המן

ילדים מוחים את המן בשעת קריאת המגילה ב-770

המן הרשע היה צורר מזרע עמלק שביקש להשמיד את כל היהודים בתקופת אחשוורוש, ובעקבות נס ההצלה חוגגים את חג הפורים.

תולדותיו

נולד במשפחה בזויה לאמו אמתלאי בת עורבתי, מזרע אגג מלך עמלק אותו שיסף שמואל הנביא.

חז"ל מספרים כי לאחר חתונתו עם רעייתו זרש שימש בתפקיד בזוי כספר של כפר קרצום במשך עשרים ושתים שנה.

על אף מוצאו הנחות, הצליח להשתחל בין שרי המלך אחשורוש מלך פרס בשל גבהות רוחו וגאוותו והפך לאחד משרי הצבא שלו, וכשיצא למלחמה לצד מרדכי לא נהג בתבונה ובזבז את כל אספקת המזון, דבר שהביא לכך שבאמצע הדרך נגמר האוכל לגדוד שבפיקודו, ובשל כך הוזקק לבקש את טובתו של מרדכי שיתן לו מעט מהאספקה שלו, ומרדכי הסכים בתנאי שיכתוב לו כתב עבדות על הנעל.

נמנה על שבעת יועצי המלך, ולאחר חטאה של ושתי שכנע את אחשורוש להרוג אותה ולהוציא הודעה לכל המדינות שתחת שליטתו שאסור לאשה להמרות את פי בעלה.

במהלך שנות גדולתו, צבר ממון רב עד שהיה עשיר כקורח, היות ששדד את כל אוצרות מלכי יהודה ואוצרות קודש הקודשים.

במגילת אסתר מסופר כיצד אחשורוש רומם את מעמדו של המן ומינה לתפקיד השר הבכיר ביותר בממלכה, וציווה על כולם להשתחוות לו. חז"ל מוסיפים, שהסיבה לכך היתה על מנת שכולם ישתחוו לעבודה זרה הרקומה על בגדיו.

גזירת המן

בעקבות סירובו שמרדכי היהודי להשתחוות להמן, התעוררה בו שנאת ישראל, והוא ביקש להשמיד את כל היהודים בעולם, ובכך הביא לגזירה האיומה ביותר בהיסטוריה היהודית, היות ואחשורוש משל בעולם כולו.

לאחר שהצליח לשכנע את אחשורוש במזימתו, הטיל גורל באיזה חודש לקבוע את תאריך ביצוע ההוצאה להורג של העם היהודי, והגורל נפל על חודש אדר. המן שמח כי ידע שבחודש זה נפטר משה רבינו וחשב שזהו סימן למזל רע של עם ישראל, אך לא ידע שבאותו חודש משה רבינו גם נולד.

כהתחלה למזימתו, החל לגזור על לימוד התורה אצל תינוקות של בית רבן, וזה היה עיקר הגזירה.

בי"ג ניסן שנת ג'תד הוציא המן אגרות לכל המדינות בו קבע את יום י"ג באדר בשנה שלאחר מכן להריגת היהודים. בעקבות פרסום הגזירה יצא המן במסע התעוררות והצליח להחזיר בתשובה את העם, ולשכנע את אסתר להפעיל את קשריה אצל המלך. לאחר צום של שלושה ימים, נכנס אסתר למלך וביקשה לקבוע סעודה משותפת איתו ועם המן, וכאשר המן יצא מחצר המלך ראה שוב את מרדכי שלא השתחווה לו והתייעם עם קרוביו מה ניתן לעשות עמו, והם ייעצו לו להכין עבורו עץ גבוה חמישים אמה ולבקש מהמלך לתלות אותו על העץ.

ביטול הגזירה והריגתו

ציור של המן מוביל את מרדכי על הסוס (מלכות וקסברגר)

באופן ניסי, בדיוק בלילה בו רצה המן להיכנס לבקש את תלייתו של מרדכי, נזכר אחשוורוש בכך שמרדכי הציל את חייו, והחליט להעלות אותו לגדולה, ושאל את המן "מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". המן טעה וחשב שאחשורוש מתכוון אליו, והציע להוביל את האיש שהמלך חפץ ביקרו ברחובות שושן, כשהוא רכוב על סוס ולבוש בבגדי מלכות ובעטרת זהב, ואחשורוש שראה בכך סימן לרצונו של המן לרשת את המלוכה, הורה להמן לעשות זאת בעצמו למרדכי.

בפעם השניה בה השתתף המן במשתה המשותף עם אסתר ואחשורוש, אסתר ניצלה את ההזדמנות לבקש רחמים על בני ישראל, ובמענה לשאלתו של אחשורוש מי זומם להשמיד את העם שלה, השיבה אסתר כי זהו המן. הדברים שאחשורוש שמע גרמו לו לכעוס והוא יצא אל הגינה בחצר כדי לשאוף אויר ולהירגע, שם הוא ראה מלאכים בדמות בניו של המן שמשחיתים את עצי הגן, דבר שהוסיף על כעסו להמן, וכאשר חזר מהחצר וראה את המן נופל על המיטה של אסתר ומתחנן על נפשו, כעס עוד יותר.

הסריס חרבונא שהיה נוכח במקום, הזכיר לאחשורוש שהמן גם ביקש להרוג את מרדכי מיטיבו ולתלות אותו על העץ שהכין עבורו, ואז הורה אחשורוש לתלות את המן על העץ במקומו עוד באותו יום בט"ז בניסן.

בעקבות המהפך ביחסו של אחשורוש לעם היהודי, הוא ביטל את הגזירה ונתן רשות ליהודים לעמוד על נפשם והוריש למרדכי את בית המן. עושרו הרב וממונו של המן התחלק לשלושה חלקים: שליש למרדכי ואסתר, שליש לעמלי תורה, ושליש לבנין בית המקדש.

חז"ל מונים את המן יחד עם רשעים נוספים שנתנו עינים במה שאינו ראוי להם, מה שביקשו לא ניתן להם ומה שבידם ניטל מהם.

בני המן

עשרת בני המן כפי שהם מופיעים במגילת אסתר בצורת אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה

במגילה מוזכרים עשרת בניו של המן שנתלו על העץ, וחז"ל קבעו שהיה זה כעונש על שכתבו שטנה על יהודי וירושלים - לבטל את בנין בית המקדש.

בנוסף לבנים אלו, נחלקו חז"ל כמה בנים היו לו: 40 בנים, 100, 30, 70, ו-208 בנים כמניין "ורב בניו".

במדרש מסופר שהייתה להמן גם בת, אותה רצה להשיא לאחשורוש לאחר הריגת ושתי, אך נעשה נס, ואחשורוש לא רצה בה בגלל הריח הרע שנדף ממנה, על אף יופיה. סופה של הבת היה בשעה שהמן הוביל את מרדכי על הסוס ברחובות שושן, טעתה ושפכה על אביה דלי של מי שופכין מתוך מחשבה שמרדכי הוא זה שמוביל את הסוס, התאבדה בקפיצה מהחלון.

חז"ל מוסיפים כי "מבני בניו של המן הרשע למדו תורה בבני ברק".

מחיית זכרו של המן

לזכר ביטול הגזירה, קבעו מרדכי ואסתר את חג הפורים, בו מעלים על נס את ההצלה מגזירותיו של המן ומוחים את זכרו. מחייה זו היא חלק ממצוות עשה כללית יותר שהינה מצוה מדאורייתא - מחיית זכר עמלק, כמו שכתוב בפשת בשלח: "מחה אמחה את זכר עמלק".

על פי המנהג, משמיעים רעשים בעת הזכרת שמו של המן בקריאת המגילה, וישנם הסבורים כי השמעת הרעש השתלשלה מכתיבת השמות 'המן' ו'עמלק' על אבנים והכאתן זו בזו לצורך מחיקת השם.

המנהג להכות את המן, הוביל ליצירתו של ה'רעשן', ככלי מיוחד להשמעת רעשן למחיית זכרו. צרנים שונים אף נהגו לשלב את דמותו של המן ברעשן, שמקבל 'מכה' מהחלק שמכה עליו ועושה רעש.

שמו של המן מוזכר 54 פעמים במגילה, ועל פי מנהג חב"ד, אין להרעיש בכל פעם שמזכירים את שמו של המן אלא רק כאשר הוא מוזכר בצירוף תואר כל-שהוא (סך הכל שמונה פעמים לאורך המגילה). הרבי נוהג למחות את זכרו של המן בכל פעם שהוא מוזכר במגילה, באמצעות הכאה קלה בכף רגלו על הקרקע, ובהרמת הרגל כולה כאשר הוא מוזכר עם תואר.

אף שישנו חיוב מיוחד בחג הפורים למחות את זכרו של המן, אמר רבה על חיוב השכרות בפורים: "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

אוזני המן

אוזני המן ביתיים

המאפה המיוחד לחג הפורים הוא ה'אוזן המן', שהינו מאפה משולש העשוי מבצק פריך, הממולא בפרג או שוקולד, או מילוי מתוק אחר. ישנם המקשרים בין צורת הבצק לאזניו של המן כפי שהיו נראות לאחר שנתלה על העץ, אך בלשנים רבים טוענים כי מקור שמו של המאפה הוא מגרמניה, שם היא נקרא בשם "מוֹן-טאשֶה" (Mohntasche) שמשמעותו 'כיס פרג', אלא שעם השנים השתנה שמו של המאפה עד שקיבל את שמו הנוכחי.

רבים נוהגים לצרף אוזני המן למשלוחי מנות, וכך נוהג גם הרבי. בנוסף, נוהג הרבי לאכול אוזן המן גם בשעת סעודת הפורים.

בחסידות

בתורת החסידות מוסבר כי המן היה מזרע אגג ומרדכי מזרע שאול המלך, ומרדכי תיקן את חטאו של שאול שלא הרג את הגג ולא מחה את זכר עמלק.

שרשו של המן בקדושה הוא בעולם התהו עד שמכונה במדרש "חבר" של הקב"ה, וענינו של המן בקדושה הוא הגאווה שצריכה להיות לתלמיד חכם שמעטרת ומיפה אותו כמו שהמוץ מייפה את השיבולת, ועוזרת לו שלא ליתן שפע לחיצונים, אך בהשתלשלות המדרגות - הוא נפל לבחינת תכלית הגסות דקליפה.

המן ועמלק - הם השורש של כל האומות, מקיף דקליפה, והוא בחינת תכלית הגסות והגבהת הרוח, שחץ וגאווה, ובשל כך רצה המן להגביה את עצמו לבחינת הגורל שלמעלה מהדעת, מקום שבו החושך והאור שווים כי בדרגה זו המצוות והעבירות לא נוגעות כי העולם לא תופס מקום לגביו, ומשם רצה המן להמשיך גזירה ואבדון על עם ישראל. מסיבה זו גם רצה לעשות עץ בגובה חמישים אמה שהוא עומק הרע, כנגד חמישים שערי בינה שהוא עומק הטוב, אך דווקא הגאווה שלו שניסה להידמות לקדושה - גרם למפלה שלו.

מפלתו של המן היתה ביום השני של חג הפסח זמן הקרבת עומר שעורים, היות והמן הוא גבורות קשות ואפשר לברר אותם רק על ידי בירור קשה, שהוא ענינו של הקרבת השעורים שהם מאכל בהמה, וכן הענין של ספירת החמישים יום המתחיל בהקרבת העומק, דוחים ומבטלים את הרצון של המן להתלות ב'עץ גבוה חמישים אמה'.

רצונו של המן היה למנוע את ההשוואה כמו שאמר "וכל זה איננו שווה לי", והתיקון שלו היה שיצא ממנו רב שמואל בר שילת, שעסק בלימוד תינוקות שהגדול עוסק עם הקטן באותו נושא לימוד, וכן השם שלו הוא ראשי התיבות של "שיויתי ה' לנגדי תמיד".