אקדמות

הפיוט אַקְדָמוּת מִלִּין הוא קטע תפילה בארמית, אותו נוהגים לומר בקהילות אשכנז בחג השבועות לפני קריאת התורה העוסקת במתן תורה, והוא כולל 45 בתים הבנויים כל אחד משתי שורות.

הפיוט חובר על ידי רבי מאיר ברבי יצחק ש"ץ נהוראי מוורמייזא, שחי בתקופתו של רש"י ולמד יחד עמו, והוא נקרא 'אקדמות' על שם המילים בהן הוא פותח: "אַקְדָמוּת מילין ושָרָיוּת שוּתָא" (הקדמת הדברים ופתיחת השיחה).

הפיוט הארוך מחולק לארבעה חלקים עיקריים: הוא פותח בתיאור גדולת השם, שאי אפשר לתארה כלל, לאחר מכן מתארים את המלאכים, ולבסוף מתואר דו-שיח בין עם ישראל לבין אומות העולם: האומות שואלות מדוע עם ישראל דבק בקב"ה, ועם ישראל משיב בתיאור השכר המובטח לעובדי ה' לעתיד לבוא.

היסטוריה

בזמן חז"ל היה נהוג לתרגם בשעת קריאת התורה כל אחד מהפסוקים לארמית, כדי שרוב הקהל שלא הבין כראוי את לשון הקודש, יוכל להבין. חלק מהמתרגמים נהגו להשתמש בתרגום ירושלמי וכדומה, המשלב גם פירושים והרחבות שונות ולא נצמד לפסוקים באופן מילולי, ובהמשך, בקריאות מיוחדות, נהגו להוסיף המתרגמים פיוטים שאותם שילבו בתוך התרגום, ומסיבה זו פיוטים אלו נכתבו אף הם בשפה הארמית.

אחד הפיוטים שנכתבו כהמשך למסורת זו, הוא ה'אקדמות' שחובר על ידי רבי מאיר ש"ץ כהקדמה לתרגום הקריאה של חג השבועות, ובו הוא מבקש רשות מהקהל לפתוח בדברים וממשיך בתשבחות לאלוקים ולעם ישראל, והיה נהוג לומר אותו בעיצומה של קריאת התורה, לאחר הברכה וקריאת הפסוק הראשון.

אף שנוהג התרגום פסק ברוב המוחלט של קהילות ישראל, נותר המנהג לומר את פיוט ה'אקדמות', ובהלכה התעורר דיון על מקום אמירתו בעיצומה של קריאת התורה אף שכבר לא נהוג לתרגם כלל, והאם הדבר אינו מהווה הפסק בקריאה ובסופו של דבר דעת הט"ז התקבלה במרבית הקהילות.

[אדמו"ר הזקן]] פסק, שאף שלכתחילה עדיף במקום שאין מנהג לקבוע שיאמרו זאת קודם קריאת התורה, הנוהגים לומר זאת לאחר הברכה באמצע הקריאה, יש להם על מי לסמוך ואין למחות בידם

מבנה הפיוט

הפיוט כתוב כולו בשפה הארמית עם חרוז אחיד - "תָא" בסופי השורות. הבתים של הפיוט ערוכים באקרוסטיכון בחלקו הראשון של הפיוט לפי סדר האל"ף-בי"ת, ולאחר מכן לפי שמו של הפייטן, "מאיר ביר רבי יצחק יגדל בתורה ובמעשים טובים אמן וחזק ואמץ".

הסיום באותיות 'תא' רומזות על התורה שהפיוט חובר לשבחה, שאין לה חקר וסוף, וכיון שאדם השלים לימודה והגיע לאות ת, מיד הוא חוזר והוגה מבראשית ומתחיל באות אל"ף.

אגדות

אודות נסיבות חיבור הפיוט ישנם מספר אגדות, כאשר לפי דעה אחת היה זה בשנת ד'קכ"א שהיהודים היו צריכים לשלוח משלחת מיוחדת להביא תלמיד חכם מעשרת השבטים אל מעבר לנהר הסמבטיון, שעל פי הגילוי שהתגלה לחכמים בחלום היה היחיד שבכוחו להילחם בכומר שהצר להם, ורבי מאיר בר רבי יצחק נבחר לעמוד בראש המשלחת, כשרבי מאיר עצמו נותר מעבר לנהר הסמבטיון ולא יכל לחזור ממנו, כיון שרק בשבת מתאפשר לחצות את הנהר והדבר היה מותר לו רק בהליכתו כשהיה בדבר משום פיקוח נפש שדוחה את קדושת השבת, ולא בחזרתו. כיון שרבי מאיר ידע שלא יוכל לחזור חיבר את הפיוט והעניק אותו לזקן היהודי לקראת יציאתו.

לפי גרסה אחרת, אירע הדבר בשנת ד'תע"א, וכאשר אותו זקן מעשרת השבטים הצליח לנצח את הכומר, היה זה ערב חג השבועות והוא כתב את פיוט האקדמות כשבאקרוסטיכון רמז לשליח שנטל עליו את המשימה: "רבי מאיר בר רבי יצחק יגדל בתורה ובמעשים טובים אמן חזק ואמץ".

בשער הכולל מופיעה גרסה נוספת שהפיוט חובר בשנת תתס"ב.

מסורות אלו נוגדות מסורות אחרות הטוענות למקום קבורתו של רבי מאיר באירופה או בארץ ישראל בגוש-חלב.

בספר התודעה מופיע מסורת נוספת שבנו של המחבר נהרג על קידוש השם במסעי הצלב של שנת תתנ"ו, וגם הוא עצמו קידש שם שמים בויכוח עם הכמרים שכפו עליו, ולאחר שניסו לכפות עליו להמיר את דתו, ענה להם בעזות מבלי להתפעל מהם, והוא נפטר תקופה קצרה אחרי הויכוח, והותיר אחריו את הפיוט 'אקדמות'

אגדה נוספת שנקשרה בפיוט היא על קהילת וורמייזא עצמה, עיר מגוריו של רבי מאיר מחבר הפיוט, שלא נוהגים לקרוא בה אקדמות בעקבות מאורע בו שליח ציבור השתפך בקול נעים בעת הקריאה של האקדמות עד שיצאה נשמתו.

מנהג חב"ד

פיוט האקדמות לא הובא בסידור אדמו"ר הזקן, אך בסידורי חב"ד שנדפסו בשנים מאוחרות יותר כן כללו אותו.

בלוח היום יום לחג השבועות מובא שלא נוהגים לומר את הפיוט, והרבי התייחס לכך מספר פעמים בשיחות שנערכו בעת הסעודות בדירת אדמו"ר הריי"צ, אך העיד שבעיר הולדתו יקטרינוסלב כן נהגו לומר, וכך נהג גם אביו, והתבטא שאינו יודע מדוע לא אמרו זאת בליובאוויטש, ויתכן שאדמו"ר הרש"ב רצה שיאמרו, אך הוא לא נהג להתערב בענייני הגבאות של בית הכנסת.

לפועל, אף שהרבי קבע כהוראה לרבים שאין נוהגים לומר את האקדמות, וכתב שאין להתפלא על כך היות והוא בדוגמת דברי הגמרא שדבר שיצא מפי הרב, התלמידים נוהגים להדר בזה, והיות שלא ראו את אדמו"ר הריי"צ אומר, חסידים מהדרים שלא לומר, הרבי עצמו נוהג לומר את האקדמות לעצמו בשקט, כשמתחיל לאומרם בשעת הוצאת הספר תורה מארון הקודש והולכתו לבימה, ולאחר מכן ממשיך לאומרם בין העליות.

בשער הכולל מובא שהסיבה לכך שבמניני חב"ד לא נהגו לומר את הפיוט הוא מכיון שמתפללים באריכות ועוצרים באמצע התפילה לשמוע קריאת התורה, לא רצו לעכב את המתפללים זמן נוסף.

פיוטים דומים

ערך מורחב – משא ההתקשרות

על משקל פיוט האקדמות, חוברו לאורך השנים פיוטים שונים המיוסדים על מבנה הפיוט.

בספר התולדות אדמו"ר המהר"ש מובא פיוט 'משא ההתקשרות' שכתב רבי מנחם מענדל שניאורסון בנו של אדמו"ר המהר"ש לאביו כשהיה בגיל 13, בו מפאר את אביו ומהלל אותו.

כך גם בשנת תש"ב פורסם בגליון הקריאה והקדושה פיוט אקדמות מיוחד העוסק בבשורת הגאולה של אדמו"ר הריי"צ לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה, ופונה אל הרבנים בדרישה למלא את תפקידם ולפרסם את בשורת הגאולה.

לקריאה נוספת

• משה אייזיק בלוי, ישוב למה לא אומרים אקדמות בחסידות חב"ד, תשע"ד