בכן
הבכן הוא ביטוי המביע את תכליתו של הדבר, והתוצאה שלו במעשה בפועל. הביטוי משמש בעיקר כניב, נוגע לתוצאה של הפעולה הנפשית שנוצרה אצל היהודי לאחר שלמד מאמר, שיחה או השתתף בהתוועדות.
תוכן עניינים
ענינו
כאשר אדם מתבונן בשכלו על דבר מה, הוא מגיע למסקנה. מסקנה זו מתומצתת לנקודה (נקודת הבכן), וזו יורדת מהמוח ללב (מהמוחין למדות), וזה פועל שהאדם בפועל יתעורר במידה למישהו - לאהוב או לשנוא.
מיצר הגרון
כאשר התבוננותו של האדם היא על הקב"ה, לדוגמה: עד כמה שהוא טוב לכל, מפרנס את כל הבריות וכו', הרי הוא מגיע למסקנה שצריך לאהוב את הקב"ה. והנה בדרך הרגילה מיד תעבור נקודה זו ללב ויתעורר באהבה לקב"ה.
אולם בין המוח ללב, כיון שלכל אחד יש מהות שונה, עובר ה"מסר" מהמוח תהליך של עיבוד בגרון (שהוא המחבר את הראש והגוף). בתהליך זה מתעלם השכל ולאחר זמן מופיעה המידה.
בעבודה
בגרונו של האדם יש שלושה גורמים המקשרים את הראש והגוף: קנה, ושט וורידים. ובתורת הקבלה הם נקראים: שר המשקים, שר האופים ושר הטבחים. ועניינם הוא התגברות החומריות והשיקוע באכילה ושתיה, וכן רתיחת הדם בעניני העולם.
כיון שבגרון יש ענין של התעלמות, לכן הוא יכול להיקרא מיצר מלשון מצרים, שהמולך בו הוא פרעה, וג' שרי פרעה אלו הם העומדים שם בפועל. והם המעכבים את נקודת הבכן להגיע ללב.
ולכן הוא נקרא "מצרים", כי זה אותיות "מיצר - מי". דהיינו, אחד מכינויי ספירת הבינה הוא "מי" - כלומר, ביטול לחכמה וכן בגימטריה 50 כנגד חמישים שערי בינה. ומיצר זה מעכב את הנקודה הבאה מה"מי" (בינה) ללב.
הדרך להפטר מבעיה זו היא: "הקול מעורר את הכוונה". כלומר, שעל ידי התפילה בקול הוא מכניס את האהבה שתהא מורגשת בלב. כמו כן בעבודה ברעותא דליבא הופכים את החושך לאור וממילא אינו מעכב[1].
נחיצותו
הרבי הריי"צ בשיחותיו ואגרותיו מרבה לדבר אודות החשיבות של ה"בכן", ובלשונו של הרבי: "המעשה הוא העיקר". והיינו, שמי שלא מעורר את ה"בכן", משמע שהוא אינו לומד את החסידות עבור שתשפיע עליו ותשנהו. ועל זה אמרו רבותינו נשיאינו את התוארים: חיצון, עמלק, מוטעה, מחוצף ועוד[2].
הדרך היחידה להיות חסידים היא שאחרי כל מאמר וכדו' מתבוננים בדבר (הן מאמרי השכלה והן מאמרי עבודה) ומוצאים מה ניתן להפיק ממנו לעבודת ה'.
