מרור
מרור הינה מצווה מדרבנן, שציוו לאכול בליל הסדר מרור זכר למקדש בה הייתה מצווה דאורייתא, כמו שכתוב: על מצות ומרורים יאכלוהו.
על פי ההלכה צריך שיטעם טעם מרור ואם בלע מרור לא יצא.
והענין הוא כי אי אפשר לבא לבחינת ביטול רצון מכל וכל שהיא בחינת המצה, כי אם על ידי בחינת המרירות, שיתמרמר בנפשו ויטעום טעם מרירות על עוצם ריחוקו מה' אחד.
ידוע גם, שאת המרור יש להניחו באמצע הקערה, מכיון שהוא בבחינת קו האמצעי, שהוא בחינת הת"ת, כידוע, ולכאורה יש לתמוה, שהרי המרור הוא בחינת מרירות וכעס ומריבה כנ"ל, שבא מבחינת קו השמאל שהוא בחינת הגבורות כידוע.
מבאר אדמו"ר הזקן: הענין הוא, משום דעל ידי המרירות הזאת מתעורר למעלה בחינת רחמים רבים שהוא בבחינת קו האמצעי, כי הרחמים הוא בחינת תפארת כידוע. וביאור הדברים, הנה ידוע דאין מדת הרחמים מתפשטת רק על דבר שהוא בבחינת שפלות גדולה מאד, או ביסורים גדולים כמו עני ודל, או מדוכה וחולה וכיוצא, אבל על מי שהוא בהגבהה במדריגה עליונה כמו בעושר ובגדולה וכיוצא, לא תתפשט עליו מדת הרחמים כלל, נמצא שלעולם אין מציאות להתפעלות מדת הרחמים כי אם כאשר עבר תחלה מדת הדין והעונש - כמו על עני וחולה וכיוצא בהם, שעבר עליהם מדת הדין להשפילם בעוני ויסורים וכיוצא בזה, אזי על ידי מדת הרחמים יושפע עליהם חסד להקימם ולהעלותם כו', ואם כן הרי יש ברחמים הרכבה משני מדות חסדים וגבורות, והיינו הטעם שמדת הרחמים הוא בבחינת הקו האמצעי הכולל לחסד וגבורה כו'.
על פי זה מובן ההסבר גם בענין המרור שהוא באמצע הקערה, שעל ידי טעם מרירות שיתמרמר בנפשו על עוצם הריחוק כנ"ל הנה בזה מעורר לבחינת רחמים רבים למעלה שכולל לחסד וגבורה, ויומשך מזה בחינת מצה הנ"ל לאכפיא לדינין ששרשם בחמץ שהוא מקור כל רע כנ"ל.
מקורות[עריכה]
אדמו"ר הזקן, מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ט
