הקהל בנפש האדם

בעבר היייתה מצוות הקהל, בבית המקדש. התורה היא נצחית. אמנם אין באפשרותנו לקיים את מצוות הקהל במובנה הפשוט, בבית-המקדש, אבל תוכנה הרוחני, כפי שהוא בא לידי ביטוי בעבודת האדם ב'מקדש' הפרטי שבתוך ליבו - עומד בתוקפו.

עניינה של מצוות הקהל הוא להקהיל ולחבר יחדיו את כל חלקי עם-ישראל, ולהפנות את כל כוחותיהם ליראת-שמים ולקיום המצוות. דבר זה נדרש לעשות כל אדם מישראל - להקהיל ולרכז את כל כוחות נפשו ואת מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, ולהכניס אותם לתוך 'בית המקדש' הפנימי.

פעולה זו נעשית על-ידי המלך. עניינו של מלך שהוא משליט מרות וקבלת-עול בקרב העם. בעולמו הפנימי של האדם, המלך מסמל את קבלת-העול. יהודי נדרש להפנות את כל כוחותיו לעבודת ה' מתוך קבלת-עול והתבטלות גמורה לקב"ה.

אמנם אפשר וצריך לעבוד את ה' גם באמצעות הבנה שכלית ותחושת עונג בקיום המצוות, אבל היסוד הוא קבלת-העול. אם חסר לאדם הבסיס של קבלת-העול והוא עובד את ה' רק על-פי ההכרה השכלית והחשק שלו בקיום המצוות, עלולה להתפתח מזה תחושה של חשיבות עצמית, הפך התכלית הרצויה של "ויראו את ה'".

מוסיפים חז"ל ומדגישים, שה'מלך' צריך לעמוד על "בימה של עץ". מצד אחד יש צורך ב'בימה' - במידה מסויימת של גבהות-לב ותקיפות. אם האדם יחוש רק יראה והתבטלות כלפי הקב"ה, הוא עלול לאבד את התוקף והנחישות, את ה"יתגבר כארי". לכן יש צורך ב'בימה'.

מצד שני צריכה הבימה להיות "של עץ", ולא של אבן או ברזל. בניין של עץ הוא בניין ארעי, וכך גם תחושת הגבהות שצריכה להיות אצל יהודי היא ארעית והיא קיימת רק "בעזרה" - בענייני קדושה ועבודת ה'. שילוב זה יוצר את הפעולה השלמה של מצוות הקהל ב'מקדש' הפרטי של האדם, עד שזוכים לקיים את מצוות הקהל כפשוטה, בבית-המקדש השלישי ולשמוע את הקריאה בתורה מפי מלך המשיח בעצמו.