שם

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שם הן המילים המתייחסות לישויות. מהם "שם עצם" המצביע על הישות עצמה או "שם תואר" שתפקידו להוסיף מידע לישויות הידועות. שמו של כל נברא בלשון הקודש הוא שורש חיותו האלקית של אותו הנברא. ולכן גם השם של כל מציאות מתאר את מהותו של הדבר ותכליתו. בנוסף לכך בשם האדם הפרטי שמתייחס לשרש נשמתו הפרטית.

המושג שם בתורת החסידות משמש משל לעניינים רבים כמו לתיאור היחס של חיות הנבראים לבורא, משל לספירת המלכות, לאור אין סוף לעשר ספירות ועוד.

מקור[עריכה]

ואלו שמות בני ישראל היורדים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו

שמות,א

חז"ל אומרים, שבני ישראל נגאלו בזכות שלא שינו את שמם, שפתם ולבושם.

מאפיינים[עריכה]

שם העצם מאופיין בכמה תכונות יחודיות:

א. "הארה בלבד": שם הדבר הוא מהות חיצונית לחלוטין לדבר ומשמש אך ורק כאמצעי לזולת לקרוא בשמו. זאת בניגוד לתכונות אחרות שקיימות לעצם, כמו תכונות של האדם - כתודעתו, רגשותיו וכדומה - שבהן באה לידי ביטוי הנפש, או אפילו בניגוד לאור שאינו ממהות המאור אבל הוא מעין המאור, השם אינו מעין בעל השם ואינו מבטא ומאפיין את בעל השם (הרואה אור יודע לאפיין את המאור בכללותו ואילו השומע שם של דבר לא ידע להסיק ולאפיין מכך את בעל השם[1]). ואכן אנשים בעלי תכונות מנוגדות נקראים באותו השם[2]. מְתכונה זו נגזר שהשם יכול גם להיות שם הסכמי ולא בהכרח מהותי.[3]

ב. "מתייחס לעצם": למרות האמור כי השם הוא הארה חיצונית של העצם, השם מתייחס לעצמותו של העצם ו"נוגע" בו. ולכן אדם עוזב את כל עיסוקיו ופונה בכל עצמותו לכיוון חבירו הקורא בשמו, כמו כן בעת התעלפות של אדם יש ביכולת הקריאה בשם האדם לגעת בנפשו פנימה ולעוררו מעלפונו. בתוכנה זו השם מתעלה על שאר כוחות הנפש, כך לדוגמה אפילו בכוחות פנימיים יותר באדם - כשכל ומידות - הם אינם נוגעים במהותו של האדם, ואדם המלמד את חברו השכלה אינו 'נוגע' בנפש חברו מעבר לכח תבנותו.

ג. "אינו מציאות": השם אינו קיים במציאות קודם שיקרא ויבוא לידי שימוש. בניגוד לשאר כוחות הנפש הקיימים בהעלם ובדקות בעצם הנפש ובהגיעם לידי שימוש הם מתגלים מהעלם לגילוי, השם אינו קיים בעצם ובעת שימוש בשם הוא מתחדש ונוצר. (אכן השם קיים בעצם בכך שהיא מציאות פוטנציאלית להיקרא בשם, אולם כל זמן שהוא לא נקרא בשם, השם אינו קיים).

שם פרטי וחיות[עריכה]

שמו של כל נברא הוא שמו של שרשו ומקורו הרוחני, כלשונו של השל"ה בהקדמתו לספרו:

וכל מה שיש למטה בגשמיות הוא התפשטות והשתלשלות השפע מלמעלה שנשתלשל ממדריגה למדריגה אלף אלפי אלפים עד שנתגשם בעולם הזה הגשמי. והנה הדבר הזה הנקרא בשם הזה הוא שמו באמת למעלה בשרשו כי שם מקור אלו האותיות וחיבורן...

מוסיף על כך האדמו"ר הזקן על פי תורת הבעש"ט[4] כי שמו של חפץ, אינו רק ירושה ממקורו הרוחני אלא הוא הוא הכלי להמשכת חיותו הרוחנית, היינו, שבאותיות השם מתלבש החיות שמהוה ומחיה ומקיים את הנברא. ועל דרך זה על הפסוק (בראשית ב ,יט) "וכל אשר יקרא לו נפש האדם הוא שמו" מבואר בתורת המגיד ממזריטש: "בלשון הקודש כל מה שנקרא שמו כך הוא שמו האמיתי שם העצם משרשו.. ולכן אדם הראשון שהי' בו חכמה יתירה, והשיג וידע השורש של כל מין ומין, היה יכול לקרותם בשם האמיתי"[5].

קריאת שם הנברא בשמו של שורשו ומקורו הוא חידוש שאינו מובן מאליו, היות ובין הנברא למקורו יש פער אינסופי כעין הריחוק שבין רוחני לגשמי. ודבר זה הוא חידוש שנוצר באמצעות עבודתו של אדם הראשון שחיבר את הנבראים הגשמיים עם שורשם הרוחני ואפשר את קריאת שמם הגשמי כשמם הרוחני.[6] באמצעות שפעל ביטול כללי בכל הבריאה.[7]

שם האדם הפרטי[עריכה]

על דרך זה הוא גם בנוגע לשמות בני אדם, שהשם קשור עם שורש הנשמה. וכפי שמובא בשם האריז"ל שכאשר ההורים נותנים שם לבניהם, "אלו השמות אינם דרך מקרה או רצון האב ואם לקרותו כך, אך הקב"ה הוא הנותן שכל וחכמה ודעת בלב אביו ואמו לקרותו בשם שהוא משורש נשמתו של הבן, ומחמת זה האדם משורש בשמו מאוד מאוד".[8]

אדמו"ר הצמח צדק אמר שהשם צריך להנתן על ידי האב והאם דוקא[9] - בהתאם להמבואר בכתבי האריז"ל שההורים זוכים לכוין לשם המתאים לשורש נשמת הבן, באופן ד"מזלייהו חזי".

אדמו"ר הריי"צ מבאר במאמריו, שאותיות השם הם ה"צינור" שעל ידם נמשך חיות הנשמה והגוף, ועל ידי זה נפעל חיבור וקישור הנשמה בגוף.

לפי זאת הסביר הרבי ששם האדם הוא ענין נעלה ביותר - כי השם קשור עם שורש הנשמה, ועל ידו נמשך חיות הנשמה בגוף, שחיות זו קשורה עם "מחי' החיים", עד שסוף סוף (או אדרבה: ראש ראש) קשורה חיות זו עם עצמות ומהות, כמובן על פי המבואר באגרת הקודש (ס"כ) שכללות ענין ההתהוות הוא על ידי "מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה, שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו".

שם - כמשל[עריכה]

ה'שֵם' משמש כמשל ואנלוגיה למושגים רבים המפורטים להלן:

אור אין סוף[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אור אין סוף

ראשית והתחלת של כל סדר בריאת העולם ויסוד לכל סדר השתלשלות הוא ההמשכה של אור מעצמותו המכונה בשם "אור אין סוף". אור זה נרמז בחז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק ג) "עד שלא נברא העולם היא הוא ושמו בלבד" כשהכוונה ב"שמו" הוא לאור אין סוף, על שם תכונת השם שהיא "הארה בלבד". באופן מפורט יותר הכוונה ב"שמו" היא לדרגת היכולת שאינה מציאות כלל כשם שהשם "אינו מציאות".[10]

עשר ספירות הגנוזות[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עשר ספירות הגנוזות

שרשם הראשון של עשר ספירות שבאצילות היא בעשר ספירות הגנוזות שבאור אין סוף שלפני הצמצום. אולם הכלל שמובא בקבלה היא "אין מציאות לגנוזות" והימצאותם של ספירות אלו באור אין סוף היא כהימצאות השם בעצם שהימצאותו היא רק באמצעות הקריאה בשם זה.[10]

חיות הנבראים[עריכה]

הכח האלוקי שמחייה את הנבראים הוא הארה בלבד ואינו התגלות של כח אלוקי עצמי ומהותי המבטא את האלקות. זהו הכוונה שכל הבריאה נמשכת ממדת מלכותו של ה' לפי ששיכות המלך לעמו היא בהתפשטות של שמו של המלך על כל עמו, כפי שנאמר[11]: "אזי מלך שמו נקרא" בדוגמה לכך האלקות הנמשכת להחיות את הנבראים היא שמו של הקב"ה בלבד.

ירידת הנשמה לגוף והירידה לגלות[עריכה]

עצם הנשמה של יהודי אינה מתלבשת בגוף אלא רק הארתה החיצונית. הארת הנשמה המתלבשת בגוף היא השם של עצם הנשמה, כך שמחד הארת הנשמה היא חיצונית בלבד, מאידך עבודת האדם עם גופו ונשמתו פועל בעצם הנשמה כמו שם ה"מתייחס לעצם" למרות ריחוקו. בהתאם לביאור זה מבואר כי שמו הפרטי של האדם הוא בהתאם לציור הנוצר בהארת הנשמה בעת התלבשותה בגוף הפרטי ואילו בעצם הנשמה לא שייך צורה ותבנית ולכן לא שייך לחלק ביניהם בשמות שונים.[12]

כשם שירידת הנשמה היא רק בהארת הנשמה כך גם תחת עול הגלות נאנקת רק הארת הנשמה של יהודי, ואילו על עצם נשמתו של יהודי אין לגלות שליטה. וזהו הרמז בפסוק "ואלו שמות בני ישראל הבאים מצרימה" היות ורק ה"שמות" של בני ישראל ירדו למצרים ונמצאים תחת שליטת הגלות.[12]

שינוי שם[עריכה]

על אף הענינים הנעלים הקשורים בשם, יכול האדם לשנות את שמו, והדבר תלוי בבחירתו דוקא. וכפי שמצינו שבנוגע לכמה ענינים צריכים לדעת כיצד הוא עצמו חותם את שמו. ועל דרך זה מצינו בשולחן ערוך שעל ידי שינוי השם נמשך תוספת חיות מלמעלה בנוגע לאריכות ימים ושנים טובות, רפואה שלימה, בריאות הגוף כו'. ואם כן, הרי זה דבר והיפוכו: מצד אחד אומרים שהשם שניתן לו קשור עם שורש נשמתו, וזהו הצינור להמשכת החיות כו'. וביחד עם זה אומרים שכאשר האדם מחליט לשנות את שמו - אזי "כן יקום", ומכאן ואילך נמשכת חיותו (מעצמות ומהות) על ידי הצינור דאותיות השם בהתאם להחלטתו לשנות את השם.

דבר זה דומה להמבואר בדרשות רז"ל שקידוש החודש תלוי בהחלטת בית דין של מטה, היינו, שכאשר בית דין של מטה קובעים שיום זה הוא ראש חודש, נקבע כן גם למעלה, וזאת - באופן ש"אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין". ועל דרך זה בעניננו - שכאשר האדם מחליט לשנות את שמו, הרי זה פועל גם למעלה, בנוגע לאופן המשכת החיות וכו'.

רבי מאיר דייק בשמא[עריכה]

מובא עוד בגמרא "רבי מאיר דייק בשמא", שהיה מדייק בשמות. המגיד מבאר על פי הנאמר באדם הראשון וכל אשר יקרא לו האדם הוא שמו, ואחר שהביא הקב"ה את כל בהמות והחיות, אמר לזה נאה לקרותו כך ולזה כך, כי מכח גודל החכמה היתירה שהייתה בו, היה יודע שורש כל נברא מאין נברא ומאיזה שורש הוא, והיה קורא שמו בשורשו, מה שלא היו יכולין המלאכים להשיג ולקרות שמות כאלו, כמובא שם במדרש. וכן הענין גבי רבי מאיר, כי מגודל חכמתו היה יודע שורש נשמות של כל אחד ואחד מהיכן שורשו אם טוב אם להיפך.

קריאת שם על שם אחר[עריכה]

יהודים רבים נוהגים לקרוא לילדיהם על שם נשיאי, גדולי או רבני ישראל.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

לקריאה נוספת[עריכה]

  • ואלה שמות, גישת הרבי לבחירת ושינוי שמות והוראות שונות בקשר לזה, מוסף 'עטרת חיה' לשבועון בית משיח פרשת שמות תשפ"א עמוד 8

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. מאמר "אתה אחד" תש"ב.
  2. לקוטי שיחות חלק טז עמוד 37
  3. ספר המאמרים תש"ט עמוד יז.
  4. שער היחוד והאמונה בתחלתו.
  5. אור תורה ד, ב.
  6. לקוטי שיחות חלק טו עמוד 14 ואילך.
  7. לקוטי תורה ד"ה כה תברכו בביאור.
  8. התוועדויות תשמ"ב חלק ד' עמ' 1780.
  9. אנשים אחרים יכולים רק להציע להם שמות, אבל בחירת השם בפועל צריכה להיות על ידי האב והאם דוקא. - הרבי
  10. 10.0 10.1 מאמר "כי עמך" תרס"ו.
  11. תפילת "אדון עולם".
  12. 12.0 12.1 לקוטי שיחות חלק ג פרשת שמות.