חתונה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף נישואים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

החתונה היא אחד הטקסים המכוננים במעגל החיים האנושי בכלל, והיהודי בפרט. החתונה היא שיאו של יצירת הקשר בין בני הזוג, כך שבהמשך החיים הם יוכלו להוליד ילדים בדרך הנכונה על פי התורה.

באופן מהלך מעמד החתונה ישנם שינויי מנהגים בין עדות בישראל; ובחב"ד ישנה הדגשה על מספר מנהגים, כפי שהורה הרבי.

השידוך[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שדכן  •  שידוך

השידוך נעשה על פי מנהג ישראל באמצעות אדם שלישי שמתווך בין הצדדים ולא במפגש עצמאי של החתן והכלה.

בדרך כלל מבררים קודם הפגישות אודות בן הזוג, אופיו ומדותיו. כמו כן, נוהגים לעשות בדיקת "דור ישרים" בכדי לוודא שהילדים יצאו בריאים.

לאחר מספר פגישות, כאשר בני הזוג מחליטים שהם מתאימים זה לזו והם מעוניינים להקים בית בישראל, החלטה שנעשית על פי הבנתם והרגשתם ולא על פי גורלות וכיוצא בזה[1], נפגשים ההורים ומחליטים ביניהם על פרטים בסיסיים בנוגע לחתונה, ולבינתיים כותבים בני הזוג לרבי על החלטתם. לאחר הכתיבה לרבי (בשנים עברו, היה זה לאחר קבלת אישורו של הרבי) - מודיעים על "סגירת השידוך".

יש להקפיד שלא לקרוא להם "מאורסים", אלא "משודכים".

הווארט[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ווארט (לחיים)

לאחר ההחלטה על השידוך מתאספים יחד שתי המשפחות, משפחת החתן ומשפחת הכלה, יחד עם חברים וידידים, ועושים מסיבה והתוועדות של שמחה.

בעת המסיבה נוהגים לעשות "קנין", על העניינים הגשמיים שבשידוך, וההסכם נעשה רק בעל־פה – "מילה" (תרגום של "ווארט" מיידיש), ואין עושים תנאים ואין כותבים שטר[2].

בעת הווארט נהוג שהחתן חוזר על מאמר חסידות[3].

קביעת זמן החתונה[עריכה]

מבחינת קביעת זמן הנישואין, כותב הרבי[4]: "כל המקצר בזמן שבין ההחלטה והחתונה הרי זה משובח". אמנם בזמן המשנה, הכלה הייתה בי"ב החודש שבין הווארט לחתונה מתקשטת בתכשיטים ומקבלת 24 קישוטים ואביזרים, וזהו שנאמר[5]: "תשב איתנו הנערה ימים או עשור" ימים, כלומר שנה, או עשור – עשרה חדשים. המדובר היה רק בכלה צעירה, אך כלה בוגרת מגיל שתים עשרה וחצי, הייתה ממתינה רק שלושים יום.

על פי חסידות – זמן זה מיועד לזיכוך המידות, והוא שנאמר במגילת אסתר: "ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים". בימינו, עבודת זיכוך המידות אמורה להיעשות בזמן הקצר שבין ה"צלחת" ל"טבעת".

בעבר היו מקפידים לא להינשא בזמנים מסוימים, כמו בחודש מר חשוון וכן בחודש טבת, או במחצית השניה של החודש, כאשר הירח מתמעט, חוץ מחדשים: כסלו, אדר ואלול שבהם נהגו לערוך חתונות בכל החודש.

היום, כיון שהוראת הרבי היא לקצר את זמן ההמתנה, לא מקפידים על זמנים מיוחדים אלו, וכפי שהורה הרבי עצמו בתקופות מאוחרות יותר.

אמנם לכתחילה רצוי לקבוע החתונה בתאריכים הבאים, בהם זמנים בני מזל וברכה: חודש תשרי – בחציו הראשון[6]. חודש חשוון – אין נוהגים לעשות בו חתונות[7]. חודש כסלו – כל החודש הינו בר מזל לחתונה[8]. חודש טבת – אין נוהגים לעשות בו חתונות[9]. חודש שבט – בחציו הראשון – מתחתנים, ובחציו השני – אם יש סיבה חשובה – מושיבים שלושה רבנים שיחליטו על נכונות הקביעה, ותהיה החתונה בשעה טובה ומוצלחת[10]. חודש אדר – אדר ראשון ואדר שני – כל החודש[11]. חודש ניסן – עד חג פסח[12]. חודש אייר – אין מתחתנים כל ימי החודש (בגלל ספירת העומר), וגם בל"ג בעומר – אין מתחתנים. אולם כשיש סיבה חשובה המצריכה לעשות חתונה בל"ג בעומר – יערכוה ביום ל"ג בעומר ולא בליל ל"ג בעומר[13]. חודש סיון – ממחרת חג שבועות עד אמצע החודש. חודש תמוז – מתחילת החודש עד לימי בין המצרים[14]. חודש מנחם־אב – מיום יא עד טו בחודש (אולם, יותר טוב להתחתן – בתחילת חודש תמוז מבימים אלו)[15]. חודש אלול – כל החודש הינו בר מזל לחתונות[16].

ההזמנה לחתונה[עריכה]

אחת מההזמנות לחתונת הרבי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזמנה לחתונה

חסידים מקפידים שנוסח ההזמנה לחתונתם יהיה זהה לנוסח ההזמנה שנשלח על־ידי אדמו"ר הריי"צ לחתונת הרבי, ויש בנוסח זה הרבה רמזים וסודות[17].

אין להדפיס את ההזמנה בכתב אשורי[18].

ההכנות לחתונה[עריכה]

הימים שבין השידוך לחתונה הינם ימים יקרים ונשגבים ("יקר מכל יקר"[19]), בהם החתן והכלה מקבלים מהקב"ה כוחות מיוחדים כדי לבנות "בנין עדי עד". ועל כן, יש לנצל את הימים הללו כראוי, ולמלאם בערכים רוחניים כנדרש, ומהם:

1. להרבות בלימוד התורה, וכן בלימוד תורת החסידות, ובמיוחד מאמרים בענייני עבודת ה'[20].

2. להוסיף בנתינת צדקה[21].

3. בשבועות הסמוכים לחתונה ללמוד, בחברותא עם אדם נשוי, את ההלכות הנחוצות – הלכות טהרת המשפחה[22]. וכן החתן צריך ללמוד בספר "ראשית חכמה" את "שער הקדושה", פרקים – טו, טז, יז[23].

4. ראוי שהחתן והכלה ימעטו, ואף ימנעו, מלהפגש בימים שבין השידוך לחתונה. כמו כן ראוי שלא להצטלם יחד בזמנים אלו[24].

5. מנהג ישראל לתת לחתן ולכלה מתנות ספרי קודש: לחתן – ש"ס ועוד, ומנהג חסידים – גם ספרי חסידות. ולכלה – ספרי הלכה בעניינים הקשורים להנהגת הבית היהודי והלכותיו. כמו כן נותנים מתנה – קופת צדקה[25].

6. עד החתונה החתן אינו נותן "טבעת" כמתנה לכלה[26].

7. כדאי, שעד כמה שהדבר אפשרי, ההורים יטפלו בהכנות הגשמיות לחתונה, בגופם ובממונם, ואילו החתן והכלה יהיו פנויים לעסוק בהכנות הנפשיות והרוחניות לנישואין[27].

השבוע והשבת שלפני החתונה[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אויפרופעניש (שבת חתן)

בשבוע של החתונה קיימים מנהגים מיוחדים, ומהם:

1. לצורך שמירה כו' – החתן או הכלה לא ימצאו לבד, גם בהיותם בבית, אלא בחברת מישהו[28].

2. החתן והכלה אינם נפגשים בשבוע זה, ואף אינם משוחחים בטלפון[29].

3. בשבת שלפני החתונה – החתן עולה לתורה.

4. נוהגים שבעת העלייה לתורה החתן לובש טלית גדול שאולה, והטלית מונחת על כתפיו ולא על ראשו, ולראשו הוא לבוש בכובע. אין[30] מברכים על לבישת הטלית.

5. לאחר העלייה לתורה – זורקים על החתן מיני מתיקה – לסימן טוב[31].

6. אחר התפילה נהוג לעשות התוועדות, ואומרים לחיים ומגישים מיני מזונות וכדומה, ואומרים דברי תורה וחסידות[32].

שבת כלה[עריכה]

נהוג שבשבת שלפני החתונה הכלה, חברותיה, בני משפחתה וכדומה – באות לבית הכלה ועורכות מסיבה של שמחה.

יום החתונה[עריכה]

יום החתונה הוא יום טוב של החתן והכלה, ולכן אין אומרים תחנון ביום זה במניין בו מתפלל החתן.

נהוג להוסיף בצדקה במשך היום לזכות החתן והכלה, וכן באמירת תהלים[33].

תענית[עריכה]

החתן והכלה צמים ביום חופתם, שלשה טעמים מובאים לכך:

  1. משום דהוי יום סליחה וכפרה כדוגמת יום הכיפורים[34].
  2. שלא ישתכרו[35].
  3. מפני שמצווה חביבה עליהם, וכדרך שהיו עושים חסידים ראשונים, שהיו מתענין בעת שהיתה באה מצווה החביבה עליהם כעין סוכה ולולב[36].

לפי הטעם הראשון יש ענין של תענית דווקא, ואילו לפי שני הטעמים האחרים יש רק ענין של העדר אכילה. הרבי[37] תולה זאת באותה מחלוקת אם יום הכיפורים אינו מכפר ללא תשובה אם כן הוא הדין ביום החופה, ולכן צריך תענית של תשובה. אך פוסקים אחרים סוברים שכפרת יום החופה אינו כדוגמת יום הכיפורים מכח התשובה, אלא חלות חדש מכח יום החופה, ולכן אינם סבורים כהטעם הראשון.

כאשר יום החופה הינו בימי שמחה וחג (ראש חודש, חנוכה, פורים, איסרו חג, ט"ו אב) - אין מתענים, אך גם לא אוכלים; אלא שותים קצת בבוקר.

אדמו"ר הריי"צ נהג להתענות גם בעצמו ביום החתונה של בנותיו, והיה משלים את התענית עד לסיום היום. בחתונת בתו הצעירה התאחר מאד זמן החופה (בגלל התעכבותו של אחד המוזמנים שהמתינו לבואו), ולמרות זאת המשיך אדמו"ר הריי"צ לישב בתענית עד לאחר החופה.[38]

תפילת מנחה[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תפילת מנחה קודם החופה

בתפילת מנחה ביום החופה, אומרים החתן והכלה, את כל נוסח הוידוי של יום הכיפורים - על חטא (וידוי), ואם החופה לפני זמן מנחה אומרים את הוידוי בתפילת שחרית, כמו כן (באם התענו) אומרים בשמונה עשרה את נוסח עננו של תעניות.

חתנים שמתפללים בסידור של הרבי מספר ימים קודם החתונה, אומרים את נוסח הוידוי גם אז.

לתפילה זו לובש החתן סירטוק. והחל מתפילה זו, חוגר החתן גרטל בכל התפילות מעל הבגד העליון.

התנאים[עריכה]

אין מנהגינו לעשות תנאים בכתב במעמד הווארט, כדי שאם הצדדים יחזרו בהם יהיה קל יותר לבטל את השידוך מאשר באם יהיו תנאים ועדים. את התנאים בכתב עושים רק סמוך לחתונה, ויותר טוב ביום החופה[39].

בדורות הקודמים נהגו לכתוב את שטר התנאים שבוע או יותר קודם החתונה, אך הרבי הנהיג לכתוב אותו ביום החתונה סמוך לחופה ממש, מהטעם הנזכר לעיל[40].

כתיבת הכתובה[עריכה]

כתובת הרבי והרבנית בכתב ידו של אדמו"ר הריי"צ
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כתובה

הכתובה היא מסמך ההתחייבות של החתן כלפי הכלה. כלולים בו: חובותיו מן התורה ומדרבנן, כשאחד העיקריים שבהם הוא התחייבותו לפצות את האשה במקרה של גירושין בסכום של 200 זוז אם הייתה בתולה, ו-100 זוז אם הייתה נשואה קודם. המסמך כתוב בשפת הארמית.

את הכתובה כותבים במשך היום וחותמים עליה שני עדים. בשעת החופה בין האירוסין לנישואין מפסיקים על ידי הקראתה. ולאחר מכן החתן או הרב מעבירים אותה לכלה.

במסכת כתובות יש מחלוקת תנאים האם התחייבות תשלום הפיצויים שבכתובה הוא מדאורייתא או שזוהי תקנת חז"ל.

הקבלת פנים[עריכה]

הרבי במעמד 'קבלת פנים' של הת' יהודה לייב פוזנר
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קבלת פנים

קודם החופה נהוג לעשות מסיבת קבלת פנים לחתן וכן לכלה, אומרים לחיים והחתן חוזר בעל פה מאמר, נהוג לחזור מאמר דיבור המתחיל "לכה דודי" מתשי"ד.

מקובל לערוך את מסיבת הקבלת פנים דווקא בבנין ישיבת תומכי תמימים.

ה"באדקעניש" (כיסוי פני הכלה)[עריכה]

החתן מכסה פני הכלה במסוה (הנקרא באדקעניש ביידיש), ושלושה טעמים מובאים לכך:

1. להראות, שאינו נותן עיניו ביופי, אלא במעשים טובים שבה ובמשפחתה, כי שקר החן והבל היופי, אך אשה יראת ה' היא תתהלל.

2. איתא במדרש שקודם חטא העגל, דבר ה' עם ישראל "פנים בפנים", ולא היו יראים, ועכשיו לא יכלו להסתכל על פני משה רבינו, ולכן נתן על פניו מסוה. וידוע, שהנשים לא רצו ליתן תכשיטיהם לעגל, ולכן לא נפגמו פניהם. ולכן נותנת הכלה על פניה מסוה, לרמז, שהוא לא יכול לראות פניה, משום שהוא נתן לעגל והיא לא נתנה[41].

3. כמו שמכסין העינים והפנים בעת אמירת "שמע ישראל", להורות, שאני מאמין באמונה שלימה, בלי שום דרישה וחקירה, שה' הוא אחד, כמו כן הכלה מקבלת עליה רשות בעלה בשלימות, אפילו אם לפעמים צריך לזה אמונה[42].

החתונה[עריכה]

ההגעה לחופה[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חופה  •  שושבינים

במעמד החופה פורשים מבעוד מועד יריעה על גבי עמודים (החופה), ומוליכים את החתן אליה כשפניו לצד המזרח, נהוג לערוך את החופה בשעות הערב, לאחר השקיעה או ממש לפניה. למנהגנו[43] החופה הינה דווקא תחת כיפת השמים, וזהו סימן לפרו ורבו "ככוכבי השמיים לרוב"[44].

השושבינים מוליכים את החתן והכלה למקום החופה, כשנרות דולקים בידם.

הקידושין[עריכה]

הרבי צועד בדרך לחופה לאחר מעמד ה'קבלת פנים', כשכל הקהל צועד בעקבותיו
הרבי, במהלך סידור קידושין בשנת תשח"י
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ברכת אירוסין  •  קידושין  •  מסדר קידושין

קידושי אישה לבעלה נעשים תחת החופה על ידי שהאיש עונד על אצבעה של האישה טבעת, ואומר "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל".

אחד הדרכים שהאישה מתקדשת בהם הוא קידושי כסף, ובדרך זו נוהגים למעשה לקדש את האישה. אמנם לפועל הקידושין נעשים על ידי טבעת[45], ובזה יש שנהגו שהיא תהיה מזהב[46], ויש שנהגו שתהיה מכסף[47], וכן הוא ע"פ הקבלה[דרוש מקור].

מנהג חב"ד הוא לקדש בטבעת שעשויה כולה מזהב דווקא[48], ובכתבי רבותינו נשיאינו מופיעים ביאורים רבים למנהג זה[49].

לגבי צורת הטבעת מובא[דרוש מקור] שצריכה להיות כמין סמ"ך וכמין מ"ם - עגולה מבפנים כסמ"ך, ומרובעת מבחוץ כמ"ם. אמנם מנהג חב"ד בפועל הוא לקדש בטבעת עגולה (גם מבחוץ).

שבע ברכות[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שבע ברכות

תחת החופה מברכים את שבעת ברכות הנישואין, והן נאמרות על כוס היין. ונוהגים לחלק את הברכות בין מכובדים שונים בקהל. לשם אמירת הברכות יש צורך במניין.

נישואין[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נישואין

נישואין הם גמר קנין הקידושין, והם חלק ממצוות פריה ורביה.

פעולת הנישואין היא בדרך כלל באמצעות "חופה" (מלבד הכונס את יבמתו), ישנה מחלוקת בראשונים מהי החופה הזו - אמירת השבע ברכות או ה"חדר ייחוד".

חדר ייחוד[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חדר ייחוד

לאחר החופה החתן והכלה נכנסים לחדר סגור ושוהים שם יחד משך זמן מסוים, ללא אנשים אחרים. ומנהג לשים כף כסף בפתח החדר. פעם התבטא הרבי ש"סגולה" לזה שהחתן יהיה בעל הבית בביתו היא שהחתן ייכנס ראשון לחדר ייחוד, ובאם ישכח להיכנס ראשון לחדר ייחוד, אזי כשיגיעו לדירה של הזוג - אחרי החתונה - שהחתן יכנס ראשון[50].

סעודת החתונה[עריכה]

רצוי לערוך את סעודת החתונה בצורה צנועה ופשוטה בגשמיות, ולא לבזבז את ממונם של ישראל, ובמיוחד לא על דברי מותרות[51].

בחתונה יש להניח על שולחן החתן ועל שולחן הכלה "קופת צדקה".

בחתונת הרבי הסתובב האב, אבי הכלה – כ"ק אדמו"ר הריי"צ בין שולחנות המסובים – וחילק לכולם יי"ש ואמרו לחיים[52].

מצווה גדולה לשמח את החתן והכלה בשירה ובזמרה בריקודים ובמחולות[53].

ראו גם[עריכה]

לקריאה נוספת[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. הרבי, אגרות קודש חלק י"ז עמ' פד.
  2. התקשרות, חוברת ע, ניצוצי רבי. שמחת עולם עמוד 41.
  3. אגרות קודש חלק יג, עמוד קלה.
  4. שערי הלכה ומנהג עמי ל'.
  5. בראשית כד, נה.
  6. ספר המנהגים עמוד 76. אגרות קודש חלק יז, עמוד שו. לקוטי שיחות חלק כד, עמוד 463. ובאגרות קודש חלק ט, עמוד רה: אין נושאים נשים בעשרת־ימי־תשובה.
  7. אגרות קודש חלק חי, עמוד רז.
  8. "שיחות קודש" תשנ"ב חלק א, עמוד 418.
  9. אגרות קודש חלק ה, עמוד נב.
  10. אגרות קודש חלק יט, עמוד קמה.
  11. ספר המנהגים עמוד 76. לקוטי הוראות בענייני שידוכים כף, עמוד 108.
  12. שמחת עולם עמוד 44.
  13. אגרות קודש חלק ח, עמוד שיח.
  14. אגרות קודש חלק טז, עמוד רב. שמחת עולם עמוד 46.
  15. לקוטי שיחות חלק כד, עמוד 462. אגרות קודש חלק טז, עמוד רב.
  16. אגרות קודש חלק כ, עמוד דש.
  17. שיחת שבת וישלח, תשי"ד.
  18. אגרות קודש חלק יב, עמוד רכח.
  19. אגרות קודש חלק יד, עמוד פב.
  20. שמחת עולם עמוד 55 ואילך. היכל מנחם חלק ג, עמוד קעה.
  21. התוועדויות תשמ"ה, חלק ב, עמוד 1181.
  22. אגרות קודש חלק ה, עמוד קכט.
  23. אגרות קודש חלק יד, עמוד פד.
  24. שערי הלכה ומנהג חלק ד, עמוד צב. התקשרות חוברת ע, ניצוצי רבי.
  25. שערי הלכה ומנהג חלק ד, עמוד צג־ד.
  26. לקוטי שיחות חלק יט, עמוד 510.
  27. שמחת עולם עמוד 62.
  28. לקוטי שיחות חלק א, עמוד 52.
  29. שמחת עולם עמוד 63.
  30. ראה "ציצית הלכה פסוקה" (כהן, תשנ"ג) עמוד רסח ובהערות.
  31. ראה נטעי גבריאל, עמוד כג.
  32. ראה נטעי גבריאל, עמוד י.
  33. ספר המנהגים עמ' 75
  34. מהר"ם מינץ סימן קט' וראה ליקוטי שיחות חלק ה' עמ' 170.
  35. מהר"ם מינץ שם.
  36. רוקח סי' שנג.
  37. לקוטי שיחות חלק ח' עמ' 165 (עמ' 178).
  38. תורת מנחם.
  39. (ביום שמחתכם - הרב וקנין עמוד 566.
  40. אגרות קודש ח"ז אגרת א'תתפו; כפר חב"ד גל' 1430 עמ' 30.
  41. המטעמים
  42. המטעמים
  43. אגרות קודש חלק י"ט, עמוד תיג.
  44. דברים א, י. כך פסק הרמ"א בשולחן ערוך אבן העזר, סא, א.
  45. שולחן ערוך אבן העזר, סימן לא, סעיף ב. ברמ"א סימן כז, סעיף א הוסיף כי: "יש להם טעם בתיקוני הזהר".
  46. מרדכי על מסכת קידושין, סימן תפח. שלחן העזר חלק ב, מ. בכלילת חתנים פרק ט', אות ז' אף הביא לזה סמך מהכתוב: "ואת טבעותיהם זהב". ובנפש חיים (מערכת ק', אות י') כתב בשם בנו ר' יצחק פאלאג'י: "הטעם שנוהגין לקדש את האישה בטבעת זהב ולא בשאר מתכות, ייתכן לומר דהיינו משום כי ידוע שאין בכל המתכות מי שקולו שפל ונמוך כמו הזהב, ונודע מאי שנפסק להלכה שאישה שהיא קולנית יכול הבעל להוציאה, וכן לרמוז לה שלא תהיה קולה נשמעת לכן מקדש אותה בזהב, ואתה תראה שבא הרמז בתיבת "זהב" שהוא נוטריקון זה הקול בחשאי". שו"ת דברי יציב (אבן העזר סימן נב) כתב שאין זה סימן טוב לקדש בכסף ונחושת אלא רק בזהב, לרמז שזה הנותן בריא. וראה שם עוד.
  47. בשו"ת לבושי מרדכי חלק ג, סימן רעד הביא בשם הגר"מ בנעט זצ"ל שכיון שלומדים (בתחילת מסכת קידושין) את דין קידושי כסף "קיחה קיחה משדה עפרון", ובעפרון כתוב "כסף" ולא זהב, לכן יש לקדש בטבעת שהיא מכסף. וכ"כ בשו"ת הרי בשמים מהדו"ת סימן רכט, שמנהגם לקדש בשל כסף. וכן הוא בבן איש חי פרשת שופטים אות ח' (ועיין שם שכתב שמנהגם לחקוק על הטבעת צורת ה', דהוא מנהג יפה).
  48. תורת מנחם. וגם ספר המנהגים עמ' 76, וראה אגרות קודש חלק ג' עמ' תכט, לא לקדש בטבעת כסף מוזהבת.
  49. טבעת קידושין - הלכות, מקורות וטעמים בפרד"ס התורה ובמשנת רבותינו נשיאינו.
  50. גליון התקשרות, גליון 704.
  51. התוועדויות תשמ"ט חלק א, עמוד 286.
  52. ימי מלך חלק א, עמוד 274.
  53. ראה הנישואין כהלכתן חלק ב, עמוד שצז ואילך.