שנאה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שנאה היא הרגש של מיאוס וריחוק, הנמשך מקו השמאל שבנפש. השנאה לרע היא חלק מרכזי מעבודת השם ומהוה יסוד לריחוק מהחטאים ומהסטרא אחרא כמאמר הכתוב "אוהבי השם שנאו רע".

השנאה לרע[עריכה]

קיימים שני סוגי שנאה: שנאה אחת הקיימת מריחוק, והיא השנאה של הנפש האלוקית לרע: הנפש האלוקית מכירה בגודל המיאוס שבחטאים ועבירות, ולכן קיימת בקרבה רגש עז של סלידה ותיעוב, ויותר מכך של שנאה עזה כאש - לכל דבר שנוטף ממנו ריח של מרידה בה'. שנאה זו מאותו שורש שהנפש הבהמית שונאת כל דבר המזיק לה. כך גם הנפש האלוקית שונאת כל דבר המרחיק אותה מאלקות[1].

מסיבה זאת, בספר התניא[2] קובע אדה"ז כי כפי ערך גודל האהבה לה' כך ערך גודל השנאה לסטרא אחרא והמיאוס ברע בתכלית, כי המיאוס הוא הפך האהבה ממש כמו השנאה. וצדיק שאינו גמור הוא שאינו שונא הסטרא אחרא בתכלית השנאה ולכן אינו מואס גם כן ברע בתכלית, וכל שאין השנאה והמיאוס בתכלית על כן נשאר איזה שמץ אהבה ותענוג לשם, ועל כן גם אהבתו לה' אינו בתכלית ולכן נקרא צדיק שאינו גמור.

אודות כך מסופר כי כששמעו את קריאת פרשת מחיית עמלק מפיו של החסיד ר' בנימין קלעצקער, השתנה מראה פניו של ר' בנימין, כולו הפך להיות אדום, מלא שנאה וכעס על 'עמלק'. פעם נכח שם ר' זלמן זזמר שפנה אליו ושאלו: "מה רע עשה לך עמלק יותר מאשר לכל יהודי אחר, שכל כך עצומה שנאתך איליו? במקום להשיב לו אמר ר' בנימין: "סע לליאזנא לרבינו הזקן". ואכן כך עשה ר' זלמן ומאז נהפך לחסיד.

ענין זה נתבאר בספר התניא[3] כי "שיהא הרע מאוס ממש בלב ושנאוי בתכלית שנאה או אפילו שלא בתכלית שנאה, הנה זה אי אפשר שיהיה באמת לאמיתו אלא על ידי גודל ותוקף האהבה לה' בבחינת אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עולם הבא".

בענין שנאת יהודי שחטא, קובע אדה"ז[4] כי שנאה זו שייכת רק במי שהוכיחו על חטאו ולא קבל את תוכחתו, וגם אז מותר לשנוא רק את החלק הרע שבנפשו ועם זאת יש לאהוב אהבת נפש את הנפש אלוקית של אותו יהודי. לעומת זאת מי שהוא אפיקורוס ומומר גמור - עליו נאמר הפסוק "תכלית שנאה שנאתים".

שנאת אומות העולם[עריכה]

ישנה שנאה ששורשה דווקא משורש משותף: זו היא שורש השנאה של אומות העולם לעם ישראל. דווקא מכיון שיש להם שורש משותף, שבשרשם האומות העולם מקבלים חיות מאלקות, לכן השר שלהם שלמעלה, שהיא הצורה של השר - החלק הרוחני שלו, מרגיש כי יש לו שייכות לאלקות, ועל כן יש בו קנאה עזה על כך שאין לו חלק מעשי באלקות. זו שורש השנאה של אומות העולם לישראל. העצה לכך היא שהקב"ה גוער בשר ומבהיר לו את מקומו ותפקידו האמיתי[5].

שנאת חינם[עריכה]

במאמר החלצו תרנ"ט מסביר הרבי הרש"ב באריכות את מהותה של שנאת חינם:

י.png שנאת-חינם היא, שאחד שונא את חברו סתם כך, על לא-דבר. לפעמים הוא ממציא טענה כלשהי, מדוע הוא שונאו, אבל אין זו אלא תואנה ועלילה להצדיק את שנאתו. הסיבה האמיתית היא - ישותו העצמית, שאינה מניחה מקום לזולתו. חשוב הוא בעיני עצמו, ולכן הזולת ממעט את מציאותו. י.png
ספר המאמרים, תרנ"ט עמוד נו

בהמשך אומר הרבי ששנאת חינם נפוצה ביותר בין עובדי ה':

י.png כל אחד בונה במה לעצמו, בתורה ובעבודה, על-פי דעתו ושכלו דווקא, ואין אחד מתאחד ומתחבר עם רעהו. כל אחד מבטל את הטוב שבעבודת חברו, וכל חיסרון שימצא בה - יגדיל וירחיב עשרת מונים (אף אם אינו אלא חיצוני, שאינו נוגע בגוף ובעצם עבודתו). התנהגות זו מעידה ששונא הוא את חברו בליבו ואינו חפץ כלל בטובתו. ומהי הסיבה לשנאה זו? ישותו והרגשת עצמו, או בלשון אחרת: העדר הביטול והעדר הנחת עצמותו י.png
ספר המאמרים, תרנ"ט עמוד סא

הערות שוליים