רגע של שתיקה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בקיץ תשמ"ג (1983) ביקש הרבי להנהיג רגע של שתיקה בכל מוסדות החינוך בעולם. הרבי ביקש שבתחילת כל יום לימודים יקדישו התלמידים 'רגע של שתיקה' - שישים שניות למחשבה אודות בורא העולם ומנהיגו.

ההוראה, הוסיף הרבי, מיועדת גם למסדות חינוך דתיים[1].

קריאתו של הרבי[עריכה]

את הרקע להוראה זו הסביר הרבי:

י.png במשך חמישים שנה האחרונות ירד פלאים מצבו הרוחני והמוסרי של הנוער האמריקאי. הסיבה היחידה לכך היא - העדר ההכרה בבורא עולם. שכן ללא אמונה ב'עין רואה ואוזן שומעת', בעובדה שיש בעל הבית לבירה זו שממנו אי אפשר להעלים דבר - לא מובטח קיום הציוויים "לא תרצח" ו"לא תגנוב". ובלשון הכתוב (וירא כ, יא): "אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני". האיום של ענישה אינו מרתיע את האדם מחטא, שהרי הוא מאמין שיוכל להערים על השוטר וכו', ואפילו אם יתפסו אותו - ביכלתו לתת שוחד וכיוצא בזה.

מוכרח להנהיג בבתי הספר, החל מגן ילדים ועד לאוניברסיטה, בתחילת היום, מדי יום ביומו, "רגע של שתיקה" - שישים שניות להתבוננות בבורא העולם"[2]

י.png
.

בהמשך לקריאת הרבי, חתם נשיא ארה"ב דאז רולנד רייגן על קריאה פתיחת יום הלימודים ב'רגע של שתיקה' למחשבה אודות בורא העולם ומנהיגו וקיום שבע מצוות בני נח.

הרבי עודד רבות צעד זה של הנשיא ואיחל שבעקבותיו ילכו כל חברי ה'סנאט' והקונגרס האמריקני[3]. בהמשך השנים התקבלה קריאתו של הנשיא במדינות רבות בארה"ב.

שאלות ותשובות[עריכה]

לאחר קריאתו של הרבי התעוררו כמה שאלות אודות היוזמה, והרבי השיב על השאלות במהלך התוועדויות בקיץ תשמ"ג ובתשמ"ד:

מדוע 'רגע של שתיקה' ולא 'רגע של דיבור' אודות בורא העולם?

א. כאשר מדובר אודות דיבור מתחיל מיד ויכוח בקשר להתערבות באמונתו של בן דת מסויימת, ואי אפשר לסמוך על הבטחותיהם של המנהל והמורה שלא יפעילו לחץ ולא יתערבו באמונה של השני, שכן זהו נסיון יום יומי עבורם, שלמרות שמדברים עם התלמידים אודות עניני אמונה יתאפקו שלא להזכיר שום דבר הקשור לאמונתם. לכן העצה לזה היא שיקבעו רגע של שתיקה בלבד, ללא דיבור כלל.

ב. על ידי זה חוסכים וויכוחים בין התלמידים עצמם בנושאי אמונה ודת.

ג. כיון שמדובר על רגע של שתיקה ומחשבה בתוכן שההורים מסבירים לילד, ולא על רגע שבו הילד מקבל הסבר בבית הספר, כך גם ההורים לוקחים חלק בדבר בהסבירם לילד שיש לנצל "רגע" זה למחשבה והתבוננות אודות בורא העולם ומנהיגו, כך שביחד עם המזון הגשמי שנותנים לילד בלכתו לבית הספר, יתנו לו גם מזון רוחני, וזה יפעל אצלם שיתחילו להתעניין ולדאוג למזון רוחני זה.

ד. לפעמים יש יתרון למחשבה על דיבור, שכן המחשבה עמוקה ופנימית יותר מאשר דיבור הנאמר ביחד עם כמה וכמה ילדים. במחשבה אין צורך לחקות את השני או לפחד ממנו, שכן אף אחד אינו יודע מה שהוא חושב, מלבד בורא העולם ומנהיגו, הבוחן כליות ולב. [4]

הרי חוקת היסוד של ארצות הברית מחייבת הפרדת דת ממדינה, וכיצד ניתן להכניס עניני דת בתחומם של בתי ספר ממשלתיים?

א. שאלה זו נובעת מתפיסה מילולית, תוך כדי התעלמות מהתוכן וה"נשמה" של הנושא. שכן מייסדי המדינה ברחו מאותן מדינות שבהם נשלל מהם חופש הדת, ובאו לכאן כדי לייסד מדינה שבה יוכל כל אחד לחיות מתוך חופש הדת. לכן קבעו בחוק שלממשלה אסור להפריע לתושבי המדינה להתנהג בהתאם לדתם, קרי: הפרדת דת ממדינה. עכשיו רוצים לנצל עיקרון זה, שנועד לאפשר את חופש הדת, כדי להגביל את חופש הדת מהורים שמעוניינים בחינוך לאמונה באלוקים, וכדי לחייב אותם בנטל כפול: מימון ההוצאות של בית ספר פרטי, ותשלום מיסים שנועדו להחזקת בתי ספר ממשלתיים.

ב. בית הספר אינו צריך להתערב כלל בתוכן המחשבה ברגע של שתיקה. תוכן זה יימסר לכל ילד מהוריו, וכך אין בדבר שום סתירה לחוקת היסוד של המדינה.

ג. אפילו אם חוקת היסוד היתה אוסרת הזכרת שם שמים בבתי ספר, יש לשנות את החוק. שכן חוקת היסוד נקבעה על ידי בני אדם למען בני אדם ((By The People For The People, וטובתה של האומה בהווה דורשת זאת, וכפי שמראה הסטטיסטיקה שאחוז הפשע אצל אלו שהתחנכו ללא חינוך אודות ההכרה בבורא העולם גבוה ביותר![5].

כיצד אפשר להכריח ילד שישמע אודות בורא העולם כאשר הוריו אינם מעוניינים בכך, בניגוד לעיקרון החופש והחירות?

לא כופים על הילד תפילה בנוסח מסויים, שהרי מדובר ברגע של שתיקה בלבד, כשבית הספר אינו מתערב כלל בנושא אלא כל הורה יורה לילדו איך לנצל רגע זה.

ואדרבה: הכפיה היא בזה שאוסרים להזכיר בבתי הספר אודות בורא העולם, שעל ידי זה שוללים מהילד את האפשרות לקבל ידיעה זו. ברחוב שומע הוא דברים אחרים, וגם בביתו לא מדברים איתו על דבר זה; ואם בבית הספר לא ישמע מאומה על כך - שוללים ממנו את האפשרות לדעת אודות קיומו של בורא עולם[6].

ישנם הטוענים שהדבר עצמו הוא אמנם חיובי, אבל מקומו לא יכירנו בבית ספר אלא בבית כנסת.

לא יתכן שבבית הספר יצבור הילד ריבוי ידיעות על הא ועל דא, על ענינים טפלים וטפלים שבטפלים, ובמקרה הטוב ביותר - ילמד להיות רופא ועורך דין, ואילו על העיקר, לחנכו להיות בן אדם, על ידי הנהגה אנושית, גם כאשר יש צורך לוותר על תאוה וכבוד, מכיון שיודעים שיש עין רואה ואוזן שומעת - על זה שוכחים לגמרי!

מותר ללמד את הילד כל הענינים שבעולם, פרט לדבר אחד ויחידי - שישנו בורא עולם ומנהיגו! ולא רק שאסור ללמדו, אלא אסור לו אפילו לחשוב על כך...

דוקא בבית הספר, במקום שבו מחנכים את הנוער, יש להנהיג רגע של שתיקה[7].


קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. "נחוץ להדגיש שדבר זה (החדרת והעמקת תודעת האמונה בבורא העולם ומנהיגו) שייך גם לבתי-ספר ומוסדות חינוך דתיים..." (משיחת אחרון-של-פסח תשמ"ג) אם כי, ישנה הסתיגות לבתי ספר בהם מתפללים בתחילת היום וששמים בהם דגש על נושא האמונה, כפי שמזכירו של הרבי הרב יהודה לייב גרונר הגיב על כך: "אין קא-סלקא-דעתך כזו, שבבתי-ספר שמתפללים בהם, יהיה העניין ד'רגע של שתיקה'".
  2. משיחת י"ב תמוז תשמ"ג
  3. "נשיא ארצות הברית יצא בקריאה והכרזה שיש להשתדל בהפצת שבע מצוות בני נח, מיוסד על ההכרה בבורא העולם ומנהיגו, ואשר זוהי הדרך היחידה לקיום העולם באופן של "לשבת יצרה". אין צורך להאריך בחשיבות הדבר, שנשיא מדינה שהיא "מעצמת על", מדינה בעלת השפעה רבה בעולם כולו, יוצא בקריאה גלויה לכל באי העולם אודות הצורך וההכרח בשמירת שבע מצוות בני נח. עובדה זו מהווה "פריצת דרך" חשובה ומכרעת בכללות הפעולה של הפצת שבע מצוות בני נח - שכן, עד כמה שידוע, אין לעובדה זו אח ורע במשך כל הדורות! ויהי רצון שכולם יקיימו את דבריו של נשיא המדינה, שהרי אם בכל הענינים דינא דמלכותא דינא, על אחת כמה וכמה לגבי ציווי שנצטוו ישראל מפי הגבורה בעת מתן תורה. והתקווה חזקה, שגם חברי ה"סענאט" וה"קונגרס" ילכו בעקבותיו, ולא יתפעלו מפני המלעיגים, ומה גם בהתחשב עם העובדה שפתיחת היום ב"סענאט" וב"קונגרס" היא בתפילה לבורא העולם שינהיג אותם בדרך הנכונה..." (משיחת אחרון של פסח תשמ"ה)
  4. משיחת י"א ניסן תשד"מ
  5. משיחת י"ט כסליו תשד"מ
  6. משיחת י' שבט ואחרון של פסח תשמ"ג
  7. משיחת י"ט כסליו תשמ"ה - על פי רשימת השומעים בלבד