שלום דובער פרידמן (בן מרדכי אהרן)

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ר' שלום דובער פרידמן מקבל דולר מהרבי

הרב שלום בער פרידמן נולד בשנת תרפ"א בקרמנצ'וג שבאוקראינה, להוריו הרב מרדכי אהרן ואסתר. אביו למד בצעירותו בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש, שם נחשב היה מ'בעלי הנגלה'. במקביל היה מפעילי חברת 'פדיון שבויים' שתפקידה היה לפעול למען שחרור התמימים משירות בצבא הצאר.

ילדותו[עריכה]

בהיות שלום דובער כבן שלוש, עברה משפחתו להתגורר ברוסטוב. אביו חינכו בדרכי התורה והחסידות, ובמקום להישלח ללמוד בבית ספר הממלכתי, הוא למד תורה בבית ולאחר מכן בישיבות מחתרתיות.

אביו שהיה מחשובי חסידי חב"ד ברוסטוב, נעצר על ידי המשטרה החשאית. היה זה בליל ראש-השנה תרצ"ו, בשיאו של אחד מגלי המעצרים שנערכו באותם ימים. בו בלילה נעצרו גם החסידים ר' דוד לאבאק, גיסו, רב העיר הרב משה מדליה, ר' שמואל מענדל הלפרין, ועוד שניים. כמה מהעצורים נשלחו לסיביר, מהם שבו לביתם בתום גלותם, בעוד הרב מדליה לא שב עוד לעולם. עקבותיו נעלמו ורק כעבור זמן נודע כי הוצא להורג.

ר' מרדכי אהרן פרידמן שוחרר מהכלא הסובייטי, לאחר שנתיים של סבל ותלאה. רק בשנת תשי"ח קיבלה משפחתו מכתב ממפקד הק.ג.ב. ברוסטוב, בו הוא "מטהר" את ר' מרדכי אהרן.

גלגוליו בישיבות תומכי תמימים[עריכה]

באותם ימים למדו שני האחים, ר' שלום דובער ור' אברהם יוסף, בישיבה המחתרתית שהתקיימה בעיר ברדיטשוב. את הישיבה הקים הרב יעקב שץ ואף לימד בה את שיעורי ה'נגלה' כשלצדו המשפיע הרב חיים שאול ברוק. באסרו חג שבועות תרצ"ה כתב ר' יעקב שץ אל הרבי הריי"צ:

"לא מכבר באו עוד ב' פועלים [תלמידים] שיחיו, בני ה"ר מרדכי אהרן [פרידמן] מרוסטוב".

אנשי המשטרה החשאית תרו תדיר אחר תלמידי ישיבה. אלה עשו כל שביכולתם כדי להסתיר את מקום לימודם ומגוריהם.

צרה נוספת העיקה על התלמידים בברדיטשוב - נערים צעירים מבני העיר התנכלו להם בקביעות. התמימים שחבשו קסקטים וזקן קטן עיטר פניהם של אחדים מהם, היו מטרה לקבוצות נערי רחוב שהתנכלו להם. התמימים החליטו להערים על הנערים הגויים, ומאז, כל אימת שהלכו ברחוב, צעדו בגאון ובעוז כמו חיילים כשעל פיהם מארש עם המילים "אדון עולם..." הנערים הגויים חשבו כי מדובר בצעירים שעומדים לפני גיוס וכי הם מתאמנים לקראת גיוסם, ומאז חששו להציק להם...

לימים, כאשר נדדה הישיבה, נדד גם שלום דובער הצעיר יחד עם חבריו ועבר ללמוד בישיבה שנפתחה בעיר קורסק.

בשנת תרצ"ו למד בישיבת 'תומכי תמימים' המחתרתית בעיר ז'יטומיר. בתחילה היו בישיבה רק ארבעה תלמידים: ר' שלום בער, ר' משה מרוזוב, ר' ישעיה גופין ור' ניסן פינסון. המגיד שיעור היה ר' אליעזר פינסקי שלימד את התלמידים למרות הסכנה שבדבר. הלימודים התקיימו בבית כנסת ששכן בקצה העיר. לבית הכנסת היו כמה פתחים, מעלה ראשונה לעת חירום.

יום אביבי אחד של שנת תרצ"ו, הגיע לפתע שוטר ל'ביקור' פתע בבית כנסת. ארבעת התמימים, ובהם ר' שלום דובער, שקדו על לימודם בהתמדה רבה. ר' ניסן היה הראשון שראה את השוטר. הוא הספיק להודיע לכולם על הצרה המתרגשת ובאה. המגיד-שיעור ברח מיד ואחריו התלמידים. רק ר' ישעיה גופין לא הספיק להימלט והוא נלקח לתחנת המשטרה, שם נחקר ממושכות ולאחר מכן נצטווה לעזוב את העיר באופן מיידי.

על מה שקרה לאחר הביקור הזה, סיפר אחד התלמידים, ר' משה מרוזוב: "מאז החלפנו מקום לימודנו לחלק העיר הנקרא דעזיטענע, שם למדנו בבית כנסת. נתקבצו אלינו עוד תלמידים: ה"ר העניך רפופורט, ה"ר מונקע רפופורט, ה"ר שלום לויטין, וה"ר ברוך בראסלווער".

בחודשי החורף תרצ"ז, הוחלט כי בז'יטומיר ילמדו תלמידי ה'זאל' - התלמידים המבוגרים, ואילו התלמידים הצעירים ובהם ר' שלום דובער פרידמן נשלחו לישיבות בערים אחרות.

לאחר חג הפסח תרצ"ז הגיע ר' שלום דובער ללמוד בישיבה שנפתחה בעיר קלינצי, בה לימד הרב יוסף גולדברג, שסיפר על קורות הישיבה:

"אחר פסח הגעתי לקלינצי, פתחתי שם מחלקה ולשם באו התלמידים ה"ר שלום מענדל קלמנסון ה"ר העניך רפופורט ה"ר שלום בער פרידמן ה"ר צבי הירש בראסלעווער ועוד... בקלינצי למדנו עד כ"ד כסלו תרח"צ שאז באו לאסרנו. לא הייתי באותה שעה בבית הכנסת וכך ניצלתי. וברחנו משם כולנו".

קצין בצבא האדום[עריכה]

בימי מלחמת העולם השנייה הוכרז בברית המועצות על גיוס חירום. כל גבר בגיל גיוס, גויס בעל כורחו. כל ה'פטורים' למיניהם בוטלו, וכל צעיר שהסתובב ברחוב, נלקח מיד על ידי הצבא ונשלח היישר אל החזית העקובה מדם. היו שהצליחו להתחבא, או שהציגו עצמם כחולים מסוכנים, אבל רבים גויסו בעל כורחם. גם חסידי חב"ד רבים גויסו בעל כורחם, ונקלעו לצרות, שכן מלבד הטרגדיות הקשות שהיו מנת חלקם של כלל החיילים במלחמה זו, הם סבלו מחוסר במזון כשר, אי-יכולת להניח תפילין והאפשרויות לשמירת מצוות היו קשות ומסוכנות.

לא כך היה עם ר' שלום דובער ששירת בימי המלחמה בתנאים טובים יחסית, כמפקד סוללת טילי נ. מ.. לתפקיד זה הגיע בזכות כך שסיים את לימודיו בטרם המלחמה, ובזכות כישוריו המבורכים והידע שלו, נשלח מיד לקורס קציני נ. מ. ומשם לפיקוד על סוללת טילים. הוא מילא את משימותיו במסירות וביעילות, אלא שכמעט ולא סיפר על כך מעולם. לקראת סוף המלחמה נמנה על משחררי העיר ריגה.

לאחר המלחמה נשא לאישה את מרת הינדא (לבית פסבקוב, מגזע חסידי אלכסנדר), והשניים קבעו את ביתם בריגה. אל עיר זו הביא גם את הוריו, ר' מרדכי אהרן ומרת אסתר, כאשר במקביל המשיך את שירותו הצבאי בבסיס הסמוך לריגה. הוא מילא שורה של תפקידים סודיים ורגישים, כך שגם לאחר שחרורו, נקרא מידי פעם לשירות מילואים.

בגין דרגתו הבכירה, יכול היה לשמור על כשרות ולהתפלל כדבעי גם בימי המלחמה הטרופים, כפי שסיפר בנו המשפיע הרב יוסף יצחק פרידמן:

"את הטלית והתפילין החביא אבא בדרך קבע בתנור שעמד במשרדו. מידי יום מצא את הזמן להסתגר במשרדו - משרד קצין בצבא האדום בתוככי מחנה סודי - התעטף בטלית, הניח תפילין והתעצם בתפילתו. גם כשרות המזון לא הייתה בעיה כה גדולה, שכן בהיותו קצין, יכול היה להיכנס בחופשיות למטבח ולקחת ירקות ופירות ומוצרים נוספים שאין בהם בעיות כשרות".

לאחר השחרור[עריכה]

לאחר שחרורו התקבל לעבודה במפעל העוסק במערכות פסטור חלב. במסגרת תפקידו היה עליו לנסוע ברחבי לטביה ולתקן מערכות מסוג זה. את עבודתו עשה בקבלנות, כך יכול היה שלא לעבוד בשבת. בכל ימות השבוע קם השכם בבוקר וסיים את עבודתו רק בשעות המאוחרות, וזאת כדי שיוכל לסיים את התוכנית השבועית שהוטלה עליו עד ליום שישי.

בשבתות היה מתפלל בבית כנסת חב"ד של ריגה, בו התפללו כשני מניינים של חסידי חב"ד שהתגוררו בעיר. בחגים ובימים הנוראים אורגנו מניינים בבתי החסידים, ולעיתים ר' שלום דובער אף אירח את המניין החב"די בביתו.

בין החסידים שהתגוררו בעיר באותן שנים, נמנו: הרב אברהם גודין, הרב נחום יצחק לרמן, הרב נחום בעסער, הרב נות'קה ברכהן, הרב זלמן לוין, הרב שלמה פייגין, הרב ישראל קונסון עליהם השלום. ויבלחט"א: הרב מול'ע פרוס ובנו הרב זושא ועוד.

בהתוועדויות שהתקיימו בבתי החסידים, היה ר' שלום בער הרוח החיה. את ההתוועדויות פתח בלימוד שיחה של הרבי מלך המשיח, שהגיעה לידיו בדרך לא דרך. לאחר מכן היה מחלק 'משקה' למשתתפים, כאשר בד בבד ניצח על הנגינה החסידית שהשתפכה בנעימות, לעתים גם אל תוך הלילה.

נסיעה סודית לסמרקנד[עריכה]

את ילדיו נאלץ לשלוח ללמוד ב"שקולע", אולם במקביל שכר להם מלמדים שלימדום תורה. ביניהם היו הרב נחום יצחק לרמן והרב נחום בעסער, שניהם מחשובי חסידי חב"ד בעיר.

רעייתו מרת הינדא סיפרה כי לשכנים החטטנים, היו מספרים כי המלמד הוא מורה לאנגלית...

הלימוד בשעות אחר הצהרים לא סיפק את החסיד שספג בעצמו חינוך חסידי אוטנטי. את בנו הבכור שניאור זלמן שלח לסמרקנד בהיותו בגיל שבע עשרה, ל'השתלמות חסידית'. הוא למד שם מספר חודשים נגלה וחסידות, וכסיפור כיסוי - סיפרו כי הוא נסע לדוד שלו בסאראטוב לנפוש על גדות נהר הוולגה. האווירה בבית הייתה כה סודית, עד שאפילו אחיו ואחותו הצעירה חשבו באמת ובתמים כי אחיהם נסע לנפוש בסאראטוב. ההורים אפילו דאגו שיגיעו לביתם מכתבים מהאח השוהה בסאראטוב.

ר' שניאור זלמן סיפר שלא רק הם לא ידעו את האמת, גם התלמידים שלמדו איתו בסמרקנד לא ידעו את האמת. כולם ידעו שהגיע מסאראטוב.

בסמרקנד התגורר ר' שניאור זלמן בביתו של המשפיע הרב מיכאל מישולובין. הלימודים התקיימו בביתו מבוקר ועד ערב אצל מגידי השיעורים הרב משה ניסלביץ והרב יעקב נוטיק".

שמונה שנות סירוב[עריכה]

הקשיים בקיום מצוות הביאו את משפחת פרידמן להחלטה נחושה - לעזוב את המדינה. הם הגישו פעם אחר פעם בקשות ל'אוביר', אך נדחו בתואנה שראש המשפחה שירת בצבא בתפקידים רגישים, והוא עלול לגלות סודות למדינות זרות.

שוב ושוב ניסו לקבל אישור, עד שבשנת תשל"א, לאחר שמונה שנות סירוב, קיבלו את האישור הנכסף ועלו לארץ הקודש.

בארץ הקודש[עריכה]

לאחר תקופת מגורים קצרה בכפר חב"ד ובמרכז קליטה בשדרות, השתקעה משפחת פרידמן בשכונת סנהדריה המורחבת בירושלים, שכונה שרק הוקמה בימים ההם.

לפרנסתו עבד ר' שלום דובער כחשמלאי בכיר בבית הרפואה 'הדסה עין כרם'. כאשר הוצעה לו משרת חשמלאי בישיבה בירושלים, שיגר מיד מכתב לרבי בו ביקש ברכה לעבור לעבוד בישיבה, כך קיווה לעבוד בסביבת לומדי תורה. אולם הרבי השיב להפך: חשוב עד מאוד שחסיד חב"ד יישאר במשרה כה חשובה, ממנה יוכל להשפיע יהדות על עובדים רבים.

תושבים ותיקים בשכונה זוכרים כי בימי ה'בראשית' של השכונה, סייע ר' שלום דובער לרבים בעבודות חשמל בדירותיהם החדשות, למרות שמעבודתו ב'הדסה' התפרנס בכבוד ולא נזקק לזוטות שכאלו.

ממייסדי ארגון שמי"ר[עריכה]

ר' שלום דובער פרידמן נמנה גם על מייסדי ארגון שמי"ר, והיה מהפעילים הבולטים בו. במשך שנים רבות עבר את הארץ לאורכה ולרוחבה. הוא נסע להרצות בפני העולים החדשים שהגיעו לארץ בגל העלייה של שנות הלמ"דים הראשונות והחדיר בהם אידישקייט וחסידות.

כאשר ארגון שמי"ר, הקים 'כולל' לעולים חדשים המתקרבים ליהדות, החל למסור שם שיעורי תורה, ובזכותו התקרבו רבים ליהדות ולחסידות. במקביל לעבודתו הרוחנית, ניהל במסירות את החשבונות הכספיים של ארגון שמי"ר שפעל גדולות ונצורות בקרב יהודי חבר העמים בארץ הקודש.

פטירתו[עריכה]

בעשור האחרון לחייו חלה וסבל ייסורים קשים. נפטר בשבת פרשת ויחי, י"ד טבת תשס"ו, והלוויתו התקיימה למחרת ביום ראשון, כשרבים מחסידי חב"ד באים להשתתף בלוויה.