פרשת קדושים

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרשת קדושים היא הפרשה השביעית בספר ויקרא (מפרק י"ט פסוק א' עד פרק כ' פסוק כ"ז), והיא עוסקת במצוות לא תעשה שנועדו להפריש את היהודי מעניני העולם ולקדש אותו. בפרשה זו מרוכז המספר הגדול ביותר של מצוות שכתוב בפרשה אחת.

פרשת קדושים נקראת בשנים שאינן מעוברות יחד עם הפרשה שלפניה, פרשת אחרי מות.

הפרשה בקצרה[עריכה]

  • ראשון - הפרשה מתחילה בציווי ה' למשה להוכיח את בני ישראל להיות קדושים, ולאחר מכן תמצות של מספר חוקים ומצוות כמו כיבוד הורים, שמירת שבת, השארת חלק מהתבואה בשדה עבור העניים, לא לגנוב, לא לשקר, לא לשים מכשול בפני עיוור[1], לא להישבע לשקר בשם ה', לא להלין את שכר העובד, לא לקלל חרש, לא לעבוד עבודה זרה, איסור לחשוב מחשבת חוץ בזמן שחיטת הקרבן, והציווי לאכול אותו בזמן המיועד לו.
  • שני - ציווי על הדיינים לשפוט בצדק, איסור לרכל ולספר לשון הרע, ציווי לעזור לאדם אחר מישראל הנמצא במצוקת-חיים, מצוות אהבת ישראל ואיסור שנאת אדם אחר מישראל ואיסור נקימה ונטירה, והזהירות מאיסורי כלאיים (עבודה בצוות של שני בהמות מסוגים שונים, ולבישת בגד הארוג מצמר וכלאיים וכיוצא בזה), האיסור להינשא לשפחה חצי-משוחררת[2] המאורסת לעבד עברי, ואופן הכפרה על חטא זה.
  • שלישי - איסור ערלה, לפיו אסור לאכול פירות עץ בשלושת השנים הראשונות מאז נטיעתו. האיסור לנהוג בהפקרות בפריצות ובחוסר צניעות, איסור כישוף וקעקוע, האיסור לגזור את הזקן ולהקיף את פאת הראש, ואזהרה כפולה על שמירת השבת ולהקפיד על שמירת הקדושה של המשכן ובית המקדש, ועל כבודם של זקנים ואנשי שיבה.
  • רביעי - התורה מצווה לא לשנוא גרים, וכן להיות כנים וישרים במסחר ולהקפיד לא להונות במכירות הנעשות על פי מידה ומשקל.
  • חמישי - עונשו של המעביר את בנו לעבודה זרה הנקראת "מולך" (שהיתה נפוצה בארץ כנען קודם שבני ישראל נכנסו לארץ).
  • שישי - האיסור לקלל הורים, ואיסורים הקשורים עם שמירת התא המשפחתי ושמירת נידה.
  • שביעי - בסיום הפרשה אנו קוראים על ההתנייה בין היאחזות העם היהודי בארץ ישראל ונתינתה להם, לבין השמירה על המצוות שנתן לבני ישראל, וההקפדה על ההבדלה וההפרדה שהציב בין עם ישראל לבין שאר האומות על ידי המצוות. על ידי ביצוע המצוות אנו מתחברים אל ה' ונהיים קדושים.

קישורים חיצונים[עריכה]

הערות שוליים

  1. מצוה זו כוללת גם את האזהרה שלא לגרום לאדם אחר לחטוא, ולדוגמא לומר לאדם על מאכל שהוא כשר בזמן שהוא טרף.
  2. כגון שנקנתה על ידי שני שותפים ואחד מהם החליט לשחרר אותה לחופשי.