אתהפכא
אתהפכא - היא עבודת השם של הצדיקים אשר בעבודתם "מהפכין הרע ומעלים אותו לקדושה". כמו שכתוב: "ואהבת את ה' בכל לבבך", ודרשו חז"ל: "בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע".
זאת אומרת להפוך את היצר הרע, ולהביאו לידי אהבת ה'. כי בכוחות הנפש הבהמית שני ענינים: א) עצם הכח של הנפש הבהמית, כמו עצם כח התאוה, שהוא כח לאהוב. ב) ה"לבושים" בהם מלובש ומשוקע הכח של הנפש הבהמית, כמו הדברים השליליים והגסים שמתאוה להם.
וכשמסיר את ה"לבושים" יכול להפך את הכח לטוב, על ידי שמלבישו בלבושים של קדושה, ולדוגמה, שמפנה את כח אהבתו הטבעית לדברים חיוביים שבקדושה.
ויש בזה שני אופנים:
- צדיק גמור - אשר הפך את כל עצם הרע שבנפשו לטוב.
- צדיק שאינו גמור - אשר הפך את רובו ככולו של הרע לטוב, אבל מכל מקום לא הפך כולו, וחלק קטן מהרע (הבטל בששים או יותר) עוד קיים בהעלם בנפשו.
גם האדם הבינוני שייך לעבודת ה' בדרך "אתהפכא", אף על פי שעצם הרע שבכוחות נפשו הוא בתקפו כתולדתו ולא נדחה ממקומו כלל, ויתכן שאף נתחזק יותר בהמשך הזמן על ידי השימוש בו, מכל מקום הוא הופך את לבושי הכוחות של הנפש הבהמית שמקליפת נוגה - שהם המחשבה הדיבור והמעשה - המתהפכים מרע לטוב. וזאת הוא עושה על ידי שמשליט את המוח על הלב ומגביר את הנפש האלקית במחשבה דיבור ומעשה על הנפש הבהמית.
עבודת האתהפכא היא על ידי שהנפש האלקית מתלבשת ומאירה בנפש הבהמית עד כי מלבד ש"ויגרשהו וילך לו" - הרע שבנפש הבהמית, הנה עוד זאת היא גם מהפכת את הרע לטוב. וזאת מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו בבחינת אהבה בתענוגים, הרי זה גורם לגודל שנאתו לסטרא אחרא, והמיאוס ברע בתכלית. כי ה' וקדושתו ולעומתו הרע וס"א, הם שני ניגודים, וככל שדבק יותר בקדושה, כך מתרחק ומואס יותר ברע והסטרא אחרא.
ולכן, הדבקות המוחלטת באין סוף ברוך הוא בבחינת אהבה בתענוגים, מביאה לידי הביטול המוחלט של הרע על ידי שמתהפך לטוב. לכך מגיעים לזה בדרכים שונות המבוארים בתורת החסידות.
ראו גםעריכה
- (חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")