חסידות חב"ד

חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת) הוקמה לפני למעלה ממאתים שנה על ידי רבי שניאור זלמן מלאדי, שנקרא בפי חסידי חב"ד אדמו"ר הזקן, ובציבור הכללי ידוע כבעל התניא וה שולחן ערוך (הרב), או סתם הרב.

עד להקמת חסידות חב"ד היו מנהיגי החסידות הכללית רבי ישראל בעל שם טוב וממשיך דרכו רבי דוב בער – המגיד ממזריטש.

כיום נחשבת חסידות חב"ד לכוח הדינאמי ביותר בחיים היהודיים. .

ייסוד חסידות חב"ד

מייסד חב"ד

מיסד שיטת חב"ד הוא רבי שניאור זלמן מלאדי, נולד בח"י אלול קה"ת (1745) בעיירה ליאוזנא שברוסיה הלבנה לאביו, רבי ברוך, שהשתייך אף הוא לעדת ה"נסתרים" והיה מחסידיו המסורים של הבעש"ט.

אל עולם החסידות הגיע בהיותו בן 20-18. הוא נסע אז לעיירה מזריטש, שבה הנהיג את החסידות תלמידו של הבעש"ט וממלא מקומו – רבי דוב בער, המכונה "המגיד ממזריטש", והפך במהרה לאחד מתלמידיו ולגדול מביניהם.

לאחר פטירת המגיד ממזריטש, בשנת תקל"ג (1773), נתמנה רבי שניאור זלמן לאחראי על צורת עבודתם ורשת פעולותיהם של החסידים. כעבור שלוש שנים נוספות, באסיפה הכללית של תלמידי המגיד ממזריטש, הוחלט למנות את רבי שניאור-זלמן לנשיא החסידות במדינת ליטא, מכיוון ששם הייתה התנגדות מאוד חזקה וראו בו כמתאים ביותר, וגם בשל שיטתו השכלתנית, שהתאימה לאופיה הלמדני של ליטא. הוא אכן הצליח מאוד ורבים מגדולי התורה באזור הצטרפו לתנועת החסידות.

שנה זו, תקל"ו (1776), היא גם, כפי הנראה, השנה שבה החלה הנהגתו של רבי שניאור זלמן לקבל יותר ויותר את הגוון החב"די. במשך השנים הבאות נתגלה כיוון זה כמיוחד במינו, ולא עבר זמן רב והכל ידעו, כי בשיטת החסידות נולד זרם חדש – הזרם החב"די.

חסידות חב"ד הפכה מעתה למטרה העיקרית שאליה כוונו התקפותיהם של המתנגדים-מזה ושל המשכילים-מזה. רבי שניאור זלמן סבל רבות בשל כך, ובשנת תקנ"ט (1799) אף נאסר על-ידי השלטון הצארי, בעקבות הלשנה של המתנגדים והמשכילים. הוא ישב 53 יום במאסר, כאשר עונש מוות, המיועד למורדים במלכות, מרחף מעליו. אולם בסופו של דבר הצליח להוכיח את חפותו ויצא בכבוד ובניצחון גדול. יום צאתו לחירות, , י"ט בכסלו, הפך מאז לחג-הגאולה בקרב חסידי חב"ד והקרובים אליהם.

ספר היסוד התניא

במשך עשרים שנה (משנת תקל"ה - 1775) כתב אדמו"ר הזקן את הספר בו הוא פורש את משנתו, משנת חסידות חב"ד. כמו כן כתב בו עצות ותשובות רבות על שאלות בענייני עבודת ה' ששאלוהו חסידיו ביחידות. בשנת תקנ"ה (1795) סיים את כתיבתו, ואישר להעתיקו. הספר הופץ בקרב החסידים שקיבלוהו בשמחה.

מתנגדי החסידות חששו מהשפעת הספר, ועל כן הטילו בו זיופים מכוונים על מנת להציגו כספר "כפרני". עם זיופים כאלה הציגוהו בפני הגאון מוילנה, ומשום כך הורה לשרפו. כשנודע לאדמו"ר הזקן על כך, הורה להדפיסו ובכך למנוע את המשך זיופו.

בשנת תקנ"ז (1797) שלח אדמו"ר הזקן את הספר לבית הדפוס בסלאוויטא, כשהוא מבקש מחבריו, תלמידי המגיד ממזריטש, ר' זושא מאניפולי ור' יהודה לייב הכהן לצרף את הסכמתם. הללו התפעלו מאד מהספר וצרפו את הסכמותיהם החמות. העותקים הראשונים הגיעו לידי אדמו"ר הזקן ב-כ' כסלו תקנ"ז.

בתחילה היו מראשי החסידות שלא קיבלו את הספר, עקב האלמנט האינטלקטואלי שבמשנת חסידות חב"ד, אך לבסוף הוא אומץ בחום גם על ידם. כיום, הספר נחשב לראשון בחשיבות מבין ספרי היסוד של תנועת החסידות, נערץ על ידי כל זרמיה ונלמד בכל תפוצות ישראל.

בספר זה מצויים יסודותיה של תורת חב"ד ופנימיות התורה. הספר מבאר בהרחבה את מבנה נפש האדם ואת מערך הכוחות הפועל בקרבו; הוא חודר לעומקן של בעיות פילוסופיות מקיפות, כמו היחס בין הבורא לעולם, בריאת יש מאין, אחדות ה', מטרת התורה והמצוות וכדומה, והוא סולל לפני האדם דרך בטוחה וקלה להגיע לדרגות נעלות ולעבוד את ה' כראוי.

ספר התניא השפיע השפעה מכרעת על האמונה היהודית. עד הבעש"ט היו דעות גדולי ישראל חלוקות בענין אופן השגחתו של הקב"ה על עולמו. הבעש"ט חידש שההשגחה של הקב"ה הינה השגחה פרטית על כל פרט ופרט ביקום. אדמו"ר הזקו, בביאורו את שיטת הבעש"ט בספרו, הפך את אמונה זו לרווחת בכל קהילות ישראל.

השפעתו היתה רבה כל כך עד שאפילו תלמידו של הגר"א, ר' חיים מוולוז'ין, חזר בו מתפיסת רבו, בעקבות הלימוד בתניא, והודה בספרו 'נפש החיים' שהאמת כשיטת החסידות בענין "צמצום לא כפשוטו".

כיום משתתפים ברחבי העולם כולו, יהודים רבים, חסידים וליטאים, חרדים ואף כאלה שאינם מגדירים עצמם כשומרי תורה ומצוות, בשיעורים הנלמדים בספר זה ואשר להם השפעה מכרעת על חייהם של אנשים רבים. חסידים רבים הצטרפו לחסידות חב"ד בעקבות לימוד התניא. אכן, נכרת בהשפעתו של ספר זה שהוא היסודי בחסידות, הבטחתו של המשיח לבעש"ט "יפוצו מעינותיך חוצה".

רשימת אדמו"רי חב"ד

על פי השמות הנהוגים בחסידות חב"ד:

• אדמו"ר הזקן – רבי שניאור זלמן מלאדי (י"ח באלול ה'תק"ה – כ"ד בטבת ה'תקע"ג) (4 בספטמבר 1745 - 27 בדצמבר 1812).
• אדמו"ר האמצעי – רבי דובער שניאורסון (ט' בכסלו ה'תקל"ד - (ט' בכסלו ה'תקפ"ח) (24 בנובמבר 1773 - 28 בנובמבר 1827).
• אדמו"ר הצמח צדק – רבי מנחם מנדל שניאורסון (כ"ט באלול ה'תקמ"ט – י"ג בניסן ה'תרכ"ו) (20 בספטמבר 1789 - 29 במרץ 1866).
• אדמו"ר המהר"ש – רבי שמואל שניאורסון(ב' באייר ה'תקצ"ד – י"ג בתשרי]] ה'תרמ"ג) (11 במאי 1834 - 26 בספטמבר 1882).
• אדמו"ר הרש"ב – רבי שלום דובער שניאורסון (כ' בחשוון ה'תרכ"א – ב' בניסן ה'תר"פ) (5 בנובמבר 1860 - 21 במרץ 1920).
• אדמו"ר הריי"ץ – רבי יוסף יצחק שניאורסון (י"ב בתמוז ה'תר"מ – י' בשבט ה'תש"י) (21 ביוני 1880 - 28 בינואר 1950).
• אדמו"ר שליט"א – רבי מנחם מנדל שניאורסון (י"א בניסן ה'תרס"ב) (18 באפריל 1902) לאריכות ימים ושנים טובות.

תורת חב"ד

החסידות היא גילוי של תורת הקבלה, שעד אותה תקופה היתה נסתרת ולא ניתנה ללימוד הרבים. הבעל-שם-טוב (הבעש"ט) כותב באחד ממכתביו שהוא עלה לרקיעים העליונים ופגש שם את מלך המשיח, "ושאלתי אותו: אמתי אתי מר? (מתי יבוא כבודו?) וענה לי לכשיפוצו מעיונתיך חוצה!" משמעות הדבר היא שעל הבעש"ט לפרסם את תורת החסידות.

התורה, כמו הגוף מחולקת ל"גוף" ול"נשמה" החלק שנקרא "נגלה" הוא בעצם החלק הגלוי, בחלק זה כלולים כל התנ"ך, המשנה, התלמוד ושאר הספרים שנוספו עליהם. בחלק השני "הנסתר" כלולים ספרי הקבלה כמו הזהר וכיוצא בו, וכן החסידות שהיא באה כהמשך והפשטה של תורת הקבלה.

המילה חב"ד מהווה ראשי תיבות של שלושת היכולות האינטלקטואליות: חכמה, בינה, דעת. הפילוסופיה של התנועה מבוססת על המימד העמוק ביותר של תורת השם. היא מלמדת להבין ולהכיר את הבורא, את תפקידה ומטרתה של הבריאה, ואת החשיבות והשליחות הייחודית של כל יצור נברא. תורת חב"ד מדריכה את האדם לעדן ולשלוט בכל פעולה או רגש שלו באמצעות החכמה, הבינה והדעת.

תורת חב"ד עוסקת למעשה בכל עולם ההגות והמחשבה של היהדות. היא דנה ביחסים שבין הבורא לבריאה, בדרכים שבהן שולט הבורא על עולמו, כיצד הוא מקיים ומחייה את העולם והמטרה שלשמה הוא ברא בכלל את העולם כולו. אנו מוצאים בתורת חב"ד הסברים מאלפים על מהותן של התורה ומצוותיה, על יחודו של עם ישראל ועל כוחותיה של הנשמה היהודית. בתורת חב"ד גם מצויים ניתוחים מעמיקים ונפלאים של נפש האדם וקיימת בה חדירה לרבדים העמוקים ביותר של הנשמה היהודית.

ישנו מכלול רחב של שאלות-יסוד המהווה נושא מתמיד לדיון במשנתה של חסידות חב"ד. כמה מהן הן השאלות: לשם מה ברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם? האם היה חסר לו דבר-מה שלשם כך ברא את העולם? וכיצד נוצר עולם כה מורכב ובעל כל כך הרבה ניגודים מהאלוקים האחד והיחיד אשר "מהותו" היא אחדות פשוטה?

מקום נרחב מוקדש לעיסוק בשאלות המטרה והתכלית: מהי התכלית שבלימוד התורה ובקיום מצוותיה? לשם מה הייתה הנשמה האלוקית שלנו צריכה לרדת מן העולם הרוחני העליון שבו שרתה אל עולמנו הגשמי והתחתון? מהי התועלת שבירידה עצומה זו? מהו סופו של העולם, האם הוא יישאר כפי שהוא לנצח או שיחול שינוי בכל מהותו בשלב זה או אחר?

זהו אחוז מזערי מהנושאים שבהם דנה תורת חב"ד. המאפיין את צורת דיונה הוא – ההגיון המוצק של ההסברים, הבהירות, העומק ועם זאת – הפשטות הניתנת להשגה לכל אדם.

מפליאה במיוחד היא העובדה, שכמעט לא נמצא אדם שניסה לחדור למעיינותיה של חסידות חב"ד והדבר לא חולל אצלו שינויים. עצם העיסוק בתורת חב"ד משנה זוויות-ראיה, מגביר מודעות לתחומים עדינים שלא היו קרובים קודם-לכן והופך את האדם לאדם אחר: רציני יותר, שלם יותר עם השקפת עולמו, מיושב יותר – וגם בעל חיוניות ושמחת-חיים גדולה יותר.

מעבר למאפייניה הרעיוניים האמורים של חב"ד, ייחודה של תנועת חב"ד היא בכך שהיא אינה מסתגרת בד' אמותיה, אלא הציבה לעצמה מטרה לדאוג לכל מחסורו של יהודי, באשר הוא, וכן להפיץ את משנת החסידות ומעיינותיה - חוצה, לכל מקום.

מאפייני חסידות חב"ד

מרכז התנועה

מרכזה של חסידות חב"ד הוא סעוון סעוונטי - מרכז חב"ד העולמי (המוכר יותר כ-"770") בית מדרשו של הרבי. המרכז נמצא ברחוב איסטרן פארקווי 770 בשכונת קראון הייטס שבברוקלין, ניו יורק.

את 770 לא ניתן להגדיר רק כמקום מסויים. בדור האחרון, הפך מקום זה ל"סמל" לרבבות אלפי חסידים השואבים מהבית הגדול הזה את כל חיותם; להמוני יהודים שהבית הזה משמש להם מקור לשמחה וביטחון, לאמונה ועוז-רוח; לנבוכים ומחפשי-דרך ש'סעוון סעוונטי', "שבע מאות שבעים", יצק בהם השקפת-עולם ברורה, איתנה ותקיפה. לאלפי-אלפים של לומדי תורה ועובדי ה', שהבית הגדול הזה, והשפע שנובע ממנו, היה להם למגדלור של תורה אמונה והדרכה בעבודת ה'.

הרבי אף ביטא את חשיבות הבניין בהזכירו מספר פעמים ש"770" בגימטריא "פרצת", ושבהשגחה פרטית הבניין נקרא בפי כל על שם "770" בלשון-הקודש באידיש ובאנגלית, הרי בוודאי שלדידן ישנה חשיבות וקדושה מיוחדת לבית רבינו. בקונטרס בית רבינו שבבבל גילה הרבי כי המספר 770 בגימטריא הוא "בית משיח" והודיע כי כשירד בית המקדש השלישי משמים בדרכו לארץ ישראל, יעבור ב "770" ומשם, יחד עם בנין 770, יסע לארץ הקודש לירושלים.

לדאוג לכל העם

ייחודה של תנועת חב"ד ודרכה הרעיונית, לא להתסגר בד' אמותיה, אלא לדאוג לכל מחסורו של יהודי, באשר הוא, ולהפיץ את משנת החסידות ומעיינותיה - חוצה, לכל מקום.

מי שהביא את הפעלתם של החסידים למען כל עם ישראל בכל מדינות פזורותיו, לממדים מדהימים, הינו אדמו"ר שליט"א. הרבי פיתח את מושג השליחות והקים את ה"בתי חב"ד". במשך עשרות שנות מנהיגותו, שלח הרבי את אלפי תלמידיו לחמש יבשות תבל. הוא "כבש" מדינה אחר מדינה פתח סניפים, בתי כנסת ומוסדות חינוך, בכל עיר ויישוב. במדינות חופשיות מתקיימת הפעילות בחוצות ובפרסום רב, ובמדינות בהם משטר עוין קמו ופעלו מחתרות של שליחיו האמיצים והמסורים של הרבי.

כמעט בכל נקודה נידחת בעולם אפשר למצוא "בית חב"ד" (חסידים נוהגים לומר על דרך ההלצה, כי ישנם שני דברים שניתן למצוא בכל מקום: בית חב"ד וקוקה קולה). חסידי חב"ד מנהלים בתי ספר יהודיים במדינות רבות בעולם, בראש ובראשונה במדינות ברית המועצות לשעבר. התנועה דוגלת בשימוש בטכנולוגיה מודרנית, כשידורי לווין או אתרי אינטרנט, כמו גם שימוש במסעי פרסום חוצות נרחבים כאמצעי להפצת המסר שלהם.

עבור ילדי ישראל הקים הרבי את תנועת הנוער "צבאות השם" מטרת הארגון להחדיר בקרב הילדים את המודעות להגברת הצד הטוב שלהם ולמלחמה ברע הקיים בתוכם, וזאת דווקא ע"י החינוך הבלתי פורמלי, בהפיכתם לחיילים המודרכים ע"י מפקדים הקרובים להלך רוחם לפעמים יותר מהמורה וההורה.

הארגון פועל במדינות רבות בעולם כארגון בת של מוסדות שלוחי הרבי,. בעולם גדל הארגון מ-5000 ילדים בשנתו הראשונה לכחצי מליון ילדים היום, על חבריו נמנים ילדים מכל גווני הקשת מהחרדים ביותר ועד לכאלו שהקשר שלהם עם היהדות שואף לאפס.

מנהגים אופייניים

לחסידות חב"ד מספר מנהגים ייחודיים להלן מספר דוגמאות:

• חסידות חב"ד שמה דגש על תפילה באריכות, תוך התבוננות מעמיקה בגדלותו האינסופית של הבורא, ואפסות האדם. התפילה מלווה לעתים בנגינה חרישית של ניגון חב"די, כדי לעורר את הלב. עם זאת, בשונה מפלגים אחרים בחסידות, הם מקפידים שלא להבליט זאת בתנועות חיצוניות, ומרחיקים זאת מאוד. תפילה באריכות נקראת בעגה החב"דית "תפילה בעבודה", וחסיד הידוע בכך מכונה "עובד", מאחר וזהו הפן המעשי יותר בתורת חב"ד. עיסוק בהשכלת חב"ד לבד ללא שימת דגש על "עבודה" נחשב לעוון.
• חסידי חב"ד אינם נוהגים לישון בסוכה במהלך חג הסוכות.
• חסידי חב"ד בדרך כלל סועדים סעודה שלישית בשבת ללא לחם. זמן זה, לקראת סוף השבת, מכונה "רעוא דרעוין" (רצון הרצונות - זמן אידאלי לבקש ולהתחנן). בזמן זה נהוג לשורר ניגונים חסידיים, ואף להשמיע "מאמר חסידות" ברבים (מקובל לחזור בעל-פה דווקא).
• אדמו"רי חב"ד חדשו מספר לימודים יומיים:

אדמו"ר הריי"צ הנהיג את לימוד החת"ת (חומש תהילים תניא) היומי, חומש - קטע יומי מפרשת השבוע עם רש"י, תהילים - כפי שנחלק לימי החודש, "תניא" - יומי כפי שחילקו אדמו"ר הריי"צ. על פי הוראתו של אדמו"ר הריי"צ, כתב אדמו"ר שליט"א את "היום יום" - דבר תורה יומי קצר בהלכה או בחסידות. אדמו"ר שליט"א הנהיג את לימוד " הרמב"ם היומי" (פרק או שלושה פרקים ליום),