרשימותיו של הרבי הריי"צ בו הוא מתאר את ראשית התנועה החב"דית הוא כותב: חסידות חב"ד דורשת מאת ההולכים בשיטתה - נוסף על אורחות חיי שאר החסידים - ללמוד מדע החסידות ואשר הלימוד יביא לידי מעשה בפועל להפוך טבע המדות ובמקום אחר מוסיף כי חסיד אינו רק המקושר אל הרבי כי אם גם המסור לפעולותיו של הרבי.

בלוח היום יום (כ"א אדר ראשון) כותב הרבי: "בחסידות חב"ד תואר חסיד הוא, מי שמכיר מהותו העצמי ומעמדו בידיעת התורה ולימוד ומצבו בקיום המצות. יודע הוא מה שחסר לו ונותן לב ודואג למלאות את החסר, ומרבה במשמעת בדרך קבלת עול".

חסיד - מהות אחרתעריכה

נשיאי חב"ד השרישו ביותר שחסיד הוא מהות אחרת לגמרי. לא כל מה שמתאים לכל אחד מתאים גם לחסיד. אדמו"ר המהר"ש, לדוגמה, היה משריש בקרב חסידיו, כי כשם שיש מושג של "לא מתאים" בגשמיות, כך יש מושג של "לא מתאים" ברוחניות, ולדוגמה אמר, שלחסיד לא מתאים שלא ילמד כל יום פרק בספר התניא, לא מתאים שלא להיות שקוע בתיקון המדות. לא מתאים לחסיד שלא להיות עוסק בעבודת התפילה, בהתקשרות, שאז משתקפים בניגון החב"די הגעגועים הנכונים להרגש אלקי. לא מתאים לחסיד שלא להיות עוסק בעבודה של קריאת שמע שעל המטה ולהירדם עם כל האבק או עם כל הבוץ של עבודת היום, ולחלום על מילי דכדיבין, שהממונה על החלומות מכבדו בהם.

כאשר ד"ר וייס שאל את הרבי מהו חסיד? ענה לו הרבי שחסיד זה מי שיכול לומר בקריאת שמע שעל המיטה שהוא קצת יותר ממה שהוא היה בבוקר[2].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שוליים

  1. אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ חלק ח' עמ' תקד. וראה גם ספר השיחות תש"א ע' 32. הרבי לאחר מכן ציטט והסביר זאת בשיחת שבת פרשת וישב, כ"ג כסלו תשי"ב
  2. מפי הרב זושא וולף