עקידת יצחק

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נסיון העקדה הינו אחד מהניסיונות הקשים שעבר אברהם אבינו.[1], והיא נכונתו לשחוט את בנו היחיד והאהוב לו במסירות נפש. נסיון זה עומד לנו לזכות מדי יום ביומו, ולכן יש הנוהגים להזכיר מדי יום את עקידת יצחק בסדר התפילה. גם בראש השנה תוקעים בשופר על מנת להזכיר את זכות אילו של יצחק, ומזכירים בתפילה את זכותו.

במקרא[עריכה]

סיפור עקידת יצחק, שהינו סיפור על מסירות נפש ואהבת ה'. העקידה היתה הנסיון העשירי בו ניסה ה' את אברהם. כאשר היה יצחק בן שלושים ושבע שנים, ה' אמר לאברהם להקריב אותו לפניו ולשחוט אותו על הר המוריה. אברהם קם בבוקר מוקדם וכאשר הגיעו למקום, בנה אברהם מזבח ועקד את יצחק בנו. רגע לפני שאברהם שחט את בנו יחידו, התגלה אליו מלאך מן השמים שעצר אותו מהמעשה. מיד לאחר מכן ראה אברהם איל אותו הקריב לעולה במקום בנו. ה' בירך את אברהם שצאצאיו ירבו ככוכבי השמים וכחול על שפת הים, וזאת כיון ששמע בקול ה'. בהמשך מספרת התורה על תולדות המשפחה ואנו מתבשרים על לידתה של רבקה, אשתו לעתיד של יצחק.

בחסידות נתבאר כי נסיון זה היה נסיון רוחני קשה ביותר: כי לו היה יצחק נשחט, היה נגרם חילול השם גדול מאוד, כי דבר ה' שהתפרסם שאמר לאברהם כי מיצחק יצא גוי גדול - לא יובן כיצד יצא לפועל עם שחיטת יצחק. ועם כל זאת מסר את נפשו במסירות נפש לעשות דבר ה' מבלי התחכמויות.

החידוש בעקידה על פני שאר הנסיונות[עריכה]

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם, ונחלקו המפרשים במהות הנסיונות, אך לדעת כולם נסיון העקידה הוא הגדול שבכולם.

אברהם פתח את צינור מסירות נפש על קידוש השם, ובכך סלל את הדרך ואיפשר לבאים אחריו לפעול כמוהו.

והגם שכח המסירות נפש הוא בעצם הנשמה, הנה זהו סתום ונעלם מאד, ולולא המסירות נפש של אברהם אבינו לא היה ענין המסירות נפש, זאת אומרת שלא היה נמשך ומתגלה כח מסירות הנפש בעולם.

עם היות שאברהם היה זה שפתח את צינור מסירות הנפש למען אמונה באחדות ה' והפצתה - "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", מכל מקום, לא החשיב את עצם מסירות הנפש כערך בפני עצמו, אלא רק כאמצעי בלבד להשגת המטרה - הפצת האמונה בא-ל אחד.

שלא כמו רבי עקיבא שרצה מאד למסור נפשו למען האמונה, וראה חשיבות בעצם פעולת מסירות הנפש.

4 טעמים[עריכה]

אך נסיון העקידה - שנצטוה אברהם אבינו להעלות את יצחק בנו לעולה - היה הנסיון הגדול ביותר. ויש בזה כמה טעמים:

הראשון שעמד בנסיון[עריכה]

1) אברהם היה הראשון שעשה זאת מבלי שהיה לזה תקדים שאפשר היה ללמוד ממנו, ומבלי שדבר כזה יהיה בעולם.

2) "זריזותיה דאברהם אבינו היא העומדת לנו ולבנינו עד עולם" (עיין חולין טז ע"א). עיקר מעלתו של אברהם בנסיון העקידה, שעשה זאת בזריזות נפלאה, להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו.

הקושי הרוחני לעמוד בנסיון[עריכה]

3) קושי הנסיון במעשה העקידה היה במלחמה הפנימית שהיתה לאברהם מבחינת רוחניות הענין. כי הציווי שנצטוה אברהם "והעלהו שם לעולה", עמד לכאורה בסתירה לידיעתו של אברהם והכרתו את ה' בשני ענינים:

(א) כי ידיעתו ואמונתו בנצחיות ה' מחייבת שאין שינוי ח"ו בה' וכן ברצונו יתברך, שהרי הוא ורצונו אחד, והיאך יתכן ש"אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער" ואיך זה מתאים עם האמונה בנצחיות ה' ש"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" ו"אני הוי' לא שניתי" כלומר לא השתניתי ולא שיניתי דעתי. כי חרטה ושינוי הדעה ביחס לפעולה מסויימת, נובע מחוסר ידיעה מראש את התוצאות של הפעולה, אבל אצל הקב"ה הבלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית, הצופה ומביט מראשית - אחרית, לא שייך כלל ליחס לו חרטה או שינוי דעה ח"ו. (שלפי זה משמע שהנסיון הקיף את כל פרטי האירוע, כולל גם כשנדרש מאת ה': "אל תשלח ידך אל הנער").

עמידה בנסיון היפך שורש נשמתו[עריכה]

(ב) כי נשמת אברהם אבינו היתה ממידת החסד שבעולם האצילות, ולכן עיקר עבודתו -במצוות שבין אדם למקום- היא במידת אהבת ה' - "אברהם אוהבי".

וכן למטה -במצות שבין אדם לחברו- במידת החסד - "ויטע אשל בבאר שבע", מדת הכנסת אורחים. והיינו, שידיעתו והשגתו באלקות היא על ידי מדת החסד, והכרתו את ה' היתה כי "חפץ חסד הוא", וממילא כל עבודתו את ה' היתה בקו החסד.

אבל בציווי העקידה נתגלה אליו ה' במידת הדין, כשנתבקש אברהם לכבוש רחמיו ולעקוד את בנו על המזבח. מעשה אכזרי כזה לא התישב כלל עם הכרתו בטוב והחסד של הקב"ה, ועם דרך עבודתו את ה'. ובכל זאת ציית אברהם לצו האלקי, וקיים רצון ה' בקבלת עול בלי טעם ודעת ושכל מושג ומובן, גם לא - שכל אלקי.

עמידתו בנסיון גילתה בו את אמונתו הגדולה בה' - אין סוף ב"ה, ואת הביטול העצום למהותו ועצמותו יתברך שלמעלה מכל הגדרה וציור של מדה מסויימת, דבר שמחייב לעבוד את ה' שלא באופן מוגבל - באהבה בלבד הנובעת ממדת החסד, אלא גם במידת היראה הנובעת ממידת הדין.

ביטול מוחלט[עריכה]

4) עיקר הנסיון שהיה לאברהם במעשה העקידה, הוא מפני שלזה נדרשה מסירות נפש אמיתית בדרגת הביטול הגבוהה ביותר. מסירות נפש עלולה להיות גם בלי ביטול מציאותו העצמית, כאשר המניע למסירות הנפש הוא ההגיון הקר והחשבון של כדאיות - השגת דבר שהוא יקר יותר מהחיים עלי אדמות (כמו עולם הבא וכדומה).

או על דרך השלילה - שאם לא ישיג את מבוקשו "למה לו חיים", או מצד מדת הנצחנות והפגנת כח אפילו במחיר החיים.

החידוש שבעקידה על פני מסירות נפש רגילה[עריכה]

יש שמקשים מה החידוש במסירות נפשו של אברהם אבינו, הרי בכל הדורות היו יהודים שמסרו את נפשם גם בלי שזכו לגילוי אלוקי בו נאמר להם למסור את נפשם[2].

לשאלה זו נמצאו מספר ביאורים ומהם:

א. בעל העקדה מסביר כי החידוש בכך הוא מכיון שלא היה לאברהם אבינו שום הכרח לקיים את המצווה, שהיה יכול לטעון "כי ביצחק יקרא לך זרע". מה שאין כן אצל היהודים בדורות שלאחרי קבלת התורה, היה זה מכח הציווי של "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

ב. מייסד חסידות חב"ד, אדמו"ר הזקן, סיפר פעם את הסיפור הבא: שבמעזריטש הייתה קבוצת חסידים שכונו "מסיקי התנורים" (אלה היו מי שלא התקבל כתלמיד אצל המגיד ממזריטש). פעם דיברו כמה מהם על כך ש"אם אלוקים היה מתגלה אליי ומצווה עליי להקריב את בני יחידי, האם לא הייתי מציית לו? ואם כן מהי ההפלאה של אברהם אבינו?

אחד ענה, שאני הייתי דוחה קצת את המעשה ושומר את בני איתי לכמה ימים. אבל אברהם קם מוקדם בבוקר כדי למלא מיד אחר הצו האלוקי. השני ענה שגם אני הייתי מבצע את פקודתו מיד, אך בלב כבד. אבל אברהם עשה זאת בשמחה. והשלישי אמר שהוא חושב שייחודיותו של אברהם הייתה בכך, שכשצווה "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה.."[3], התמלא שמחה - לא על הצלת בנו יחידו, אלא על כך שיכול למלא צו אלוקי נוסף".

ג. בתורת החסידות מבואר שאברהם היה הראשון שהטביע בעולם את כח מסירות הנפש והוא הצינור לכך, ואותם יהודים צאצאיו של אברהם אבינו שמסרו את נפשם, עשו זאת מכוחו. אך בכל זאת קשה, שהרי אברהם אבינו עצמו כבר עבר נסיונות קשים יותר של מסירות נפש, כמו הנסיון של אור כשדים, ואם כן מה הגדולה בנסיון זה דווקא.

ד. הרבי[4] מתרץ ומבאר כי מסירות נפש ישנה גם אצל אומות העולם ולא באה תמיד ממניעים טהורים, אך בנסיון העקדה דווקא מוכח מסירות נפשו המוחלטת של אברהם אבינו בבחינת ביטול במציאות, שהרי היה יכול לטעון שבעקידת יצחק יבטל הענין של גילוי אלוקותו בעולם, שנמשך על ידי אברהם אבינו, ואם היה יצחק נשחט ח"ו לא היה לענין זה המשך. נמצא שאברהם אבינו קיים את נסיון העקדה רק מפני דיבורו הפשוט של הקב"ה ללא שום חשבונות, וזהו ביטול במציאות.

הערות שוליים

  1. כמאמר חז"ל: עמוד בזה, שלא יאמרו הראשונים אין בהם ממש.
  2. וכמובא בספר התניא הטעם בזה.
  3. פרשת וירא כב, יב.
  4. לקוטי שיחות חלק כ' עמ' 75.