ציונות דתית

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הציונות הדתית היא זרם ביהדות הרואה את הקמת בית לאומי בארץ ישראל כחלק מתהליך הגאולה. הציונות הדתית שואבת את האידיאולוגיה שלה ממקורות תורניים המתארים את הגאולה האחרונה כהליך טבעי ומתמשך, שלא בהכרח מתחיל על ידי המשיח. עם ארגון הקונגרס הציוני הראשון הצטרפו אליו דתיים רבים. וב-1902 התאחדו לארגון "המזרחי" (ראשי תיבות - המרכז הרוחני), שהוקם ביוזמת הרב שמואל מוהליבר, בעקבות מספר החלטות הפוגעות בצביונה היהודי של תנועת ההתיישבות בארץ ישראל.

התאולוגיה הציונית דתית[עריכה]

הציונות הדתית רואה את עצמה כמבוססת על הגותו ומשנתו של הרב אברהם יצחק קוק, שראה את הקמת המדינה כהתחלת הגאולה. משנתו מסתמכת על כמה מקורות בתלמוד ובמדרשים אשר לדעתו מראים בברור שהגאולה התחילה, שכן כל הדברים והסימנים מהמקורות כבר התקיימו לפני שנים.

משנתו רואה את התהליך הגאולתי כתהליך איטי ורב-שלבי בו צריך הפרט לקחת חלק, ובשל כך הוא רואה חשיבות עליונה בשילוב בין הקודש והחול ומפרש תהליכי תרבות וחינוך ארץ-ישראלים כחלק מתהליך הגאולה.

על אף שהרב קוק היה חרדי הן במראהו החיצוני והן בהתנהגותו ובהקפדתו על שמירת גדרי השולחן ערוך בהידור, לאחר פטירתו נהו רבים מבני הציונות הדתית וחוגי המזרחי אחר מנהיגים אחרים פשרנים יותר, שהעניקו צביון חומרני יותר להגות הציונית הדתית, דבר שהשפיע גם על יחסם של בני המגזר לדילמות הלכתיות ומוסריות כאשר אלו מתנגשות בהידור על גדרי ההלכה מחד מול דביקות באידיאולוגיה הציונית מאידך.

ברבות השנים, ועם התפחותה של הציונות הדתית, נוצרו בה זרמים שונים החלוקים בדעותיהם בקשת רחבה של נושאים, אך מאוחדים סביב האידיאולוגיה הרואה שליחות קודש בהגשמת החזון הציוני וביישוב הארץ, תוך שילוב של תורה ועבודה תרבות ומסורת. (ביניהם אף זרמים שמגדירים את עצמם "חרדי לאומי" ואינם מתפשרים על הלכה כלל, על אף לבושם השונה מהלבוש החרדי.[1]).

בני הציונות הדתית מתגוררים באופן כללי בכל יישובי הארץ, ומתאפיינים ברוח חלוציות בכל תחומי החיים.

ההתנגדות לרעיון הציוני[עריכה]

מנהיגי היהדות החרדים, ובהם אדמו"רים ורבנים רבים, ראו בציונות דבר הנוגד את עקרונות היהדות, ועל כן יצאו נגדה בחריפות רבה. הטענות לא היו שוות, והם התפצלו למספר מישורים:

  • שיתוף פעולה עם אישים שאינם שומרי תורה ומצוות[2].
  • נסיון לדחוק את הקץ[3].
  • התגרות באומות[4].

כשהחלה התנועה הציונית להכות שורשים ברוסיה, הוציא אדמו"ר הרש"ב מכתב ארוך[5] בו הוא שולל לחלוטין את הציונות על כל ענפיה וסוגיה, ומשיב לכל הטוענים על התוצאות הטובות כביכול שמביאה התנועה הציונית: 1. זה יגרום לירידה בשמירת התורה ומצוות. 2. אין ישראל נגאלים אלא בתשובה.

גם במכתבי הרבי ניתן למצוא ביטויים רבים נגד הציונות, ושלילה תקיפה של קריאת הציונות וההתיישבות היהודית בארץ בשם 'אתחלתא דגאולה', וזאת כיון שהגאולה על פי הלכה צריכה להיות על ידי משיח, כמו שהרמב"ם[6] פסק בספרו 'היד החזקה': "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה.. ויקבץ נדחי ישראל", וממילא, כל פעולה שאינה נעשית על ידי מלך המשיח, אינה חלק מתהליך הגאולה, ולא ניתן לקרוא לה 'אתחלתא דגאולה'[7].

מלחמה רוחנית בציונות[עריכה]

הרבי נלחם ברעיון הציוני בדרכים שונות. הרב יהודה פלדי נתבקש על ידי הרבי לעשות מערכה ציבורית בענין, כולל פרסום מאמרים בעיתונות בעניינים אלה בהסברה נאותה, והיה זה באתערותא דלעילא ביוזמתו של הרבי מבלי כל התעוררות מצדו[8]. הסופר הרב פרץ אוריאל צימר, שהיה ידוע בדעותיו הקנאיות בנושא הציונות והמדינה, נצטווה על ידי הרבי, להרבות בכתיבה אנטי ציונית. וזאת על אף שהוא היה אז כבר מפורסם כמקושר לרבי ומקורב אליו ביותר וגם זכה לשמש כמזכיר אצלו, ומכאן שהרבי לא חשש להודיע בת רבים את דעת חב"ד בענינים אלו. למרות רצונו העז להפסיק מלכתוב בנושאים אלו ושטח את תחנוניו לפני הרבי שיפטור אותו מזה בטענה "אינני סאטמארער", זה לא עזר לו במאומה, והרבי ציווה עליו בתוקף לכתוב עוד ועוד. ואכן בהוראת הרבי כתב את הספר "יהדות התורה והמדינה" - על יחס היהדות החרדית למדינה וליום העצמאות.

באחת ההזדמנויות[9] סיפר לו הרבי, שכמה אישי ציבור וחברי כנסת חרדיים, מהעומדים בראש מפלגה חרדית חשובה, בקשו מהרבי שיפעל עליו להפסיק לכתוב, אבל הוראת הרבי אליו היתה שדוקא משום כך עליו לרבות בכתיבה.

באותה יחידות הוא גם סיפר לרבי, שעסקני חב"ד בארה"ק התרעמו על שפירסם דברים שהרבי אמר לו ביחידות קודמת בנושא זה, מכיון שסברו שהדברים יפים לאמרם בצינעא ובחדרי חדרים ביחידות, אך פירסום הדברים בעיתונות יכול להזיק לתדמיתה של חב"ד ואולי גם לתקציבים שהיא מקבלת מן השלטון. תשובת הרבי היתה: לא רק שניחא לי בפירסום הדברים, אלא זו הוראה מפורשת מצדי לפרסמם [10].

לאחד שהדפיס מאמר לשלילת הדיעה הרואה בהקמת המדינה אתחלתא דגאולה, כתב הרבי:... כבר הבעתי תשואות חן ושביעת רצון מרובה ממאמרו שהדפיס על דבר הטעות המצערת והמבהילה אשר קוראים לגלות מר וחשך כפול ומכופל בשם אתחלתא דגאולה וכו'. וזכות הרבים מסייעת לכל אחד המוחה נגד זה. וכמובן אין מקום לנפילת רוח שהמחאה אינה מתקבלת באופן שצריכה להתקבל, אף שתקוותי שבכל אופן עושה רושם, ומי עמד בסוד הוי' לידע התוצאות. וכמובן שאין זה פוטר מלמחות עוד הפעם ועוד הפעם, ובפרט על פי המדובר ומבואר כמה פעמים אודות רציניות העניין וההיזק של כינוי המצב הנוכחי בשם אתחלתא דגאולה...[11]

עם השנים, התנגדותו של הרבי למדינה דעכה במידה מסויימת. דבר זה בא לידי ביטוי בהתייעצויות קבועות של ראשי הממשלה עימו על נושאים מדיניים וביטחוניים.

רבנים בולטים בציונות הדתית[עריכה]

לקריאה נוספת[עריכה]

הערות שוליים

  1. אך עמדותיהם בנושא מדינה נחשבים כפושרים לעומת הזרם החרדי
  2. קונטרס ומעיין, לאדמו"ר הרש"ב
  3. אגרות קודש אדמו"ר הרש"ב, חלק א' אגרת פו, י' תמוז תרנ"ט.נדפס גם בספר "אור לישרים" נגד הציונות, שהודפס בהוראת אדמו"ר הרש"ב
  4. כתובות קי"א עמוד א'-ב'. זו הייתה סברתו העיקרית של הרה"ק ר'יואל טויטלייבום מסאטמר, וכן גם דחיקת הקץ
  5. אגרות קודש אדמו"ר הרש"ב, חלק א' אגרת קכב, ד' שבט תרס"ג. נדפס גם בספר "אור לישרים" נגד הציונות, שהודפס בהוראת אדמו"ר הרש"ב
  6. הלכות מלכים פרק י"א הלכה א'.
  7. להרחבה, ראו במכתבו של הרבי לרב שלמה יוסף זוין. [דרוש מקור]
  8. שבועון כפר חב"ד, גל' 1210
  9. ביחידות ביום כ"ג שבט תשי"ח.
  10. צילום מכתבו של הר"א צימר בנושא זה, עם עוד הרבה מכתבים שלו, התפרסמו בתשורה לשמחת נישואין של משפחת בלוי, טבריה, אלול תשס"ה, ע' 63.
  11. כל זה נלקח מתוך חב"ד אינפו.