פרשיית הממזרים

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף פרשת הממזרים)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרשת הממזרים (או פסק דין האח והאחות) הוא כינוי לפולמוס אודות פסק דין שפסק הרב שלמה גורן בכסליו תשל"ג (פורסם ב-19 בנובמבר 1972). פסק הדין התיימר לטהר את האחים חנוך ומרים לנגר מחשד לממזרות, והביאו לזעם גדול עליו בקרב הציבור החרדי ולהרחבת הקרע בין הציבור החרדי, והרבנות הראשית לישראל.

רקע היסטורי[עריכה]

בשנת תרפ"ג, נישאו הזוג בולק בורקובסקי וחווה גינצבורג בכנסייה שבעיירה הפולנית לוקוב. לבקשתם של הוריה של חוה, שהיו יהודים, הוא עבר גיור אצל רבה של העיר ליקווה בפולין. כעבור כמה שנים, משעלו הורי חוה לארץ, באו אחריהם גם בורקובסקי ואשתו, שבינתיים נולד להם ילד. כעבור שנים נפרדה חוה מבעלה הראשון ללא גט והכירה גבר אחר, יהושע לנגר, שאיתו התחתנה בטקס יהודי דתי, ונולדו להם שני ילדים, חנוך ומרים, שנחשבו על פי ההלכה לממזרים, שאסורים להנשא לשום יהודי כשר.

הדיון בבתי הדין[עריכה]

בשנת תשט"ז הגיע המקרה לידיעתו של בית הדין הרבני בתל אביב, שפסל את הילדים לנישואין, כממזרים, על סמך פרטים אלו. בשנות השישים שב המקרה לבית הדין בפתח תקווה שבפניו הופיעו עדים. בולק בורקובסקי, שהיה ידוע כגר, טען בתוקף שהוא יהודי כשר, ושגיורו התבצע כהלכה. מאחר שלא היו עדים לגיור, השאלה הייתה האם הוא מוחזק וידוע כיהודי, ובנוסף, האם הוא מנהל אורח חיים יהודי שכשלעצמו יכול להעמידו בחזקת גר. בורקובסקי טען שהוא מניח תפילין מדי יום ושומר שבת. בית הדין ערך לו בחינה קצרה ביהדות. בורוקובסקי ידע לומר שמניחים תפילין בבוקר, ולא בשבת, אך לא ידע כיצד בדיוק מניחים תפילין, וטעה בהשלמת הפסוק שמע ישראל. בית הדין בירר האם הוא ידוע בציבור כיהודי, ואכן מכריו העידו שנחשב בקהילה ליהודי כשר. ומכיון שעל פי ההלכה אדם שמוחזק כגר דינו כגר, בית הדין פסק, שמכיוון שבורוקובסקי ידוע ומוחזק בציבור כגר, אין אפשרות לשנות זאת עד שתובא ראיה סותרת, והשאיר את ממזרות הילדים בתוקף.

הדיון הגיע לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. הרב שאול ישראלי, איש הזרם הדתי לאומי סבר שיש מקום להקל, גם בעקבות חוסר יכולתו של בורקובסקי להשלים את קריאת "שמע ישראל" אך הרב יוסף שלום אלישיב פסק שאף אם הגר עובר על דברי חז"ל, אין בכך סתירה לכך שהוא רואה את עצמו כיהודי, מאחר שבקהילה היהודית שהוא חי בה מקובל לעשות כן ולהקפיד רק על דברים יסודיים כמו הליכה לבית כנסת בשבתות ומנוחה מעבודה בשבת: "בזמננו יש לדון שהתנהגות בדרכי יהדות שעל ידה נקבעת גרות לובשת קצת צורה אחרת".

התיק חזר לבית הדין הרבני בפתח תקווה, ששמע עדים נוספים, בין השאר את עדותו של גבאי שסיפר כי תקופה ארוכה היה בורקובסקי מבקר בבית הכנסת בשבתות, ומצד שני עדויות אחרות לפיהן נצפה בתפילה עומד חסר מעש כמו "ניצב", ולבסוף הכריע שבורקובסקי יהודי וקביעת הממזרות תקפה. התיק הושב לדיון נוסף בערכאת הערעור בבית הדין הרבני הגדול. אל הרבנים אלישיב וישראלי הצטרף הרב עובדיה יוסף. בניגוד לפסק דין הביניים, התקבלה הפעם פה אחד החלטה קצרה ולא מנומקת - לא לשנות את פסק הדין של בית הדין בפתח תקווה.

הרב הראשי הספרדי דאז, הרב יצחק ניסים, ניסה להקים בית דין מיוחד שידון בפרשה מחדש, אולם נתקל בהתנגדות הדיינים שטענו שאין מקום לפסול את בית הדין הרבני הגדול מלדון בנושא על פי ההלכה שאסור לבית דין לערער אחרי פסיקותיו של בית דין אחר כי אסור להחזיקם כטועים. בשלהי שנת תשל"א הודיעו שבעת דייני בית הדין הרבני הגדול שהם מוכנים לשוב ולדון בתיק‏.

הרקע להתערבות הרב גורן[עריכה]

בעודו הרב הצבאי הראשי כתב הרב גורן פסק שבו מנה יסודות הלכתיים שלדעתו מאפשרים הקלה בבעיה ההלכתית. עם התמשכות הפרשה לאורך שנים ניסה שר הביטחון משה דיין להתערב לטובת השניים. גם ראש הממשלה גולדה מאיר קיבלה אותם לשיחה ומצוקתם נגעה ללבה. בעקבות הפרשה העלתה סיעת הליברלים העצמאיים הצעת חוק שנועדה להתיר נישואין אזרחיים לפסולי חיתון, והדבר גרם משבר קואליציוני. מצה"ל עבר הרב גורן לרבנות הראשית בתל אביב, ולאחר מכן התמודד על כס הרב הראשי האשכנזי. מעל מערכת הבחירות לרב הראשי ריחפה הפרשה כעננה. בסופו של דבר הרב גורן נבחר לרב ראשי כמחליפו של הרב איסר יהודה אונטרמן, שהיה בעל השקפה מחמירה בעניין האח והאחות. לצד הרב גורן נבחר הרב עובדיה יוסף כראשון לציון וכמחליפו של הרב ניסים.

פסיקת בית הדין המיוחד[עריכה]

הרב גורן החליט כרב ראשי וכינס בית דין רבני מיוחד להכריע בעניין. תשעה רבנים כונסו ורק אחד מהם, הרב גורן עצמו, היה מוכן להזדהות בשמו. כל השאר שמרו על אנונימיות "כדי למנוע מהם וממשפחותיהם איומים, פגיעות והשמצות מצד קבוצות המהלכים אימים וזורעים טרור", לפי טענתו של הרב גורן. בית דין מיוחד זה, שלדברי הרב גורן הורכב מדיינים, מאבות בתי דין ואף מדיין של בית הדין הרבני הגדול, הכריע לטהר את הממזרים, בעיקר בשל ערעור על עצם קיומה של הגירות. מיד עם פרסום ההכרעה השיא הרב הצבאי הראשי, הרב מרדכי פירון, את חנוך לנגר ואת חברתו, ובאותו ערב התקיימה גם חתונתה של מרים לנגר עם בחיר לבה. החתונות נערכו בהשתתפות שר הביטחון, ושני הזוגות החדשים זכו למברק ברכה מראש הממשלה מאיר. מפלגות השמאל הביעו סיפוק ותקווה שהרבנות תמשיך להיענות לצרכיה של "החברה הנאורה והמתקדמת". הרב גורן הושם תחת שמירת המשטרה, וצעירי המפד"ל הודיעו שיסכימו להתגייס להגן עליו. מקום קבורתו של אביו, שיום האזכרה שלו חל בסמוך, נשמר בסוד מחשש שיחולל.

פסק דינו של הרב גורן פורסם בהרחבה בחוברת שהוציא זמן מה לאחר שנודע על מתן פסק הדין. הוא הסתמך על טיעונים, שכולם נועדו להוכיח כביכול כי לא קיימת חזקת גירות על גר זה. כדי לבסס טענתו זו הוא צירף טענות: באחת מהטענות טען מכיוון שלא ידוע בבירור פרטים אודות מעמד הגירות נחשבת זו כ"חזקה שאין עימה טענה", למרות שכמובן שהדין "חזקה שאין עימה טענה" קשור לחזקות משפטיות כמו חזקת שלוש שנים וחזקת ממון ולא לחזקות באיסורים שאינן קשורים לדיני טענות כלל, הוא הסתמך על עדויות של פסולי עדות שלא שמרו על אורח חיים יהודי, ובנוסף הביא הרב גורן דעה יחידה בראשונים שלפיה גם גר שהתגייר כהלכה, אם שב לסורו והפסיק לקיים מצוות - גרותו פוקעת, ולדבריו במקרה זה ניתן לצרף שיטה זו כדי לקבוע שגרות האב אינה תקפה. הוא צירף טענות של ראשונים ועל סמך "פסק" זה "התיר" את שני הממזרים לבוא בקהל.

תגובת הרבי[עריכה]

הרבי יצא בתוקף נגד המהלך, במיוחד הדגיש את העובדה שהרב נבחר רק כדי שיפסוק את הפסק המקל, וגינה בחריפות את התערבות הממשלה בפסקי התורה, ואת הצהרותיהם של שרי הממשלה כי האח והאחות מותרים לבוא בקהל, וזאת עוד לפני פסק הרבנים, דבר המהווה התערבות גסה וחמורה בפסק התורה, התערבות שלו הייתה קוראת בכל בית משפט המתנהל לפי חוקי העמים, הייתה מזעזעת את הציבור הנאור בעולם כולו.

ללא ספק - אמר הרבי - ויתור זה של הרב גורן על ההלכה הוא רק הראשון, וללא ספק יפנו אליו ל"מצוא היתר" ל"בעיות" הלכתיות נוספות, כמו נישואי כוהן עם גרושה וכדומה.

הרבי אמר כי השרים ה"דתיים", שרי המפדל" הצהירו כי הם דואגים לעם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. על שלימות הארץ הם כבר ויתרו בויתורים המפליגים, על עם ישראל כבר ויתרו בחוק מיהו יהודי, וכעת ויתרו על תורת ישראל.

הרבי קרא לרב גורן להתפטר מתפקידו, ובכך לתקן מעט את המעוות[1].

בכנס שהתקיים נגד המהלך ובמחאה האדירה שהתקיימה, השתתפו רבני חב"ד, ביניהם הרב יעקב לנדא שהדגיש את הנגיעה האישית שהייתה לרב גורן, שמונה לרב עקב הפסיקה המקילה שעליה הצהיר מראש. הרב לנדא הסביר, שכאשר לדיין הפוסק יש אינטרס אישי בפסק, פסק הדין אינו תקף. על אחת כמה וכמה כאשר נעשה כדי למצוא חן בעיני חילונים. בנוסף השתתפו במחאה כל גדולי רבני הציבור החרדי ביניהם כל מנהיגי הליטאים, ביניהם הסטייפלר ששלח את נציגיו למעמד, הרב שלמה זלמן אוירבך שכתב מכתב חריף, והרב אלישיב על פסק הרב גורן ש"לכדי ליצנות לא הגיע".

בעקבות מחאתו הנמרצת של הרבי, החל עיתון הצופה שבבעלות המפד"ל לבזות במאמרים רדודים הרבי ותנועת ליובאוויטש, נגדה השתמשו במילים גסות ובוטות. גדולי ישראל מחו נגד חוצפה זו[2].

הערות שוליים